בני הדודים מחמוד (10) ועומאר (8) אבו־קוידר הלכו שלשום לאסוף בקבוקים ופסולת שחיילים שהתאמנו בסמוך לכפר שלהם השאירו אחריהם. אחרי האיסוף הם נכנסו לאוהל הקטן שלהם ובחנו את השלל. ואז אירע פיצוץ. מאוחר יותר התברר שמדובר ברימון יד. לשני הילדים הבדואים לא היה כל סיכוי לשרוד את ההדף.
אביו של מחמוד, מחמד (43), התעורר בבהלה משנתו. "אני לא יודע איך אבל תוך שניות הייתי עם הילדים", הוא שיחזר אתמול. "בני הגדול בן ה-17 הגיע לשם לפניי. הוא משך אותם מטר אחורה. נכנסתי להלם. עומאר כבר לא נשם. הבן שלי נשם קצת, ניסיתי לעשות לו החייאה". זמן קצר אחר כך נקבע מותם של בני הדודים. החובשים שהגיעו למקום סיפרו כי לא היה להם שום סיכוי.
בני שבט אבו־קוידר מתגוררים בכפר הגדול יחסית אלזרנוג שנמצא על כביש 25. תשתיות אין. המשפחות מתגוררות בצריפים, באוהלים ובבתים מבלוקים. "אחרי שהילדים מסיימים את בית הספר אין להם איפה לשחק. אין גני משחקים. אין מועדונים. אין בריכת שחייה. אין כלום. הילדים חיים בסכנה כל רגע ורגע", הוסיף ואמר האב.
האוהל הקטן שבו נהרגו מחמוד ועומאר נמצא ברחבה גדולה שבה ילדים נוהגים לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים. "מזל שלא היו שם עוד ילדים", המשיך מוחמד. "מה שקרה הוא מזעזע. אני לא יודע איך נוכל להמשיך את החיים אחרי זה".
האב, בעל חברה לעבודת עפר, מפנה אצבע מאשימה לצבא: "אחרי האירוע הגיעו חבלנים, הרבה כוחות. הם עשו את העבודה שלהם אבל לא נתנו תשובה. החיילים נמצאים לפעמים בין הבתים. זה לא שטח אש אבל הם מתאמנים פה. מסתובבים עם נשק וכדורים ורימונים. ישנים באזור לילה או שניים ומשאירים אחריהם זבל ותחמושת".
מצה"ל נמסר בתגובה כי "האירוע נמצא בחקירת המשטרה".
האסון הנורא אינו הפעם הראשונה שתחמושת צה"לית גובה חיי אדם בפזורה הבדואית. העובדה שבדואים רבים מתגוררים בסמיכות לשטחי אש של הצבא הופכת את חייהם למסוכנים, והילדים הבדואים פגיעים במיוחד. "שדות הנגב מלאים בנפלי פגזים ותחמושת נטושה. הם שדה קטל לילדים הבדואים שמשחקים בהם, והמדינה מסרבת לפצות את המשפחות", אומרים עו"ד דוד וחיה מנע, המייצגים משפחות שילדיהן נהרגו מפיצוץ תחמושת צה"לית.
השניים גם טוענים כי ילדים יהודים וילדים בדואים שנפגעים מתחמושת של הצבא זוכים ליחס שונה מהמדינה. כך, למשל, כשהילד דניאל יובל עלה על מוקש ברמת הגולן ואיבד את כף רגלו האצבע המאשימה הופנתה למדינה, אולם כשבדואים נפצעים או נהרגים מתחמושת צה"לית האצבע המאשימה מופנית אליהם. "ילד תל אביבי או ילד מנהריה יש לו גן ציבורי לשחק בו, אבל לילד בדואי אין. הם יוצאים לשטח ומשחקים בגרוטאות, בנפלים, והם לא יודעים שזה חומר נפץ", אמר עו"ד דוד מנע. "המדינה חושדת שחלק מהילדים הגדולים אוספים את זה עבור ברזל. מחפשים את התירוץ הזה כדי להימנע מתשלום פיצויים. צריך לשנות את הגישה. כמו שילד שעולה על מוקש ומאבד רגל מקבל פיצוי, ילד בדואי ששיחק בתחמושת בנגב, פסולת מתרגילים, צריך לקבל פיצוי".
אחת הדוגמאות לכך היא של משפחת מאבדה, שבנה ג'מאל בן ה־15 נהרג בשנת 2011 כתוצאה מפיצוץ של נפל פגז טנק בסמוך לתל ערד. המשפחה הגישה תביעת פיצויים נגד המדינה, אולם בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את התביעה. המדינה הכחישה במשפט כי הנפל הקטלני היה שייך לצה"ל, למרות שהיה מדובר בנפל של פגז צה"לי. בית המשפט סבר כי הנפל נגנב ככל הנראה משטח אש וכי נהלי הצבא ביחס לסילוק נפלים הוא סביר ומניח את הדעת. השופט קבע אז כי גם אם היה מקבל את התביעה, הרי שלנער בן ה-15 אשמה תורמת למותו, שכן נטל את הנפל מתוך מערום של נפלים וצעד עימו. בסופו של דבר המליץ השופט למדינה לפצות את המשפחה לפנים משורת הדין, לאור העובדה כי נפגע מתחמושת צה"לית בשטח שבשליטת הצבא. אבל עד היום המשפחה לא קיבלה פיצוי.
