לאן הולכת את הדרך

אף פעם לא צחקתי צחוק פרוע ועצור כל כך, כמו בבוקר שבו הודיעו לי על מות אבי!

היום הנורא הזה התחיל בנקישות רמות על דלת חדר המלון שבו גרנו, חמישה חיילים שמשרתים בלהקה צבאית, נושמים ביחד ולבם פועם באותו קצב, כל שעות היום והלילה. ביום היינו מצחיקים את הצבא ושרים לו שירים; בלילה מאחרים בנשף ומערים אל תוך החשיכה המתעצמת את כל התקוות והחלומות לעתיד יפה, ורק השמים היו לנו גבול.

באותו בוקר התעוררנו בבהלה כי מישהו דפק בדלת והתעקש לקרוא בשמי, פעם אחר פעם, ולבקש להודיע שקוראים לי ״בפיקוד״. מאחר שהיינו חיילים שחקנים, והמשמעת היתה מאיתנו והלאה, אמרתי לו: ״אני בדרך״ והמשכתי לישון. חשבתי לעצמי: מה זה כבר יכול להיות? ואחד מחברי כמו קרא את מחשבותי ואמר בקול רם: ״אולי מעלים אותך בדרגה.״ מישהו אחר אמר, ״תנוח, מורידים בדרגה,״ וכולנו צחקנו. אחרי זמן קצר חזר החייל והעיר אותנו שוב. הפעם קמתי אליו במבט זועם, והוא, שרצה מאוד שאלך כבר לפיקוד, כי ידע את חשיבות הדבר, אמר לי במאור פנים משפט שכל אימת שנזכרתי בו, שנים רבות לאחר מכן, תמיד ראיתי את עיניו המאירות לנגד עיני: ״רוץ, רוץ לפיקוד, כדאי לך.״ כדאי לך, ככה הוא אמר.

עכשיו כבר הייתי בטוח שבפיקוד מחכה לי הפתעה נעימה, הוא הרי אמר, ״כדאי לך.״ התלבשתי באופן המסודר ביותר שאיש להקה צבאית מסוגל לו ורצתי לפיקוד. בדרך הרהרתי בדרגה האפשרית שהולכים להעניק לי, ואולי עומדים להטיל עלי סמכות חדשה? הרי הוותיקים משתחררים עוד מעט. בפיקוד חיכה לי, מחוץ למחנה ומעבר למחסום, הרס״ר בכבודו ובעצמו. הצדעתי לו הצדעה מופלגת, כולל נקישת הנעליים הנהוגה בצבאות זרים. חייכתי אליו במלוא פי וצעקתי לעבר הכביש הסואן: ״המפקד!״ והוא אמר לי: ״סע הביתה, אבא שלך מת!״

״מה?״

״אבא, אבא שלך מת!״

״מתי?״ שאלתי, והוא ענה לי: ״עכשיו הודיעו.״

״מה קרה לו?״

״לא יודע.״

״מי הודיע?״

״מירושלים!״

״תאונה?״

והוא עשה בידיו תנועה של ״מאיפה לי לדעת״.

פתאום נזכרתי בחייל שבא לקרוא לי ואמר, ״כדאי לך.״ שאלתי את הרס״ר האימתני, שפתאום הפך באחת לאיש רגיל, דמות אנושית, ״מה אני צריך לעשות?״ והוא עונה לי במבט טוב, ״לנסוע לירושלים.״

״לאן בירושלים?״

״לבית שלך,״ ענה ונמלט ממבטי.

דממה השתררה. הוא השפיל מבט כמחפש משהו על האדמה, ואני הבטתי אל השמים.

״תהיה חזרה היום?״ שאלתי. ניסיתי לדחות את הפרידה ממנו, לא רציתי להישאר לבד עם הבעתה שהנחית עלי. רציתי להמשיך לעמוד שם איתו עד סוף הדורות, כי כשאפרד ממנו כבר תהיה הבשורה אמת מרה ומוחלטת, שאיוותר איתה בעצמי ולעצמי.

״תהיה חזרה היום?״ שאלתי שוב, בלי לצפות לתשובה, והבטתי לשמים, כאילו משם תבוא הישועה.

״לא יודע,״ הוא ענה לי, בחוסר סבלנות או אולי במבוכה.

התחלתי ללכת ממנו כי חשבתי שאני מעצבן אותו ולא היה לי נעים.

לתוך יפו הלכתי, אל בין הסמטאות, בלי לדעת לאן.

מה זאת אומרת מת?

אתמול נפרדתי ממנו והוא ליווה אותי לדלת, ואני זוכר, אפילו חש, את לחיצת היד שלו, הלחיצה האחרונה, שעכשיו תלווה אותי כל חיי. המבט שעמד אז בעיניים הירוקות יהיה מעכשיו המבט האחרון, והחיוך יהיה זיכרון אחרון שילווני מעתה בגעגוע גדול וצורב.

איך מת? אולי נדרס? אולי מעד ונפל?

