ביום הזיכרון, כמה שעות לפני שדהרו מבמה לבמה ביום העצמאות, פקדו רביב וניר בן מנחם, חברי הפרויקט של רביבו, את קבר אביהם צדוק, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. "ככה זה במדינה שלנו, החיים נעים מהר מעצב לשמחה ומשמחה לעצב", אומר האח הגדול רביב. "בבוקר אתה בבית קברות מזיל דמעות על הקבר של אבא שלך, מוקף בקברים של עשרות חללים, טריים וותיקים, כמעט מתחכך בבני משפחותיהם, וכמה שעות אחר כך אתה על במות הבידור, חוגג עם כל עם ישראל. ואולי זה מה שטוב בזה, כי החיים נמשכים למרות הטרגדיות שאתה עובר, והקהל גורם לך לשכוח את הכאב".
35 שנים חלפו והכאב על מות האב עדיין שורף להם את הלב. "היו הרבה פאדיחות במלחמה, וחלק מהן קשורות במוות של אבא", אומר רביב. "הוא היה מ"פ תחזוקה בשריון, ובאחד הקרבות נכנס לציר שהצבא היה צריך לסגור לתנועה. קיבלו פקודה לסגור אותו אבל לא סגרו. כשההודעה עברה, הכוח של אבא כבר נקלע למארב של קומנדו סורי. כדור אחד או שניים פילחו את ליבו והוא נהרג".
"מעצבן אותי שלא נפרדנו ממנו כמו שצריך", אומר ניר. "הוא קם אחרי ארוחת שישי, המבצע כבר יצא לדרך, והוא מיהר. הוא רק אמר, אני אוהב אתכם ילדיי".
רביב: "הילדה שלי עכשיו בת תשע, בגיל שבו הייתי כשאבי נהרג, והמספר הזה, תשע, קורע אותי כל פעם מחדש".
ניר: "כשהגעתי לגיל 33, הגיל שבו אבא נהרג, הרגשתי רעד בגוף ואמרתי לעצמי, אני צעיר, בשיא הכיף, והוא כבר נהרג בגיל הזה. היום אני מרגיש שהייתי רוצה לחבק אותו יותר כשנפרדנו ממנו, להגיד לו, 'אבא, אל תלך היום', ואולי הייתי מציל את המצב. יומיים אחר כך הוא נהרג. אבל הייתי ילד, ומי חשב על זה בכלל".
רביב היה אז בן תשע וניר צעיר ממנו בשנה. את הרגע שבו התבשרה אמם ציונה על מות האב לא ישכחו לעולם. "זה היה בסביבות שבע בבוקר", מספר רביב. "התארגנו לבית הספר ונכנסנו לצחצח שיניים. כמה דקות קודם אמא הביטה מהתריס וראתה שני חיילים מתבוננים בבניין שלנו. ואז פעמון הדלת צילצל. לא עברה שנייה ושמענו שאגה מפלחת את הבית, קורעת אותו לגזרים. רצנו לסלון וראינו את אמא על הרצפה, שני חיילים אוחזים בה והיא צועקת, 'אבא שלכם הלך, אבא שלכם לא יחזור'. עד היום קשה לי להשתחרר מהצעקה הנוראית הזאת".
כבר אז, כילדים, קלטתם מה אומר האובדן הזה?
רביב: "בכינו, אבל לא הבנו בדיוק מה קורה. יותר מאוחר אתה לומד מהו כאב ונהיה רגיש יותר, מופנם. עד היום, 35 שנה אחרי, ואני בן אדם מוקצן מטבעי, קולני, עם המון קעקועים, אני מסוגל לבכות מכל דבר קטן. אני יושב הרבה במרפסת ומתבודד עם עצמי ובוכה ומתפרק. האהבה הגדולה שאנחנו מקבלים מהקהל היא התרופה שלנו".
"קנאה וצרות עין"
הפרויקט של רביבו, שכולל גם את אלירן צור, פרצו לפני חמש שנים בזכות גרסאות הכיסוי שלהם לשירים מזרחיים שכבשו את הרדיו בשנות השבעים והשמונים. מאז הוציאו שבעה אלבומים מצליחים, ובימים אלה יצא האלבום החדש שלהם, "אמונה", שכולל שירי מסורת ושבת, שאת חלקם הגדול שמעו בארוחות שישי וחג סביב השולחן בביתם.
ההצלחה הגדולה של ההרכב בשנים הראשונות שלו גררה אחריה גם טענות מצד המבצעים המקוריים של השירים כמו רמי דנוך מצלילי העוד, שהרגישו שנדחקו לפינה. מחוות הפיוס הייתה הזמנה של הבולטים שבהם להופעות משותפות. "בהתחלה אף אחד לא ידע איך לבלוע אותנו", אומר ניר. "אנחנו נותנים את הכבוד הכי גדול לזמרים שגדלנו עליהם. באנו להעביר משנה".
