אל תאמינו למוציאי דיבת הארץ הזו. אל תלכו שולל אחר נבואות זעמם.
רוב מוחלט של המתנחלים מתנגדים בתוקף לכל אלימות שהיא, אבל רק את המיעוט הזעום והנבזי שזורק אבנים אתם רואים. רוב מוחלט של אנשי השמאל, כן כן, אפילו אלה החיים בתל־אביב המושמצת, הם אנשים שאוהבים את ישראל, פטריוטים אמיתיים שדואגים לגורלה. תל־אביב היא עיר עברית נפלאה, עיר שלא נופלת ביופייה מערים רבות באירופה, והניסיון הקולני למתג אותה כפיסה של ניתוק ואספרסו הוא אידיוטי ומגונה. הסמולנים, כפי שנהוג לכנותם בלעג, הם אזרחי מופת ליברליים ושוחרי טוב, גם אם את עיקר הרעש עושה מיעוט קולני ופוסט־ציוני המחפש הקלקות באתר של הארץ.
רוב החרדים מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. חלקם, אנשים כמו יהודה משי זהב, מגייסים את ילדיהם לצבא בגאווה, אחרים הולכים לעבוד, ויש כאלה שעדיין חוששים, אבל בסתר ליבם הם מקווים ומחפשים דרכים להשתלב. זה לוקח להם זמן, אבל הם מבינים שזה הכיוון. רק מיעוט מתוכם חוסם כבישים ומגדף נערות ומקלל חיילים. מיעוט קולני ומתוקשר.
והערבים שאתם פוגשים ביום־יום, אלה שאני פוגש סתם כך, מסתובבים כמוני בקניון בירושלים, מה להם ולחנין זועבי? האם הם רוצים משהו מלבד חיים שקטים ושכנות טובה? ועל כל ראש עיר מושחת יש מאה שמשרתים את עירם בנאמנות, ועל כל טיסת שוקולד יש אינספור ישראלים שמתנדבים בעמותות חסד ופועלים לתיקון עולם.
מתנהלת כאן תעשייה של קיטוב. יש בקצוות החברה שלנו גורמים שעובדים בלהגדיר את עצמם דרך שלילת האחר. הם מדברים בהכללות. הם מתפרנסים מהשסע. אבל אסור לתת להם לנצח. בואו נשמע בעצתו של רבי אלעזר שאמר במסכת חולין: "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה, שנאמר: תלה ארץ על בלימה".
לא היינו מגיעים להישגים כה גדולים כמדינה אילולא היו חיים כאן אנשי מעלה, ישראלים היודעים להתעלות בשעת משבר, אנשי חזון ומוסר. חיים כאן אנשים טובים בארץ הזו, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, שמבינים שזו מדינה יהודית אבל מתנגדים בתוקף לכפייה, אנשים פרגמטיים מבחינה מדינית, אנשים שמסוגלים לנהל ויכוח אבל בלי להפסיק לאהוב, ישראלים שלא מוכנים להתייאש, ישראלים שיש בהם אופטימיות וסבלנות והבנה עמוקה כי רב המשותף על המפריד, וכי דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. חג שמח.