שנים דמיינתי, בסיוטי הלילה של ילדותי, את מות אבי. ראיתי אותו תמיד בבירור מצמרר, כאילו בהקיץ, נישא על ידי רבנים עם זקנים ארוכים ולבנים, מובל בתכריכים שחורים, או הולך ומתרחק ונעלם מעיני בין העננים, מנופף לי בידו לשלום לעד, בעודי צועק לו בלי קול: אבא, אבא. וכך הייתי מתעורר אל כר רטוב מדמעות ומזיעת בהלה.

אף פעם לא חשבתי שימות לי בפיו של רס״ר מחנה ענייני וקצר, חד כמו צו של מסדר בוקר, כמו פקודה, ואיפה הן לעזאזל הדמעות כשצריך אותן כל כך, אותן דמעות שנשפכו כמים בחלומות שבהם מת לנגד עיני פעמים כה רבות.

אולי הוא ברח, אולי הוא מתחבא, אולי הוא בנחלאות אצל אחד הרבנים, לומד תורה. פעם אמר לי בצחוק שאם לא יחזור מן העבודה, שנדע שהוא לומד תורה אצל הרבנים, ואולי לא צחק. אולי הוא נסע לעין חרוד, לידידים שאיתם סלל את כביש טבריה-צמח. הרי לא יכול להיות שהוא ייעלם ככה סתם מחיי, ולתמיד, בלי רמז, בלי להשאיר הודעה. זה לא מתאים לו. וחשבתי פתאום על אחי, איפה הם? אולי הם יודעים מה קרה? וכך נרגעתי. הנחתי שאם לא שמעתי מהם מאומה עד עתה, בטח נפלה כאן אי־הבנה, והם ודאי יודעים את מקור הטעות שאירעה בפיקוד הנח״ל.

אבא מת; זה לא משהו שרס״ר מחנה מודיע כך סתם ואז חוזר לענייניו. הרי ביגון הנורא על מותו של אבא גם השמים צריכים להשתתף, להתכסות בעננים, לבכות גשם, וחושך ראוי שיאפוף את צהרי היום. הרי לא יכול להיות שאבי מת, והשמש ממשיכה לזרוח כאילו כלום לא קרה.

איני יודע כיצד הגעתי למקום עבודתו של אחי יגאל, שהיה באמצע ארוחת הבוקר שלו וחייך אלי מאוזן לאוזן, והדבר חיזק בי את התחושה כי קרתה כאן טעות. עכשיו הוא ודאי יסביר לי כיצד התרחשה הטעות, ואהיה מוכן לסלוח אפילו לאותו החייל שהמליץ ״כדאי לך.״

אחי הציג אותי בפני רעיו לעבודה: אחיו, ״החייל המזמר״ שעוד נכונו לו עלילות רבות, אבל אני לא המתנתי ושאלתי אותו אם קרה משהו לאבא. האוכל שהיה בפיו נתקע בגרונו, ואני פרצתי בצחוק פרוע. הוא משתעל, ואני נחנק מן הצחוק, צוחק בלי קול, צחוק משוחרר ועצור בעת ובעונה אחת. מין צחוק בכייני, צרוד, זולג ונשנק. האוכל נתקע לו בגרון, ואני צוחק.

אך יגאל אחי לא הבין מה מצחיק כל כך. ״מה קרה לאבא?״ שאל, ואני עניתי, ״לא יודע, כנראה שבר רגל. כדאי שניסע לירושלים.״

״תגיד את האמת.״

״נשבע לך,״ אמרתי. ״שום דבר רציני. אם היה משהו, הייתי מספר לך,״ שיקרתי. ״אולי הוא נפל.״

״איפה בנימין?״ שאל אחי. ״הוא בטח יודע, בוא ניסע אליו.״ אז נסענו לאחי בנימין.

כשראה אותנו, שמח לקראתנו, ״מה מביא אתכם לכאן?״

יגאל ענה: ״שום דבר רציני, אין מקום לדאגה, אמרו שניסע לירושלים. אבא כנראה חולה קצת,״ ובנימין החוויר ושאל, ״מה יש לו?״

״אולי נפל,״ אמר יגאל, וגם אני הצטרפתי להשערות המרגיעות ואמרתי, ״אולי חלה בשפעת בגלל חילופי העונות.״

וכך מצאנו את עצמנו בתחנה המרכזית בתל אביב, ממתינים שתתמלא המונית לירושלים. משנתמלאה יצאנו לדרך, בנימין לימיני ויגאל לשמאלי.

בתחילה שררה דממה מעיקה, עד שהחלנו מדברים בענייני עבודה. אחר כך סיפר יגאל על ברכת ה״שנה טובה״ שקיבל מאבא והיא מלאה גימטריות, רמזים וחידודי לשון כמנהגו בקודש, ואני חשבתי על ה״שנה טובה״ שקיבלתי ממנו אני, שנפתחה במשפט: ״אל יהורם בני המרבה לעשן במקום ליישן את הסיגריה״. אחר כך סיפר יגאל בדיחות, ובנימין צחק, ואני בין שניהם, הלום ונדכה, כשהאמת הרעה והנוראה האצורה אצלי שורפת את חדרי לבי.

