שישי 22 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
מיינפיק סימה קדמון
המוסף לשבת • 27.04.2017
שובר ישראל
התגובה המוגזמת של ראש הממשלה מול שר החוץ הגרמני יכולה להתפרש כעוד קריצה לבוחרים מימין, אבל לא בטוח שזו הסיבה היחידה. אם מרקל תבטל את עסקת הצוללות בגלל עננת השחיתות, נתניהו יוכל לתרץ זאת בעמידתו הלאומית הזקופה. ההתנפלות על "שוברים שתיקה" ו"בצלם" היא ניסיון נוסף לנתץ את המראה, שמשתקפת ממנה תמונה מאוד לא מחמיאה
סימה קדמון

המפתחות לצוללת

 

מה גרם לראש ממשלת ישראל להצהיר כי לא ייפגש עם שר החוץ הגרמני אם זה יתעקש להיפגש עם אנשי שוברים שתיקה, בצלם, שלום עכשיו ואולי גם אחרים? האם הסיבה היא באמת המדיניות של ראש הממשלה, שאינו מוכן לדבריו להיפגש עם אישים המבקרים בישראל שנפגשים עם ארגונים שמכפישים את חיילי צה"ל? או שאולי, כמו תמיד, זה עניין פוליטי? פנייה לאלקטורט שלו, שאוהב ראש ממשלה ששומר על הכבוד הלאומי, שאינו מהסס להתעמת עם כוחות חזקים ואינו מתרפס בפניהם.

 

ציניקנים יצטטו את הבדיחה הישנה על האיש השוכב על ערש דווי ומתחנן בפני רופאו, שיכתוב בתעודת הפטירה שלו שמת מסיפיליס ולא מדיזנטריה, כדי שלפחות ייזכר כמו גבר ולא - סליחה על השפה - כמו קאקר. עובדה שהנשיא ריבלין, שיותר ויותר מתגלה כתשובה השפויה להנהגה שלנו, לא היסס להיפגש עם השר זיגמר גבריאל, למרות שאי־אפשר לטעון שעמדותיו של ריבלין שמאלניות יותר. הן רק חכמות יותר. כי מה יצא לנתניהו מהסחרור הזה שנכנס אליו עם ממשלת גרמניה? או שאולי גם הוא מריח שגרמניה עומדת לבטל את עסקת הצוללות, ומעדיף שייחרת בזיכרון הלאומי כי העסקה בוטלה בגלל עמידה לאומית זקופה ולא בגלל שחקירה העלתה חשד לכאורה לשחיתות וטובות הנאה של בני דודים ומקורבים. התגובה הגרמנית להתניה של ראש הממשלה הייתה קרת רוח ונבונה - מצער יהיה אם יבטל נתניהו את הפגישה, אבל זו לא תהיה קטסטרופה. בסופו של דבר, ביטל נתניהו את הפגישה, ואכן זו לא קטסטרופה.

 

בכל אופן לא לגרמנים. לנו זה כבר סיפור אחר לגמרי. כשנתניהו ביקש לקיים ביום שלישי אחר הצהריים שיחת טלפון עם שר החוץ הגרמני כדי להסביר לו מדוע התנה את פגישתם - סירב גבריאל לקבל את השיחה. האם יכולה להיות השפלה מזוככת מזו, בפרט כשברור שההוראות לשר החוץ ניתנות מלמעלה, היישר מהקנצלרית מרקל, שעד לא מזמן התפאר נתניהו בידידותו המופלאה עימה.

 

מספיק לראות מי הביע תמיכה במהלך של נתניהו כדי להבין איזו טעות זו הייתה: מפלגת הימין הקיצוני, ה־AFD, שחבריה מחזיקים בדעות אנטישמיות, הומופוביות ושוביניסטיות, שזורעת פחד ושנאה כלפי זרים בגרמניה. אחד מחברי המפלגה הזאת, ביורן הוך, אמר רק בחודש ינואר שהנצחת השואה בברלין היא אנדרטה של חרפה בעיר הבירה הגרמנית. מנגד, ההחלטה של גבריאל זכתה לתמיכה רחבה מהממשלה הגרמנית ואפילו מהפלג השמרני. גרד מולר, השר לפיתוח, ציין שאפילו הממשלה הסינית מאפשרת שיחות בין נציגי מדינות זרות ופעילי זכויות אדם.

