מליאת הכנסת תתכנס הערב בשעה 19:00 לדיון מיוחד וחריג. כמה חריג? הדיון הזה ייערך בפגרת הכנסת, מה שלא קורה בכל יום, וביום חמישי, שהוא לא אחד מהימים הרגילים של ישיבות הכנסת, שגם בתקופת פעילותה מתכנסת בימים שני, שלישי ורביעי. גם שעת הישיבה חריגה. בדרך כלל מתכנסת המליאה בשעה 16:00 אחר הצהריים או 11:00 בבוקר. 19:00 בערב זו שעה חריגה בהחלט. מה כל כך דחוף, שמחייב כינוס ישיבה כל כך חריגה? מתברר שהצורך לשנות את חוק השידור הציבורי עד למועד תחילת שידורי התאגיד הוא שגורם לכל המהומה. בהליך בזק משונה, וכאמור חריג, הולכת הכנסת לשנות חוק שחוקקה בהליך ארוך וסדור.

נזכיר: ב־26 במאי 2014 אישרה הכנסת ה־19 בקריאה ראשונה את חוק השידור הציבורי, שהורה על סגירת רשות השידור והקמת התאגיד. החוק הועבר לוועדה מיוחדת שהוקמה, בראשותה של ח"כ קארין אלהרר. הכנתו לקריאה שנייה ושלישית ארכה חודשיים תמימים. שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, השתתף כמעט בכל הישיבות והיה שותף מלא לעבודה על החוק, למרות שעמדתו לא התקבלה בכל נושא. חברי הכנסת דנו בסעיף אחר סעיף, התווכחו, התלבטו, ולבסוף ב־29 ביולי 2014 אושר החוק בקריאה שנייה ושלישית.

העובדה שהכנת החוק בוצעה באופן יסודי לא אומרת שהוא חף מטעויות. חלקן תוקנו בזמן שחלף מאז, וחלק אולי היה ראוי שיתוקן. כך, למשל, נקבעו לתאגיד כללי ממשל תאגידי שמונעים שקיפות בכל הנוגע לצינורות ההשפעה הפוליטיים על המתרחש בו. המבנה שבו מצד אחד מועצת התאגיד ממונה על ידי ועדת איתור לא פוליטית ומנגד התאגיד מתוקצב מקופת האוצר, ולמעשה על ידי הממשלה, יוצר מצב מעוות. התאגיד נותר חשוף להשפעה פוליטית, אבל זו הופכת לסמויה מן העין. זו, אגב, לא הבעיה היחידה בחוק. למרות זאת בהחלט אי־אפשר לומר שהליך החקיקה היה לא ראוי.

למרבה הצער, על התיקון לחוק לא ניתן לומר זאת. החוק, שיביא לפיצול התאגיד לשני תאגידים, לא יזכה לדיון הציבורי הראוי לו, במקום שבו הדיון הזה צריך להתקיים — הכנסת. אי־אפשר בתוך שבוע להספיק לקיים דיון אמיתי בשאלה של נחיצות שני התאגידים והדרך הנכונה לבצע את הפיצול. המשמעות היא שבאמצעות המשמעת הקואליציונית תהפוך הכנסת לחותמת גומי של הממשלה, ללא יכולת אמיתית להשפיע על החוק. חברי הכנסת יאבדו אפילו את האפשרות לשפר באופן אמיתי את הנוסח, כפי שמתרחש בכל הצעת חוק רגילה. כך עולה הסיכוי שהתוצאה תהיה חקיקה לא טובה.

חברי הכנסת, ובמיוחד יו"ר הכנסת, מרבים להתלונן על זלזולן של רשויות השלטון האחרות בכנסת. מצד אחד הממשלה, ומצד שני בית המשפט. אי־אפשר מצד אחד להתלונן על זלזול ומצד שני לא לכבד בעצמך את הכנסת. אם הכנסת רוצה לקבל את הכבוד המגיע לה, ומגיע לה כבוד כמוסד העליון של הריבונות במדינה, היא חייבת קודם כל להעניק לעצמה את הכבוד הזה.

אי־אפשר להאשים בפגיעה בכבוד הכנסת רק את חברי הכנסת הסוררים, וגם כאלה יש למרבה הצער. הליכי חקיקה חפוזים, תוך זלזול בסדרי הכנסת, מבזים את המשכן לא פחות. בפעם הבאה שחברי הכנסת יתלוננו, ובצדק, על התערבות מוגזמת של בג"ץ בענייניהם, לא נוכל שלא להיזכר בצער בערב הזה. √