הדאבה הנוראה לא יכלה לצאת מפי, אך כנראה פני העידו על המתחולל בקרבי, ואחי ניסו להרגיע אותי ואמרו: ״בטח נפל, אל תדאג. בטח שבר רגל. הוא הרי איש בריא, אל תהיה דאגן כזה. מה אתה דומע? זה לא טוב, זה ממש אסון... די...״

הבית בירושלים עוד לא ידע מוות, אבל אני כבר ידעתי שהוא בא בשערינו, ולא סתם בא, אלא פרץ, כמו רוח שחורה ורעה. אני כבר ידעתי שאין לנו אבא, ושאיתו הלך לנצח מחיינו הבית ההוא, שבו יושב בראש השולחן איש מופלא וחד לנו חידות דקדוקיות בשפה העברית, ושר לנו בשבועות בקול ערב להפליא את האזהרות לרבי שלמה אבן גבירול: ״שמור לבי מענה/ היה במאוד נענה/ ירא האל ומנה/ דבריו הישרים/ והוא יסלח אשמה/ והוא ירבה עוצמה/ והוא ייתן חוכמה/ להבין נמהרים״.

בצוואתו ביקש שנמשיך לקרוא, מדי שנה בשנה, את פיוטי הקסם הללו כדי לשמור על ה״יחד״ המשפחתי.

המונית עלתה בשיפולי הקסטל וכבר חשנו את ירושלים קרבה. ירושלים, שתמיד האירה לי פנים בהגיעי לחופשה, הפעם היתה לי לזרה. הפעם השתנו פניה של עירי הטובה, רבת היופי והחסד, שחסרה מהיום את האיש היקר לי בתבל.

כשהגענו הביתה יצאה ״ספתא״ לעומתנו והיא זועקת זעקות שבר בעברית מעורבת בלאדינו: ״הלך משה, הלך, הלך אבא שלנו, לגן עדן.״ בנעימה כמו קינה, שקדחה לנו את המוח, זימרה: ״וַיי, וַיי, וַיי, סֶנְיוֹר דֶל מוּנְדוֹ, אוֹי אוֹי אַדִיוֹ, אין משה יותר, אין עיניים ירוקות, איננו משה כי לקחו אותו המלאכים.״

היתה זאת הפעם הראשונה ביום הארור ההוא שאחַי התחילו לחוש שההצטננות והמעידה שעליהן חשבו הן למעשה סופה של תקופה.

״איפה אמא?״ שאלנו.

״בוולך, בוולך,״ ייללה סבתנו, ״בבית חולים. הלכה לשים אפר על ראשה, הלכה לצעוק לשמים, לפתוח בצעקותיה שערי רחמים.״

התחלנו לרוץ במורד רחוב החלוץ כדי להגיע אל תחנת האוטובוס שברחוב הראשי. לא דיברנו, כל אחד מאיתנו היה עסוק באבא שלו, רק שלו. הווה, שרק לפני רגע היה מלבב, הפך באחת לפיסות זיכרון צורבות. מילה אחרונה, מבט טוב, פיוט של חג, שיר מולדת, טיול בכנרת, צחוק עצור, וכל הגערות שהיו מעשה אב קפדן נמוגות ונשכחות בענן הכאב.

בבית החולים שערי צדק, הוא וולך, הפכנו חלק מנהר גועש ששטף לשם בהמוניו לכבודו. עדיין לא ידענו שכבר הודיעו בחדשות על ״מותו של הסופר משה דוד גאון״. באותם רגעים שבהם שמעה ירושלים על לכתו, עדיין ניסו להחיותו בחדר טיפול נמרץ.

המראה הראשון שנגלה לעינינו מבעד לאנשים הנבוכים היה של אמא, והיא מתפלשת בעפר שבכניסה לבית החולים ושערה השחור מפוזר ומאובק. בואנו רק הגביר את התקף האמוק שבו היתה אחוזה, והיא החלה זועקת, ״מורי ואהובי, אהובי ומורי, הבנים שלך פה. שמישהו חזק יגיד להם שאין להם אבא.״

אט־אט החלו מקיפים אותנו ומתחככים בנו אנשים שלא ראינו מעולם, כשמדי פעם מבזיקה דמות מוכרת ודומעת, שעוררה בנו רגשות לצד זיכרונות מימים אחרים. הקהל חיבק, לחץ יד, אימץ אל הלב, ואנחנו בתווך, כמו היינו בעין סערה שאין לנו חלק בה, כי אנחנו רחוקים־רחוקים משם, שרויים בימים שלא ישובו עוד. שומעים קולות, רואים מראות, מצויים שם ולא שם. מריחים את הבושם החריף ששפכו הרבה ממנו על אמנו המאובקת, כדי להשיב את רוחה המפרפרת משיברון לב.

כמו היינו צופים במחזה הזוי וכפוי, מלוטפים, מחובקים, מגופפים ונלחצים, דבר לא נגע בנו. כאילו נעטפנו בבועת יגון בלתי־חדירה.