"היו כאלה שלא ראו את ההצלחה שלנו בעין יפה והתקשרו וביקשו שלא נשיר את השירים האלה כי זה יכול לפגוע בהצלחה שלהם", אומר רביב. "הבנו שזה בא מתוך קנאה וצרות עין. אבל אחרי חמש שנים לא מעניין אותנו מה אנשים אומרים. הפרויקט שורד בזכות העשייה שלנו וכמובן בזכות שימור הקהל שלנו. אי־אפשר לעבוד על הקהל. כשאנחנו רואים את הקהל, עובר בנו חשמל".
ניר: "אירחנו במופעים את גדולי הזמר המזרחי וגדולי היוצרים — יואב יצחק, חיים משה, אלי לוזון, אהובה עוזרי זכרה לברכה. אתה יודע איזה כבוד הרגשנו במהלך החזרות איתה?! עם דקלון עשינו הופעות גדולות. דקלון אמר שניערנו את האבק מהשירים האלה. לא משנה אם זה הפרויקט של רביבו או הפרויקט של מושיקו, במדינה שלנו לא אוהבים לפרגן. ברגע שמשהו חדש צץ, ישר מופיעה הכותרת — 'מתי הוא נופל'. תנו לו ליהנות מההצלחה ותפרגנו לנו".
"מעולם לא דיברנו סרה באף אחד", מתעקש רביב. "אנחנו מאמינים בדרך שלנו. מרוב האמנים ששרנו את השירים שלהם זכינו לפירגון מדהים. ברגע שהם אומרים לנו את זה, זה עושה לנו חם בלב. הם אומרים שהפרויקט של רביבו החזיר עטרה ליושנה ושינה את פני המוזיקה המזרחית".
אלירן צור: "כשהתחלנו, אנשים לא נתנו לנו ארבעה חודשים. בשבוע שעבר, ביומולדת שבעים לגיטריסט האגדי משה בן מוש, אביהו מדינה נישק אותנו, ואמר, 'אתם לא מבינים כמה חשוב מה שאתם עושים. את המשנה שאנחנו העברנו אתם מעבירים הלאה".
ההצלחה שלכם היום דומה לזו של תחילת הקריירה שלכם?
"בוודאי שלא", אומר ניר. "זה כמו עסק שאתה מקים, ועכשיו אתה צריך לשמר אותו. היום חשוב לנו למתג את העשייה שלנו. בהתחלה כולם חושבים שזה קוריוז, והיום אנחנו מופיעים במקומות ממלכתיים ובפני יהודים ברחבי העולם. המופע שלנו הוא לא משהו נישתי. משפחות שלמות מגיעים להופעות ונהנות".
"רגע, בוא נעשה סדר", אומר אלירן, "לא כל מי שנמצא כל יום בטלוויזיה גם עובד הרבה, ואנחנו מופיעים הרבה".
"זורקים דיסקים לפח"
ההתעלמות של גלגלצ מההשירים של הפרויקט מכעיסה אותם, במיוחד את ניר. האחרים מנסים לשוות לתשובות שלהם מעטה של דיפלומטיות, אבל התסכול מורגש גם אצלם. "בוויז'ן שלי, כשאתה מקבל סינגלים, לפחות תקשיב להם ולא תזרוק אותם", אומר ניר. "אין שום סיבה שתחנה כל כך גדולה לא תשמע את הסינגל שהיא מקבלת. אבל שבעים אחוז מהאמנים בארץ לא מושמעים בגלגלצ, אז אנחנו בחברה טובה".
"כשהתחלנו להופיע, אמרתי להם, שברגע שישמיעו אותנו ב'אגן הים התיכון' ברשת ג', זאת ההגשמה שחלמתי עליה", מתעקש רביב לצנן את האווירה. "אין אמן שלא רוצה להישמע בכל התחנות. אני אתרגש לשמוע אותנו בכל תחנה, לא רק בגלגלצ. התחנות האזוריות חשובות לא פחות. יפריע לי באותה מידה אם ברדיו לב המדינה לא ישמיעו אותנו. הם נותנים הרבה יותר כבוד למוזיקה שלנו מגלגלצ".
"אתה לא מתלונן נגד גלגלצ כי שירים שכתבת לאחרים הושמעו בגלגלצ", אומר לו ניר.
