"אמא, את לא יודעת כמה אני מתרגש לקראת הפגישה"
"כל מה שאני מבקש ממך זה לא להיות מודאגת" סיפורו של סמל שמעון קובדלה ז"ל | איתן גליקמן
במכתב האחרון ששלח אהרן (דוגה) אהרן, לוחם בשייטת הצוללות של צה"ל, הוא סיפר למשפחתו כי הוא שלח ארצה בטיסה את ציודו האישי, ככל הנראה בגלל צפיפות. הוא היה אמור להגיע בעצמו על האח"י דקר. אך הוא, יחד עם 68 אנשי הצוות הנוספים, מעולם לא שב. המזוודה הגיעה אל בית ההורים אחרי שהצוללת נעלמה ועקבותיה לא נודעו במשך עשרות שנים. המזוודה שנארזה בקפידה על ידי אהרן נשמרת מאז כפי שהיתה בדיוק.
אהרן נולד בעיראק ובשנת 1951 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה במבשרת ציון. ציונה, הצעירה מאהרון בשבע שנים, מספרת על תלמיד מצטיין, כדורסלן מעולה שהקים גם להקה. הוא התגייס לחיל הים באוגוסט 1966 ופחות משנה לאחר מכן הוא כבר השתתף כצוללן במלחמת ששת הימים. ציונה זוכרת פרטים מועטים מתקופת שירותו של אהרון, אבל תחושת הגאווה שמילאה אותה בכל פעם שראתה אותו לבוש במדים הלבנים של חיל הים מלווה אותה עד היום. לאחר המלחמה, אהרן נשלח עם צוות צוללנים מובחר לנמל פורטסמות' שבאנגליה כדי לקלוט לשורות חיל הים את הצוללת "אח"י דקר".
אהרן והצוות בילו באנגליה כחצי שנה והקשר איתו באותה תקופה התבצע באמצעות מכתבים. ציונה היא דוגמא מובהקת לנוכחות היומיומית של האובדן בחיי המשפחות השכולות: למרות שמאז היעלמות הצוללת עברו כמעט חמישים שנה, היא חיה את סיפורה של הדקר. היא שומרת בביתה את המכתבים שאהרן שלח. במכתבים הקפיד אהרן על כללי ביטחון השדה ולכן לא ציין את התאריך שבו הוא אמור להגיע ארצה עם הצוללת: "אני כותב לכם דברים אלה מתוך ידיעה מלאה מתי נגיע ארצה ובאיזה יום", כתב במכתב האחרון, "חבל שאיני יכול לכתוב לכם זאת... אמא את לא יודעת כמה שאני מתרגש לקראת הפגישה, אני כבר מרגיש שיהיו שם דמעות". אלא שהפגישה ההיא מעולם לא התקיימה. לאחר 15 ימי הפלגה אבד הקשר עם הצוללת דקר. "לנו נודע שמשהו מתרחש באמצעות הרדיו", מספרת ציונה, "זה היה בשבת. אבא שלי היה מקשיב לרדיו בערבית ואני לא אשכח את המילה 'טוואסה' - צוללת שחזרה בשידורים האלה שוב ושוב. אבא הסתכל מהחלון ואני הבנתי שקרה דבר נורא".
לדבריה, המזוודה ששלח אחיה נפתחה כשהגיעה, מספר שבועות לאחר היעלמות הצוללת, אך זה היה קשה למשפחה והמזוודה נדדה למקלט של אחותה. כעת היא נמצאת בביתה של ציונה בירושלים. יש בה חליפה יוקרתית שנתפרה לצוללנים לקראת השהות באנגליה, כובע עבודה, מדים ייצוגיים, תחבושת אישית ונרתיק כלי עבודה - הכל שמור כמעט כמו חדש. ציונה מציגה לנו חולצת מדי ב' של חיל הים "הוא כנראה סיים לעבוד איתה ולא הספיק לכבס", היא אומרת, "השרוולים עדיין מקופלים כלפי מעלה, והכי חשוב, יש לה ממש את הריח של אהרן".
גלויה אחת ועליה כמה עשרות מילים הפכה לרכוש היקר ביותר של משפחת קובדלה. גלויה אחת, והתאריך שעליה, ה-12 באוקטובר 1973, הוא גם תאריך מותו של האב: סמל שמעון קובדלה ז"ל. שעות ספורות לאחר שכתב את המילים לרעייתו חדוה ולבתו הקטנה פולי, בת חצי שנה אז, נפגע מהתקפת מטוסים סורים ונהרג.