ואיזו דממה עטפה את העולם. מלבד זעקות אמי, כולם לחשו, מלמלו, רחשו, התפללו בשקט. כמה מהאנשים השפילו את מבטם, כמו התביישו מאיתנו, כמו היו הרחמים עניין למבוכה. והכול מצפים ציפייה גדולה להחלטה הרת גורל, לבשורה שתצא תכף מתוך חדריו האפלים של בית החולים.

פתאום זיהיתי בין כל האנשים את להקת הנח״ל. קבוצה בחאקי שכאילו אינה שייכת לכאן, כמו זרים בממלכת היגון הזאת. הם הביטו בי כאילו הייתי להם לפתע זר, מסכן. נשטפתי במבוכה גדולה למראה לובשי המדים האלה, הצוחקים ומרננים כל הימים, עומדים בדממת מבוכה, מעבירים משקל מרגל לרגל, יראים לגשת אלי, עד שניגשתי אליהם אני כדי להרגיעם. ככל שהתקרבתי, הם הלכו והתרחקו, אולי מפחד להידבק, לא מוכנים, בגילם הצעיר, לגעת במי שהמוות נגע בו.

עכשיו הגיעו גם אנשים מהשכונה ואחריהם מן העירייה, שם עבד אבי, ורבנים, וחברי ילדות, וכולם באים במרוצה בהולה, כאילו כדי להיפרד. כל מיני אנשים נהיו פתאום ל״שרי טקס״, ליודעי חוקים, וכל אחד מהם הורה לנו מה נהוג לעשות ומה אינו ראוי, מה מותר ומה אסור, והכול מפני כבודו של מי שאין אנו יודעים עדיין אם איתנו הוא או שכבר מרחף בעולמות עליונים. ואז יצא איש מוכר לנו, ידיד המשפחה, מתוך בית החולים בארשת מיוחדת, שרמזה לכולם לפנות לו את הדרך אלינו. כל כך רציני ועצוב היה, עד שאי־אפשר היה לטעות במה שהוא עומד לומר לנו. כך, כאילו נבקעו המים ונפתחה לו בהמון דרך מתוככי בית החולים עד אלינו, וכולם לאורכה הרכינו את ראשם. האיש הגיע עדינו, חיבק את שלושתנו ואמר: ״אתם תחיו.״ ואז ידענו שאבא שלנו מת.

השקט הפך בהדרגה לקולות רמים ולבכיות. שוב החלו מחבקים אותנו ונדחפים לעברנו, וחשבתי עד כמה קשה להבדיל בין שמחה לעצב, שהרי כך ממש נראית שמחה גדולה, מרגשת, עם האורחים הרבים ודמעות השמחה. ממש כמו לאחר שבירת הכוס בחתונה, רק שפה נשבר לבנו.

רציתי לברוח מן הקהל הרב, אל חוות הנזיר, אל סלע הפיל, אל עצי התאנה שבעמק ציון, הוא עמק הדוידקה, אל הדרך הרומית שיורדת למוצא; אל כל המקומות שהיינו הולכים אליהם בשבתות, אחרי הקידוש והמשחקים בשפה העברית, ואבי מסביר לנו את אופי הצמחים שמסביב, את שמותיהם ואת תכונותיהם.

״מנהל הטקס״, אחד מני רבים שנקרו בדרכנו באותו יום, ניגש ליגאל אחי וביקש שייכנס עמו פנימה לחדר המתים, ויגאל אמר שאיננו יכול לראות את אבא כשאינו נושם, ומאחר שעמדתי בסמוך, התבקשתי אני לעשות זאת תחתיו, וגם אני נבהלתי, אך איני יודע ממה יראתי, הרי היה זה אבא, אבי הטוב והרחום. אולי משהו פנימי, ממסתרי המוות, מתעלומות האנוש, מאֵימֵי הלא נודע, עצר בעדי מלהיפרד באמת מהאיש היקר לי מכול. הוא שם מעבר לדלת, רק נשמה אין בו פתאום, ובבוקרו של יום עוד כתב ברכות שנה טובה לכל מכריו מכל הלב והנשמה.

ואז ניגש האיש לבנימין, שאין בו פחד מן העולמות שמעבר, והוא שנכנס פנימה. מבועת וחיוור יצא משם, לאחר שכבר בכניסה התבקש לקחת בידיו חול מספו של חדר הטהרה כדי לכסות בו את עיני אבינו. ״עפר שחוזר אל עפר,״ כך הסבירו לו בפנים והוסיפו ואמרו: ״עיניים שחמדו פארו של עולם תיעצמנה לעד עם העפר שאליו הן הולכות.״ את המנהג הזה, האכזרי עד אימה, יכול רק בנו של הנפטר לקיים.

כשבנימין סיפר לנו על כך זעה בפיו עווית לא מוסברת, אות וסימן לבאות, לליל הבלהות שממתין לו. הוי בנימין, בנימין, עז נפש, זאב טורף, ראשון תמיד גם לבלתי־אפשרי, ללוחץ ולמציק. הוי בנימין, בנימין, איזה לילה מחכה לו, לילה נורא שבו יראה את עיניו הסכורות בחול של אביו מולידו.