רביב: "בשורה התחתונה — כשאנחנו עושים מוזיקה אנחנו לא חושבים רק על גלגלצ. מעולם גם לא ידענו מתי שיר שלנו הוגש לפלייליסט. הכי חשוב הוא שתאמין במוזיקה שלך. אם הם לא משמיעים את השירים שלנו זה הפסד שלהם, לא שלנו. הפרויקט של רביבו שורד בחלקו הגדול בגלל הקהל, בלי שום קשר לתחנות הרדיו".
למרות ההתעלמות הגלגלצית, חברי הפרויקט יהיו בין האחרונים שיוציאו את השד העדתי מהבקבוק, אם בכלל. "כשאנחנו היינו ילדים, כדי לשמוע את המוזיקה של השכונות, היה צריך ללכת עד התחנה המרכזית בתל־אביב, שהייתה הלב של הלב של מוזיקת הקסטות", אומר רביב.
ניר: "כדי ליהנות ממוזיקה מזרחית ברדיו היית צריך לחכות לתוכנית 'אגן הים התיכון', ששודרה פעם בשבוע במשך שלוש שעות. איזה עונג זה היה. היום אין הגדרה של ים תיכוני או לא ים תיכוני, כי זמרים ים תיכוניים שרים פופ ישראלי עם טעמים אוריינטליים. היום משה פרץ, קובי פרץ, ליאור נרקיס, ודודו אהרון הם מיינסטרים. בטח ובטח אייל גולן, שהפך לאחד הזמרים הבולטים כאן. אוריינטליות במוזיקה קיימת בכל העולם, לא רק אצלנו".
"קיבלנו תגובות מכל העדות", אומר אלירן, "כל העם מגיע להופעות שלנו. היום האשכנזים מקופחים", הוא צוחק, לא אנחנו. הגיע תור האשכנזים להילחם".
אם כבר אין קיפוח למה מירי רגב מכריזה כמעט מדי יום שהיא נלחמת בו?
"אין כמו מירי", אומר ניר. "אנחנו משוגעים על שרת התרבות, אנחנו חולים עליה. אז מה אם היא עושה רעש?! באחד על אחד כשפוגשים את האישה הזאת, אתה רואה בן אדם שמחייך ולא מרים ת'אף כמו פוליטיקאים אחרים. באמת אכפת לה, אבל כשאין לך רוח גבית, זה יותר קשה. כשיש לך רוח נגדית, כשצוחקים עליה ולועגים לה, לא מפתיע שהיא מתעצבנת. היא אישה מאוד־מאוד חכמה. אני תופס ממנה, אחי. נטפלים אליה גם כי היא אישה. חוץ מזה, מה רע ברעש?! יש אנשים שיגידו שרביבו קולני הרבה יותר ממנה".
רביב: "היא נלחמת כדי שהתרבות הספרדית תקבל תשומת לב לא פחות מהתרבות המערבית. אתה רואה שיש לה אג'נדה ברורה".
"עברנו תופת"
בימים אלו פותחים הפרויקט של רביבו את סיבוב הופעות הקיץ שלהם (ההופעה הראשונה ב־16 במאי בזאפה חיפה), ובו יציינו גם את יציאת האלבום החדש שלהם. "האלבום הוא כבוד לבית אבא ולזכרו", אומר רביב. "הוא לא מכיל פיוטים, אלא שירי מסורת. חשוב לנו שהדיסק הזה יהיה חובה בכל בית בישראל".
אלירן: "כולנו באים ממסגרות דתיות. אני הייתי תלמיד ישיבה חרדית והם תלמידים בפנימייה דתית. כשעזבתי את הדת טעמתי מכל העולמות. הורדתי את הכיפה, ועשיתי כל מיני דברים שילדים שובבים עושים, עד שנרגעתי. גם ניר ורביב ייצבו אותי. בלעדיהם ובלעדי המשפחתיות שלהם אני לא יודע לאן הייתי מגיע".
"אנחנו תמיד מניפים את דגל המשפחתיות", אומר רביב. "הבנו שהיא מה שגרמה לנו לשרוד. בכל זאת עברנו תופת. הבנו שהמשפחה היא שגרמה לנו לשאוף אוויר של שפיות. אתה לומד מה חשוב בחיים, ושהכסף זה אמצעי מצוין להתקיים, אבל בסופו של דבר שלום בית והבריאות של הילדים הם הדבר הכי חשוב. ואם כבר דיברנו על כך שלא צריך להיות הבדל בין אשכנזים ומזרחים, הדיסק הזה הוא ההוכחה. יש בו גם לחנים אשכנזיים שגדלנו עליהם. אין פה אשכנזי או ספרדי אלא משהו מאוד מלכד. הבאנו את הצבע הישראלי המסורתי על כל גווניו. מספיק עם הפילוג".•
הדיסק "אמונה" יצא לחנויות