 

וכל זה על מה? על רצונו של שר החוץ הגרמני להיפגש עם גורמים ישראלים שנמצאים אמנם מחוץ לקונצנזוס אבל לא מחוץ לחוק. אנשים שבנסיבות אחרות, שפעם אולי עוד יתקיימו - היו נחשבים כאן לגיבורים.

 

בואו נזכיר לעצמנו במי מדובר: אנשי שוברים שתיקה, חיילים קרביים אשר ראו בעיניהם את פעילות צה"ל בשטחים, במבצעים השנתיים בעזה ובמחסומים, ואפילו השתתפו בה באופן פעיל. לא מדובר בג'ובניקים שרגלם מעולם לא דרכה שם, אפילו לא בחיילי העילית מ־8200, לא במשרתים בצנזורה ולא בדובר צה"ל. אלה חיילים שנשלחו למשימות מבצעיות ביהודה ושומרון, ראו בעיניהם את המתרחש ומצפונם לא נתן להם להמשיך ולשתוק.

 

אפשר להתווכח וגם למתוח ביקורת על האופן שבו הם פועלים, מול מדינות זרות, דיפלומטים זרים או בקמפוסים בארה"ב, בכל מקום בו לא צריך לעשות יותר מדי כדי לשכנע את המשוכנעים. אפשר להבין, אם כי לא חייבים להסכים, עם אלה שטוענים שהם מוציאים את דיבת חיילי צה"ל. שלא כל העדויות מדויקות, שכבר נמצאו עדויות מוגזמות, לא רלוונטיות לזמן שבו הן סופרו. ובכל זאת, אי־אפשר לכנות את הצעירים האלה בוגדים, ובוודאי שצריך להתנער מדבריה של סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, שבלי למצמץ השוותה בין ארגוני השמאל לבין החמאס.

 

לשמחתי ולגאוותי, אני מכירה היטב את אחד מהפעילים המרכזיים בשוברים שתיקה. קוראים לו נדב וימן. אביו היה קצין בצנחנים, אמו אשת חינוך מעורכת ביותר, שני אחיו שירתו ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל והוא עצמו היה לוחם בפלס"ר נח"ל. פעם סיפר מה גרם לו לשבור שתיקה. הוא סיפר על אחת המשימות שלו כלוחם, שנקראה "מיפויים". הוא וחבריו קיבלו משימה לעבור ברחוב מסוים בפאתי שכם ולמפות את הבתים. המשמעות היא להיכנס לבתי פלסטינים באמצע הלילה, להעיר את כל בני המשפחה, כולל הילדים והזקנים, לצלם כל אחד מהם ולכתוב את שמם ועיסוקם של כל דיירי הבית.

 

כשחזר בתום המשימה, אמר לו קצין המודיעין של הגדוד שהוא יכול לזרוק לפח את ה"מיפויים", כי כל המטרה במבצע הייתה ליצור תחושת נרדפות בקרב הפלסטינים. שיפחדו, שירגישו שצה"ל נושף בעורפם כל הזמן, כי זו אחת הדרכים של צה"ל לשלוט באוכלוסייה.

 

זה מה שחווה חייל קרבי, בן ונכד לקצינים בצה"ל. אדם שינק ערכים לתפארת בבית הוריו וכחניך בתנועת צופי ים, התנדב לשנת שירות בפנימיית מבואות ים במכמורת, שם הדריך תלמידים עם קשיים שאת חלקם ליווה עד גיוסם לצה"ל. מאוחר יותר למד חינוך ועבד כמדריך בפנימיית תל ברוך.