עוד מעט, וכבר הוציאו את האלונקה ואנו עומדים סביבה ומייבבים. מישהו הודיע ברמקול את שמו של אבי, כאילו הזמין אותו לנאום. בן רגע התגודד מעגל גדול סביב האלונקה המכוסה פרוכת שחורה ומדיפה ריח בושם חריף שמישהו הזליף. מישהו אמר דברים, מזכיר מדי פעם את שמו של אבי. כנראה היה זה הספד, אך אני לא שמעתי מילה, כלל לא הייתי שם. אחר כך קרע לנו מישהו את החולצות, ואני זוכר שחשבתי על החולצה הצבאית שחיבל בה, האם יבינו בפיקוד הנח״ל שלא היה לי זמן להחליף חולצה? שוב דיבר מישהו ממרחקי אינסוף. לא שמעתי את דבריו כי ריחפתי משם למרחקים אבודים. חשבתי על האיש הזה שהלך בבוקר לעבודה והוא שמח וטוב לב, מתכנן תוכניות למחר, ולא ידע שלא יהיה מחר, אלא הוא יֵצא למסע ארוך, עטוף בפרוכת שחורה.

בטרם צאת השיירה להר המנוחות אמר לנו ״שר טקס״ נוסף לנסוע ישר הביתה ולא ללוות את אבא אל בית עולמו, וזאת משני טעמים: הראשון, שבירושלים הטעונה כל כך ברוחות יכול הבן לזעוק: ״אבי, אבי,״ והאב יושיט את ידו וימשוך את בנו אליו אלי קבר. ויש זקנים המספרים שכבר היו דברים מעולם, רק בירושלים הם קורים.

הטעם השני, ש״הגיונו״ רב מן הראשון, הוא שכל בניו של ההולך בדרך כל בשר באים ביום קבורתו לעמוד סביב מיטת הנצח שלו, ליד ערימות העפר הלח והתחוח, כדי לשמור על חלקם בירושה. הבנים באים - בנים בשר ודם ובני זרע הבטלה וקרי הלילה, שהם שקופים, ובעומדם מול אחיהם בני האנוש פגיעתם רעה, קנאתם יוקדת, מבטם מקפיא ושורף, ומוטב לא להיות במחיצתם.

אם כך, מבית החולים הלכנו ישר הביתה והבטנו לאחור אל עבר הקהל הגדול שליווה את אבא שלנו ויכסה אותו בעפר. בכניסה לבית כבר חיכו אנשים רבים שלא יכלו להיכנס פנימה מפאת הדוחק הרב, וכשראו אותנו פינו לנו את הדרך. בתוך הבית ישבו על הרצפה זקנים מרופטי בגדים ומיררו בבכי. לא ידענו מי הם כי מעולם לא ראינו אותם. בין יללה לבכי שמענו אותם אומרים, ״מי יאכיל אותנו עכשיו?״ והבנו שאבינו היה משלם להם ״שכר חודשי״. הוא היה עובר בשכונות בכל א' בחודש עברי, ומן הכלום שהיה לו היה תומך במשפחות כדי שלא ירעבו ללחם.

לימים, כשאנבור בתיקיו המסודרים של אבא, אמצא בקשות חוזרות ונשנות שלו כמחזיק תיק התרבות בעיריית ירושלים, להוסיף מעט למשכורתו הדלה, כדי שיוכל לגדל את ארבעת ילדיו הקטנים ״כאזרחים ישרים, הגונים ומלומדים בארץ ישראל הנבנית אחרי אלפיים שנות גלות״. מעולם לא קיבל תשובה על המכתבים הללו. אז התחלתי להבין מדוע ביקש תוספת ולמי ייעד את המעט שביקש. היה לי קשה לקרוא את המכתבים, שבהם התחנן מתוך דלות גאה לנושאי המשרה שמעליו, לא רק בגלל תוכנם השפוף, אלא כי כשקראתים החזקתי אני כנבחר ציבור בתיק התרבות בעירייה וידעתי בדיוק את מסלולן הקצר של בקשות מעין אלה אל סל הניירות שמתחת לשולחן.

הבית שהגענו אליו כבר היה ערוך לאבל. כל התמונות כוסו, מזרנים הורדו מן המיטות אל הרצפה ועליהם העברנו שבעה ימים של מספד ונהי, בלי להתחיל אפילו להבין את צל־צלו של האובדן. לעולם לא נדע מי סידר כך את הבית ומתי, אבל במצבים מעין אלה צצים תמיד האנשים הטובים שטורחים ומזיזים ומזינים וסוחבים ועושים הכול, בני גזע של מושיטי יד לעת מצוקה. הרגשנו כמעט כאורחים בביתנו שלנו: מושיבים אותנו, מקימים אותנו, שולחים אותנו ליטול ידיים, מאיצים בנו לישון ולקום, מגישים לנו מים, מסתובבים בחדרינו.

