חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
!Forget it! Forget me של רוי ליכטנשטיין, 1962
7 לילות • 03.05.2017
כווייה מדרגה שלישית
אסתר פלד חכמה מדי, רהוטה מדי ומנוסה מדי, עד כדי כך שהיא אינה זקוקה לבני שיח. ובכל זאת חובה לקרוא את ספרה המצוין, 'פתח גדול מלמטה'
יעל גלר

פתח גדול מלמטה // אסתר פלד (בבל, 224 עמודים)

 

 

 

"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי־נחת. זה תמיד מפורַר, מפורק, תמיד עצוב. לא כל שכן הקשבה לאדם שזה עתה ויתר עליו מישהו; מה שזה מחולל בנפש הוא בלתי נסבל. יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן להותיר אותו שלם. יש לעכל, לאכל, לפרק. אש נפשית כזאת, שורפת. אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".

 

הפסקה הזאת - נהדרת כמו רבות מהפסקאות בספרה של אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה' - נמסרת כשהמספרת, אישה לא צעירה, מתייצבת מול גבר שאת הקשר איתו החליטה לסיים. ובפסקה הזאת מוגדרים בבהירות מה שיש בספר ומה שנגזל ממנו: פלד מניחה בפני הקורא דיאלוג פנימי של אישה בשעתן של שתי פרידות - הראשונה מגבר שהייתה איתו שנים ארוכות אף שרצתה להיפרד ממנו ברובן, והשנייה מגבר שניהלה איתו מערכת יחסים קצרה יחסית, ושהפליא לשכב איתה, אך לא הצליח לחדור לליבה. יש, אם כן, "דיאלוג פנימי בשעת פרידה". מה שנגזל מהספר הוא האש הנפשית שנשרף בה זה שוויתרו עליו. במילים אחרות, מה שנגזל מהקורא הוא הכווייה.

 

מה יש במקומה? הכתיבה של אסתר פלד, לכאורה כזו שנוגעת בכל בביטחון וללא ספק כזו שניגשת אל הדברים בכישרון ראייה וניסוח, הולכת ומתגלה כאפר של הלשון החרוכה: אודים מוצלים מאש פנימית ישנה, שהניצים שעוד מהבהבים בהם - אף שיש בהם רהב לשוני וחן ואיזו אידיוסינקרטיות מקומית מאוד - אינם יכולים להצית אש של ממש לא במספרת ולא בקורא. המספרת חכמה מדי, מנוסה מדי, רהוטה מדי, מיומנת מדי במלאכת הקשב והדיבור, עד כדי כך שהיא אינה צריכה בני שיח. היא שבויה בדיאלקטיקה מקודשת, בינה לבין עצמה.

 

כל זה, כך נראה, הוא תוצאה של מערכת יחסים עם גבר מתעלל וחיזור נואש אחר גבר נשוי ששנתיים נשמתה יצאה אליו, כלומר, הוא הוציא לה את הנשמה. אבל על אלו כתוב מעט מאוד, ובחטף. שתי האפיזודות מוזכרות בקושי, והדיאלוג הפנימי מול שתיהן כבר כילה את עצמו ובוודאי לא מנוהל אל מול הקוראים. כעת, על רקע הגברים שכן מסופרים בספר, היא חווה את הדברים בשוויון נפש כמעט. מערכות היחסים כבר אינן מותירות בה חותם של ממש, רק חורטות קווים שטחיים בנפשה. נפש עוד נקשרת בנפש אחרת, כן, כך היא מעידה בעצמה, אך כבר לא עד בלי התר. אל מול העצב שבפרידה היא ממתינה בסבלנות; את הקנאה היא מארגנת בכוח ההיגיון; את הגעגוע היא מנהלת בעורמה. היא כבר למדה את עצמה היטב וההחלטות ידועות לה וקבועות והיא אינה מופתעת מדבר: היא לא מתמסרת לגברים, היא סיימה עם זה. היא גם לא מוצצת לגברים, זה לא בא בחשבון. היא גם לא מתאהבת בהם, אולי היא כבר לא יכולה.

 

קשה להפסיק את הקריאה בספר הזה, שהחוכמה והשנינה מתפקעות ממנו בכל עמוד. וגם קשה להניח אותו בקטגוריית ז'אנר ברורה. הוא מוגדר כקובץ סיפורים, אבל בקלות אפשר היה להגדירו גם כפרקים ברומן שהוא ההפך מרומן חניכה. אם כבר, אולי איזה אפילוג של רומן חניכה שלא נכתב: דיוקן של אישה שכבר סיימה להשתנות, שהבשילה דיה. יש בזה משהו כאוב, אבל גם שלם. מלנכולי, אך גם מאושר. ובעיקר, מתעורר מול זה איזה חשד שהסופרת - פסיכואנליטיקאית בהכשרתה - ידעה טוב מדי לאן היא רוצה להוביל את קוראיה. היא כתבה מערכות יחסים מאוחרות, וביקשה רק לסמן בהן את האש שהייתה באותן מערכות יחסים גורליות שבהן נקבע מה יש לה ומה אין לה.

 

בפרק סיום נפלא היא מניחה בפני הקורא בדיוק את סיכום העניינים הזה: מה יש לה, מה נגזל ממנה. אבל על הגזל עצמו שמענו מעט, ועל העבר שלה, שהפך את מה שאין לה למה ש"נגזל" ממנה, אנחנו יכולים בעיקר לנחש. משהו, כך או כך, אבד שם לעד. ובסופו של דבר חותם הגזל ייוותר גם בקורא. אבל גזל אחר. ככל שזה נוגע לדיבור הפנימי של הנפש, הפרשנות - וחסד הקריאה, והגאולה - ייתכנו אל מול דיבור נאיבי, או לכל הפחות נוכח מאזין שמוכן להיכוות. אלא שהמספרת חפה מנאיביות לחלוטין, ולא מעניקה לקוראיה הזדמנות להיכוות. מהבחינה הזאת הספר הוא דוח נתיחה מבריק, אך כזה שלא סומך לא על כותבו ולא על קוראיו. הוא לא מדמם, רק מציע שארי די־אן־איי של דימום ישן. אבל הוא בעיקר מצוין. מהטובים שנכתבו כאן לאחרונה. חובה לקרוא אותו, ולו בשביל להתעקש לשכוח אותו לאלתר. •

עוד 3 ספרים של אסתר פלד
פסיכואנליזה ובודהיזם 2005
להרבות טוב בעולם 2007
לאורה הצח של המציאות 2012

 


פרסום ראשון: 03.05.17 , 08:25