 

הפער העצום בין אתוס ההגנה עליו גדלתי, אמר פעם, לבין המציאות שבה נתקלתי כחייל המוציא לפועל את מדיניות השליטה שלנו בשטחים - גרם לי להבין שהתמונה שציירו לי בילדותי מעוותת.

 

אור לגויים

 

כשרוצים אנשי ימין ישראלים להתגאות בכך שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וילה בג’ונגל, הם לא מספרים לגויי העולם על שרה בממשלת ישראל ושמה מירי רגב. גם לא על חבר כנסת ושמו סמוטריץ'. הם מספרים על כך שבין שישה המועמדים הסופיים לפרס מאן בוקר הבינלאומי, מהיוקרתיים שבפרסי הספרות, נמנים שני ישראלים, עמוס עוז ודויד גרוסמן. שניים משישה סופרים נבחרים בכל העולם, ששפתם אינה אנגלית, הם סופרים ישראלים. אמנם שמאלנים - אבל ישראלים.

 

עוד מתגאים דוברי הימין בכך שישראל טיפלה כבר ביותר מאלפיים פצועים סוריים (שאמנם חזרו אל התופת לאחר מכן) והעבירה החלטה לאמץ מאה יתומים סורים (והקפיאה את ההחלטה שבוע אחר כך). הם מאשימים את המדינות השכנות בהתעלמות מהאסון: את ירדן שקלטה למעלה ממיליון וחצי פליטים, את לבנון הקטנה שקלטה קרוב למיליון, את טורקיה, המארחת למעלה משני מיליון. אפילו מדינות אירופה, שקלטו למעלה מחצי מיליון פליטים, ננזפות על ידי ישראל הצדקנית על כך שהן מעדיפות להתמקד בחטאי ישראל ולא באסון הסורי.

 

הם לא מתגאים בכך שבישראל פועל ארגון הקרוי "אם תרצו", אולי היחיד בעולם שבית משפט התיר לכנותו ארגון פשיסטי. הם דווקא נוהגים לטעון שבדמוקרטיה הישראלית פועלים ארגונים כמו "תעאיוש", "בצלם", ובעיקר "שוברים שתיקה". הם לא מתגאים בפעילות "חננו", המספקת הגנה משפטית לפורעים יהודים. זה היה סקופ עיתונאי השבוע כשהסתבר שהעמותה הזאת, שמקבלת פטור ממס על תרומות מהמדינה, העבירה מענקים כספיים ליוסף בן דוד, רוצח הנער מוחמד אבו חדיר. אפילו בימין מבינים שדברים כאלה צריך להצניע. עדיף הפרסום על כך שערבי אחד, אמנם ערבי טוב, ידליק משואה ביום העצמאות.

 

בשבוע בו תועדו מתנחלים רעולי פנים תוקפות באבנים ובאלות רועים פלסטינים, פעילי שמאל אשר ניסו להגן עליהם ואפילו את חיילי צה"ל, בעוד כוחות צבא ומשטרה עומדים מן הצד - דווקא בשבוע הזה בחרה חבורת הזאבים של הימין ובראשם נתניהו לתקוף שוב את שוברי השתיקה.

 

בשבוע שבו נשות מחסום ווטש הותקפו באבנים על ידי מתנחלים, ככל הנראה מיצהר, ונזקקו להגנתם של פלסטינים מכפר עוריף - זה הזמן להיטפל למי שחושבים שהאיום המרכזי על החברה הישראלית הוא השתיקה.

 

מאשימים אותם שהם מקבלים מימון ממדינות ומגורמים זרים, כאילו קבלת תרומה מארגון קתולי אירי וממשלות דמוקרטיות היא פסולה, בעוד הזרמת מיליונים להתנחלויות וארגוני ימין ממיסיונרים פרוטסטנטים אוונגליסטים, היא מותרת ורצויה. בהוראת שר הביטחון הקודם, צה"ל העדיף לנתק קשר עם הארגון במקום לחקור ולהפריך או לאמת את עדויותיו. הרשויות דורשות מהארגון לחשוף את זהות המעידים בתואנה, כביכול, כי ללא זהות המעידים לא ניתן לחקור. אך כל ישראלי יודע בדיוק מה יקרה למעיד שזהותו תיחשף. המדינה הרחיקה לכת ואפילו הגישה תביעה לבית המשפט לחייב את הארגון להסגיר את מקורותיו, אבל למזלנו בית המשפט דחה תביעה בריונית זו.