וכל העת באים ובאים ובאים, גלים של אנשים, ברובם לא מוכרים. ובכל פעם, כשנכנס אדם מוכר, התחיל שוב הבכי. ואז נכנסה בפתע אחותי שבאה מעתלית. לא חיכו עד שתגיע ללוויה כי בירושלים אסור להלין את המת. היא שמעה בחדשות ברדיו שמשה דוד גאון נפטר וכמעט גם היא מתה באותו רגע. לשמע הבשורה המרה רצה אחותי לתחנת האוטובוס, שלקח אותה לחיפה ומשם לירושלים, ורק עתה הגיעה. היא לא ראתה את אבא שנה שלמה, כי היתה בטוחה שתבוא לחגים ותראה אותו, ועכשיו התחיל מוסר הכליות להציק לה. כשנכנסה התחלנו שוב בוכים, כאילו רק חיכינו למישהו קרוב כדי לבכות שוב, ביחד איתו.

חלק מהאנשים ישבו הרבה, חלקם רק באו להשתתף בצער והלכו מיד. איש לא אמר שלום, כי אסור, ומדי פעם בפעם התיישב מישהו בכיסא גבוה מעלינו וסיפר סיפורים, שכן זו מצווה להשיח את דעתם של האבלים מן היגון. ילד קטן שבא לשבת לידנו על המזרן הורם בידי אביו בבעתה, כשהוא ממלמל בשקט, ״חס וחלילה, חס וחלילה, אלוהים שלא ייתן,״ וחשנו כחולים שיש להיזהר מפניהם.

איש שנרדם בצד ונחירות מבוישות צפצפו מגרונו גרם לנו למרות המעמד לפרוץ בצחוק, תוך הבעה מתנצלת שהרי זה לא יאה.

לבסוף החלו האנשים ללכת, ואנו נשארנו לבד, דממה מעיקה ירדה על הבית והתחלנו בוכים כאילו לפי צו. בכינו וביכינו אותו, ולא פחות את עצמנו, שהיתמות נחתה על ראשנו. פתאום הוא היה כל כך איננו, עד שכל חדר מחדרי הבית צעק בקול גדול ונורא את היעדרו. ואז החל בנימין אחי זועק כבעל חי שחוט, אל תוך הלילה, ״העיניים, העיניים, הוא מביט בי, הוא מביט בי, אני מתעוור,״ וידו הימנית, זו ששפכה עפר על עיניו של אבא בצהרי היום, התעוותה ונקפצה לאגרוף. פניו נתעוותו, ופיו כאילו חיפש נואשות את האוזן.

אפילו שאסור לצאת מן הבית בכל שבעת ימי השבעה, כך הונחינו, כי ליד האבלים מסתובבים השדים חופשי, יצאתי מן הבית ורצתי ברחוב החשוך אל ביתו של הרופא השכונתי, ד״ר ולק, והוא הגיע מהר והזריק לבנימין זריקת הרגעה עד שנרדם. כשאני מביט אחורה ממרום גילי המופלג, איני יכול לשכוח את הריצה הזאת, שבה חיפשתי בין העצים שדים. כנראה התערערה נפשי מהיום הקשה.

בנימין ישן על המזרן שעל הרצפה, כלילה אחותי בכתה, אמי היתה גדושה בכדורים שהרדימו אותה, וסבתי הביטה בתקרה, ממלמלת לעצמה, ״למה לא אני, הרי אני זקנה ממנו.״ ואז סיפר יגאל שבשמחת תורה החל אבא לשיר ״זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים״, והוא היסה אותו בשאלה, ״מה אתה שר? הרי חלפו כבר הימים הנוראים,״ ואבא ענה לו, ״אני זקוק השנה לרחמי שמים.״

אולי ידע? אולי חש משהו? לעולם לא נדע.

למחרת הביאו לנו ממשרדו את תיקו שמילא את החדר ואת הנשמה בריחו, ועורר בנו מסכת מחודשת של בכי. בתוך התיק היו כלי כתיבה, פתקים, לוח שנה והמכתב האחרון שכתב, ברכת שנה טובה לאחת העובדות במשרדו. הוא כתב כהרגלו קודם בכתב ידו, בטרם הדפיס: ״לגברת כך וכך, שנת תשי״ט, תהא שנת ימים טובים״, ואז הניח את הדף על מכונת הכתיבה והתחיל להדפיס: ״שנת תשי״ט תהא שנת ימים -״ סימֵן מקף ובדיוק כאן צנח ומת, כשראשו מונח על מכונת הכתיבה. ימים טובים באותה שנה כבר לא היו לו.

אחר כך כתבתי שיר:

אדם,

בעורקיו שוצף דם,

ערגתו,

ימים טובים,

וכמיהותיו

מזל.

מקף אחד.

וקץ ימים, הלב נדם,

כמו נרדם לעולמים,

האיש אזל,

וז״ל.

אחרי שבעה ימי אבל חזרתי להצחיק בלהקה הצבאית. באחד הימים פגשתי את החייל שאמר לי את המילים שלא אשכח, ״כדאי לך.״ הוא החוויר לעומתי: ״לא ידעתי איך להביא אותך לפיקוד, אני מתנצל,״ אמר. סלחתי לו, אך עדיין אני חושב שהיה אפשר להביא אותי לפיקוד כדי לשמוע שם על מות אבי בדרך אחרת.

