"כל מה שאני מבקש ממך זה לא להיות מודאגת"

"הזמן עובר איך שהוא והכל בסדר", כתב להן, "מה שאני מבקש ממך זה לא להיות מודאגת ואני מקווה שברגע שהכל יסתיים אני אחזור מהר הביתה. נשיקות חמות לך ולילדה". את הגלויה הזאת, האחרונה, מחזיקה כעת בתו פולי קובדלה-זיידפונדן. "אבי היה בסך הכל בן 28, הייתי תינוקת בת חצי שנה שכל מה שיש לה זו תמונה אחת בלבד שבה אבי, שהיה איש יפה תואר, מחזיק אותי, וזהו".

סמל שמעון קובדלה ז"ל

קובדלה-זיידפונדן תנאם בעצרת הזיכרון לחללי צה"ל ברעננה מטעם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "הרבה פעמים עולה בי המחשבה מה עדיף היה: להכיר את אבי ואז שהיה קורה לו משהו והייתי נפרדת ממנו, או ככה, כמו שאני נולדתי, בתור תינוקת קטנה ממש לתוך הכאב הגדול והשכול. נראה לי שהייתי מעדיפה להיות איתו כמה שנים ואז אם היה קורה משהו לפחות היו לי זיכרונות. הכאב הוא בעיקר על כך שלא הספקתי להכיר אותו".

שמעון קובדלה ז"ל נולד בתל-אביב להוריו צילה וישעיהו. הוא שירת בשריון ונשא לאישה את חדוה. יחד התגוררו ברעננה. הוא גוייס למילואים ביום הכיפורים עצמו, ולקח חלק בקרבות באזור הגולן בתור נהג זחל"מ. הוא נפגע מהפגזת מטוסים סורים באזור מזרעאת-בית ג'אן. בחדר ילדותה של פולי היתה תלויה תמונתם המשותפת היחידה. "ב-1במאי הקרוב אבי היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-72 אילו רק היה נשאר בחיים", מספרת פולי, "אימי תמיד מספרת לי איך הוא שמח כשנולדתי, איך תמיד שמר עלי וגונן עלי. לצד הכאב הגדול אמי דאגה שתהיה לי ילדות מאושרת, אבל זכורים לי הרגעים שהייתי רואה את האבות של החברות שלי מניפים אותם בידיים למעלה וליבי היה מתכווץ בכאב. לגדול בלי אב זו סוג של נכות פנימית. אני היום בת 44, נשואה לתומר ואימא לשלושה ילדים: שי (11), שירה (8) ואיתי (6). אני יודעת שהוא צופה בי מלמעלה, וראה אותי כשהתגייסתי בגאווה לחיל השיריון שבו הוא שירת. כל הזמן אני חושבת עליו, על אבא שכל כך רציתי שיהיה לצידי בחיי".