בלי לוותר על הכעס

כבר יותר מעשור שיום הזיכרון מהלך עליי אימים וגם קסם. זה קשור לאביב ולפריחה שמדגדגים לי בגרון ומזכירים לי שהוא מתקרב. היום הזה הוא עונת שנה בפני עצמה, ואני נתונה לה.

זוכרים את כולם | צחי דבוש

אני זוכרת שבהלוויה של אורי מפקד הגדוד שלו, שאהב אותו מאוד וספד לו, אמר לנו: מעתה גורלנו, גורל הצבא, שזור בגורלכם. אני זוכרת, מעיניים של בת 13, כמה התנחמתי מהמחשבה הזאת. בתוך שמיטת הקרקע הזאת הייתה פתאום אחיזה. אחיזה איתנה ובטוחה שאין לה סוף. בתוך ענן מבולבל ורעיל יש פתאום סיבה. יש "למה". סימן קריאה ברור מול סימני השאלה שרבצו עליי.

הסימביוזה שמייצרת המדינה בינה לבין מי שאיבדו למענה נותנת נחמה אדירה. סיבה, לכאורה, לבזבוז האדיר הזה, הבלתי נתפס. נחמה שבצידה מחיר. הצער צריך להיות ממלכתי, אסתטי, אצילי. אם לא — יחשבו שהשתגענו, שהצער שיבש את דעתנו. הרי למה לך להתעצבן שאח שלך נהרג בשלהי המלחמה, באקט של גאוותנות וטירוף מצד ראש ממשלה שרצה לחקוק ניצחון מפואר על שמו? למה לך לרדת לרזולוציות האלה? זה כבר לא יעזור לו, וגם לא לך.

אין גאווה בכעס הזה. יש גאווה בטקסים מעונבים, בנאומים משוכפלים, בהאדרה של הנופלים ושל המשפחות. בחיי שיש. הייתי שם. אבל הגאווה הזאת היא סם הרדמה לכעס. חומר מאלחש. והכעס חשוב כל כך. הכעס הלא־אסתטי, התובע — לא עוד.

שחרור מהאחיזה הממלכתית הזאת הוא בהכרח גזירת בדידות עצומה. ויתור על נחמה. חריגוּת. חיים עם צער אינסופי לצד תחושת זרוּת. אבל הוא גם שחרור, ויותר מהכל — הוא מקרב אותי אל אורי, ולא רק אל מותו אלא גם אל חייו הקצרים. כולנו נתונים לזה. מסוחררים מהמיתוסים, מהפאתוס. מכורים. ואולי זה זמן טוב לזכור: השירות בצבא במדינת ישראל הוא שירות חובה. החיילים שנהרגו היו, לפני הכל, אנשים שומרי חוק במדינה דמוקרטית. הם גם היו הרבה דברים לפני שהיו חיילים. חלקם אפילו היו מעידים ב"שוברים שתיקה" אילו היו משתחררים. אסור לנו לשטח אותם.

בשנים האחרונות אני מרגישה ומבינה עד כמה הולאמו חלקים יפים ומתוקים מאורי. כאילו לא די בקורבן עצמו, גם הזיכרון שלו מתעוות, הופך לכלי שאין לי שום שליטה עליו. מטייל בעולם בקולות זרים וציניים. היום הזה הוא מאבק לבני משפחות רבות למציאת מקום נוח. אפשרי. מקום שאפשר להחזיק בו את האובדן העצום, יחד עם הביקורת.

אני זוכרת היום את אורי, אח שלי, במלואו. את אורי החייל, שחילץ בגבורה תחת אש חיילים בלבנון; אבל גם זוכרת את אורי, הנער המתוק, בתנועות יומיומיות וסתמיות. אורי, שהיה תאב חיים, שהיה שחקן נפלא, שהיה אח גדול מעצבן לפעמים, שאהבתי לשתוק איתו, שאני דומה לו, שכבר שלוש שנים אני לא יודעת אם אני עדיין אחותו הקטנה. אורי, שלעולם לא אשלים עם מותו המיותר.