עד גיל תשע־עשרה היה לנו בית בירושלים ובו ישב אבא בראש השולחן. עד גיל תשע־עשרה היינו משפחה יפה, שבחלומותי איוויתי שתהיה לי כמותה באחד הימים. עד גיל תשע־עשרה הייתי בטוח, מוגן וספון על ידי אב, אם ואחים מחבקים. אך בגיל תשע־עשרה מת אבי, והכול התפורר. גג הבית כאילו התמוטט על ראשי, ובראש השולחן נותר כיסא ריק, ממש כמו החלל שבלב, ממש כמו העצים והצמחים שבגינה, שקמלו והצהיבו ומתו עד שלא היו עוד. אין עוד בית. אין לאן לבוא. אין בשביל מי לבוא.

עזבתי את הבית ואת ירושלים והגעתי למקומות חדשים. יצאתי לדרך שיש בה פסגות גבוהות ותהומות עמוקות, הצלחות כבירות ואכזבות קשות. בדרך הזו, שבחרה בי, אני הולך עד עצם היום הזה. אני אומר שהדרך היא שבחרה בי, כי מיום ששרתי בפעם הראשונה אצל המורה רמה סמסונוב בכיתה ב', בטקס חג השבועות, כשהיא בחרה בי לתפקיד הכוהן הגדול, מאז ממש, ״באו לי כל הדברים למולי״, ולא הייתי צריך ללכת לחפשם. כל ״החלטותי״ כאילו כפו עצמן על חיי בלי ששאלו אותי כלל. תמיד מצאתי את עצמי מכפיף את רצוני למשהו גדול ממני, לרצונו של גורל שהחליט בשבילי הכול.

אחרי רמה המורה באו המורים האחרים בבית הספר, שביקשו שאגלם את יהודה המכבי, ואת משה רבנו ואת אחשוורוש ואת דוד המלך, תלוי בהצגת החג שהוצגה בבית הספר.

כשכבר החלטתי פעם משהו בעצמי היה זה ללמוד במגמת מזרחנות, וזאת רק כדי למלא את כמיהת הורי ולהיות אקדמאי כרצונם. ברגע האחרון הלכתי לבחינות ללהקת הנח״ל רק משום שלא יכולתי לשאת את הצער ואת הקנאה שעליזה רוזן, בת מחזור שלי, התקבלה לשם. אז נבחנתי, בזכותה או בגללה, וכמעט נגד רצוני התקבלתי ללהקה הצבאית, בהפתעה גמורה. אחר כך, כיוצאי להקה צבאית, רצינו ״רק״ ללמוד עם נעמי פולני מהצ'יזבטרון, שהביאה ללהקת הנח״ל (כתלמידתה של נועה אשכול) רוח חדשה של בימוי ושל כוריאוגרפיה. וככה, בלי שהתכוונו בכלל, קמה להקת התרנגולים, שהייתי ממייסדיה.

גילה אלמגור ראתה אותי שר בלהקת התרנגולים והמליצה עלי לבמאי גרשון פלוטקין, שקיבל אותי להצגה ״כנרת כנרת״, וככה מצאתי את עצמי, בלי שהתכוונתי בכלל, שחקן בתיאטרון הקאמרי. אחרי כל הצגה בקאמרי הייתי פוקד את מועדון עומר כיאם, והיו אלה ימי הוללות חופשיים ופרועים, לפחות בעיניו של ירושלמי כמוני. שם במועדון הייתי נפגש דרך קבע עם חבר מהלהקה הצבאית, אריק איינשטיין שמו, ועם חבר חדש, בני אמדורסקי מצמד הדודאים, והיינו שרים להנאתנו, תוך פזילה לצדדים בחיפוש אחר בילוי לילי אקראי. ככה, שוב בלי כל כוונה, קמה שלישיית גשר הירקון.

וכך אפשר לומר שמעולם לא החלטתי בעצמי, ומרצוני החופשי, על דרך חיים, על מגמה, על קולנוע, על טלוויזיה, על במת תיאטרון או על מחזמר. תמיד קראו לי ובאתי, ואנוכי בר מזל עד אימה, כי היה מדובר תמיד בהצלחה. תמיד קראו לי, ועדיין קוראים הרבה, ואני בסך הכול לא יודע לסרב ונענה לרצון המבקשים ולרצונו של הקהל.

את רצונו של הקהל במלוא הדרו פגשתי בקיץ 1984, שהיה חם עד מאוד. לאחר סיבוב הופעות מוצלח בשם ״אמצע הדרך״, ואחרי הופעות בהיכלי תרבות רבים, יצאתי בנסיעה אטית אל ההיכל הגדול מכולם - פארק הירקון בתל אביב, מקום שנועד לאכלס לא עשרות, לא מאות ואפילו לא אלפים, אלא רבבות. אלוהים עדי שלא היה לי מושג כמה אנשים יגיעו למופע, אם בכלל. מין אופי כזה יש לי, שאני רואה תמיד את מחצית הכוס הריקה, גם במקום שאין בו כוסות כלל, ובכל מופע אני מאמין שהוא המופע האחרון, כי בטח יקרה משהו גורלי, שלאחריו כבר לא אוכל להופיע. כן, כזה אני. מוטב להסתגר בבית, שם הכי בטוח, שם לא יקרה דבר־מה מביש. אבל אין ברירה, כבר התחייבתי. מילא אני, אבל למה הקהל צריך לסבול שם בחום הזה?