 

שוברים שתיקה זוכים לתמיכה רחבה בקרב יהדות העולם, יוצאי מערכת הביטחון הישראלית, אנשי אקדמיה ומשפט. הספינולוגים גם מכפישים את התומכים. חברי ארגון ג'יי סטריט, המייצג חלק ניכר מיהדות ארה"ב ובעיקר הצעירים, מוקעים כשמאלנים. מנהיגי האופוזיציה מתכחשים להם ואנשי האקדמיה מודרים אט־אט.

 

משטרת חברון, השומרת בקפידה על שלום המתנחלים, אסרה על סיורי הארגון בעיר, בטענה כי הסיורים הם שמתסיסים את האווירה, ולא, חלילה, ענת, המתנחלת היורקת או בריונים אחרים. אף גורם בצבא ובמשטרה לא התערב, ורק בג"ץ איפשר לסיורים להמשיך וגם זאת בהתניה של "התנהגות מרוסנת".

 

בתום מבצע "עופרת יצוקה", פירסם הארגון 54 עדויות, ובתום צוק איתן עוד 60 עדויות על אירועים של פגיעה בחפים מפשע. תגובת צה"ל, מפי פרקליטו דאז אביחי מנדלבליט, הייתה פסילה של העדויות בטענה שהן אנונימיות. כאילו לא ניתן עם קצת רצון טוב וקצת חשיבה יוצרת להגן על זהות המעידים, ולקיים חקירה של אמת.

 

שר החוץ הגרמני היה רק סנונית ראשונה. יותר ויותר דיפלומטים זרים שיבואו למפגשים עם פוליטיקאים ישראלים, יבקשו להיפגש גם עם אלה שחושפים את הצד השני של אותה המטבע. את אותם ארגונים, כמו בצלם ושוברים שתיקה, ששומרים על צלם האנוש שלנו. הם המראה שעל הקיר. זו שמשקפת עד כמה אנחנו מכוערים.

 

שומר שתיקה

 

אבל מה נלין על היחס ללוחמים החיים, אם אל המתים מתייחסים נבחרינו כפי שהם מתייחסים. ואם לא אליהם - אל משפחותיהם.

 

יותר משבוע חלף מאז אותה תקרית בוועדה לביקורת המדינה, שבה תקפו דוד ביטן ומיקי זוהר הורים שכולים, שכל מה שהם מבקשים זה להבין את נסיבות מותם של בניהם. שבוע, ועדיין קשה להתאושש מגסות הרוח, הברוטליות וחוסר הכבוד, שבה נתקלו לאה גולדין, אמו של הדר גולדין, שזוהר כינה את טענותיה מוגזמות, ושגיא אילן, אביו של ארז אילן, שביטן הטיח בו שהוא שקרן.

 

אבל הם לא הבעיה. הבעיה היא ראש הממשלה, שהיה נוכח בעימות ושתק. ולא סתם שתק, ארבעה ימים תמימים לקח לו כדי להתנצל, סליחה, להביע צער, וגם זה נעשה בלשון רפה: "אני מצר על כך שהדברים נאמרו, היה צורך להתנצל מיידית וטוב שחברי הכנסת עשו כך".

 

נו טוב, מיידית זה לא היה. וממי שבעיקר ציפינו להתנצלות, לא מביטן וזוהר, הרוטווילרים של נתניהו, אלא מראש הממשלה עצמו, האיש הכי בכיר שישב בחדר. זה שהיה מצופה ממנו להפגין מנהיגות ולהגיב במקום, לנזוף בחברי הכנסת ולדרוש מהם התנצלות.