בעודי חושב לעצמי את המחשבות הללו, ראיתי שככל שאני מתקרב לאזור הפארק נעשית התנועה צפופה יותר. מה קורה כאן? תהיתי. האם יכול להיות שקרתה תאונה, ובגללה לא זז שום דבר? הזמן עבר והתנועה עדיין לא זזה, והתחלתי לחשוש שמא לא אגיע בזמן להופעה. רכב משטרה שזיהה את הרכב שלי הגיע אלינו. ״מה קורה?״ שאלתי את השוטר, והוא להפתעתי אמר שכל אלה שתקועים בפקק נמצאים בדרכם להופעה שלי. לפני שהספקתי לומר משהו פילסה לי המשטרה דרך בפקק האינסופי כדי שאגיע לפארק בזמן. באותו רגע כבר הייתי בטוח שיקרה משהו לא טוב.

רגע לפני שעליתי לבמה חשתי התרגשות רבה. בטני התהפכה, והבנתי את הנביא ירמיהו שאמר, ״מעַי, מעי אוחילה קירות לבי הומה בי לבי״. אני מוכן להישבע שגם הוא חש כך לפני הופעה מול קהל, כי אי־אפשר לתאר טוב יותר את התחושה שאוחזת בך אז. אני נתקף התרגשות כזאת עוד מימי להקת הנח״ל, והיא לא פחתה ולו לרגע עד עצם היום הזה; אבל אז בפארק היתה ההתרגשות גדולה מתמיד, וחשתי שההופעה הערב לא תהיה עוד הופעה רגילה ושספק אם מעמד כזה יישנה אי־פעם.

האורות כבו, כבר הייתי מוכן, יצאתי לבמה והבטתי בקהל. הר של אנשים. כולם שרים איתי. כמות כזאת של צופים לא ראיתי מעולם, והקולות ששמעתי מן ההמון השר היו הדבר הקרוב ביותר לתפילה חילונית ששמעתי מעודי. האנשים שמולי הצליחו לראות אותי, אבל המונים ישבו גם משני צדי הגבעה, ואלה לא ראו אותי כלל, רק שמעו. עדיין לא הייתי מודע למספרים העצומים של הצופים שהיו באותו ערב בפארק, ולכך שרבים שנתקעו בפקקים בחרו לשוב על עקבותיהם והסתפקו בשידור החי בגלי צה״ל. רק למחרת, כשראיתי את תמונתי על שער העיתון ״ידיעות אחרונות״ ומתחתיה המספר הבלתי־נתפס, 250 אלף איש, התחלתי להבין את גודל המעמד.

ברגע מסוים בעת ההופעה, לא במאות האלפים הבטתי, אלא בעיניה של אישה אחת שישבה בקהל - אמי, שרה גאון. ככל שהבטתי בה לא יכולתי שלא לחוש בגאוותה הגדולה, אך גם בהחמצה, מפני שאבי, משה דוד גאון, אינו בין החיים ואינו יכול לראותני כאן, נישא על אהבתם של רבים כל כך, במקצוע שכל כך לא רצה שאעסוק בו.

לכל אורך הקריירה שלי ניסיתי בכל מאודי להוכיח להורי כי טוב עשיתי שהייתי לזמר־שחקן, מקצוע שהיה בעיניהם נחות וחסר ערך. גם לאחר שידעתי הצלחה חשתי כי לא הצלחתי לשכנע את בני משפחתי שהמקצוע נכון עבורי ושהם תמיד יראו בבחירתי החמצה. אך באותו רגע בפארק הירקון, כשאמי ראתה אותי מופיע בפני מאות אלפים, זיהיתי בדמעותיה השלמה.

לאורך הקריירה האמנותית שלי הקדשתי לא מעט מעשייתי למשפחה שבה גדלתי ולתרבות הספרדית שעל ברכיה חונכתי. היתה זו דרכי להודות להורי על החינוך הטוב שהקנו לי בדרכם המיוחדת, וגם הזדמנות להחדיר ללב המוני בית ישראל את יפעתה ואת יופייה של התרבות הספרדית, וזאת שנים רבות לאחר שאבי האהוב עמל בכך עד כלות, בלי שהעריכו את מפעל חייו בהיותו בחיים. אחד הדברים העיקריים שאני כואב הוא העובדה שאבי לא זכה לראות במו עיניו איך שגשג מפעל חייו, כיצד הוכרו והוקרו מחקריו, איזו תהילת עולם יצאה לספריו, ואף שבאוניברסיטת בן־גוריון קראו על שמו את הקתדרה לתרבות הלאדינו. אני חושב: לו רק זכה בפרס אחד מן הרבים הניתנים היום על שמו, לו שמע פעם אחת מעל במה איך נישא שמו בהערצה ובתודה, אולי היה חי עוד כמה שנים.