 

אז למה שתק נתניהו במקום שבו כל בן תרבות היה מתקומם? אין מנוס מלחשוב שהעימות הזה שירת אותו פוליטית. במקום להתעסק בנושא שלשמו הגיעו המשפחות השכולות, בשאלות ובטענות שלהם, אנחנו עוסקים כל השבוע בהתנהגות המחפירה של ביטן וזוהר. אין מה לומר, ספינולוג מומחה הוא ראש הממשלה שלנו. אין כמוהו להסיט את תשומת הלב ממה שעלול להזיק לו.

 

אז מה הפלא שאחים ואחיות שכולים מסרבים להגיע לפגישה עם ראש הממשלה, שנקבעה, כמה מפתיע, אחרי התקרית עם ההורים השכולים. תודה, אבל לא, הם אומרים. לא תמרק את חטאיך על הגב שלנו.

 

שידור חוזר

 

אחרי שהכנסת אישרה שלשום בקריאה שנייה ושלישית את התיקון לחוק השידור הציבורי ואת עלייתו לאוויר ב־15 במאי, ניתן היה לחשוב שהסיפור מאחורינו.

 

אז זהו, שלא. הדחייה בשבועיים, שח"כ יואב קיש טוען שהיא על דעתו בלבד, היא לא תאריך קדוש. כבר עכשיו נשמעים דיבורים על כך שגם הזמן הנוסף לא יספיק להתארגנות וכי תידרש תקופה נוספת. יש מי שטוענים שכחלון לא יעמוד על רגליו האחוריות אם תהיה עוד דחייה, כזו שתוביל אותנו עד אחרי הבחירות להסתדרות. ניסנקורן, ומן הסתם גם כחלון, לא היו רוצים לראות הפגנות גדולות של עובדי רשות השידור/התאגיד הציבורי, רגע לפני שנבחר יו"ר.

 

אז מי השיג מה בכל הסאגה הבלתי נגמרת הזאת? את זה עוד נצטרך לראות. אבל דבר אחד ברור וככל הנראה לא ניתן לשינוי: נתניהו הפסיד את כחלון, האיש שמסתדר עם כולם, שעבד איתו בשיתוף פעולה וללא ניסיונות חתירה תחתיו. ובשביל זה, יש לומר, צריך באמת כישרון מיוחד.

 

נתניהו וכחלון בנתק. מה שנתניהו עשה הוא בעיניו של כחלון מעשה שלא ייעשה. לאיים עליו בבחירות דרך הטלוויזיה, להגיד שלא ייתכן שמפלגות קטנות ינהלו את הממשלה - זה לא משהו שכחלון יעבור עליו לסדר היום, לא עכשיו ולא בכלל.

 

בסביבת נתניהו ממשיכים לטעון שזו מירי רגב שחיממה אותו. שהיא באה אליו באותה שבת שבה ראתה כוכבים באור יום, והתריסה: איך אתה נותן לכחלון את מה שהוא רוצה ואיך אנחנו לא שולטים בו. לדברי אותם גורמים היא גם רטנה על כך שהיא משלמת מחיר כבד על הנאמנות שלה אליו, ובסוף תיק התקשורת עובר לצחי הנגבי. נתניהו, אומרים, רצה לרצות אותה בעניין התאגיד. אותה ואת החברה הכי טובה, ה־BFF שלה - שרה נתניהו.

 

בינתיים העביר כחלון את רפורמת "נטו משפחה", שנתניהו יתקשה מאוד לא לתמוך בה. על מה הוא ילך נגד כחלון, על סבסוד לצהרונים?

 

אחרי מסיבת העיתונאים שלו ניתן היה לחשוב שכחלון יירגע. שהוא ירגיש שהחזיר לנתניהו. שעכשיו הם תיקו. אבל לא תיקו ולא נעליים. אירוע גדול מדי, אומרים מקורבי כחלון, אירוע דרמטי. לא כזה שאפשר לעבור לסדר היום. לא תיקו ולא שוויון. קשה מאוד יהיה להחזיר את היחסים והאמון.

 

sima-k@yedioth.co.il

 


פרסום ראשון: 27.04.17 , 17:26