"רק אלה העומדים על המשמר יכולים לשמור על חירותם, ורק אלה הנותרים כל העת דרוכים וערניים, יכולים לקוות לשלוט בעצמם באפקטיביות באמצעות תהליכים דמוקרטיים. חברה, שמרבית חבריה מבלים חלק ניכר מזמנם כשאצבעם אינה על הדופק, ואינם ערים למתרחש ולעתיד להתרחש, אלא נמצאים במקום אחר כלשהו, בעולמות הלא־רלוונטיים של ספורט ואופרות סבון, של פנטסיות מיתולוגיות ומטאפיסיות, תתקשה להתנגד להסגות הגבול של אלה שמתמרנים אותה ושולטים בה".
עולם חדש מופלא, מהדורת 1946, אלדוס האקסלי.
הוא איש יפה תואר, דק וחייכן. נחוש מאוד. אדם חייב להיות נחוש כשהוא מחליט להיות אקטיביסט - "משבש תרבות" - מי שחוסם בגופו בולדוזרים או חיילים של תאגיד שנקרא מדינה. מי שמוכן לשבת לילה באבו כביר ולהילקח למחרת לבית המשפט. לבלות עוד יום מפרך. להשתחרר ושוב להיעצר. בחוף פלמחים, בתל־אביב, בחברון, בבקעה. "מה שאתה חייב תמיד, כך למדתי, באקט עצמו, זה צלם שלך מעבר לכתף, ואחרי המעצר גב של כמה חברים שדואגים לך בחוץ". אומר יגאל רמבם. "המצלמה היא הוכחה שאתה דובר אמת ושבעל הסמכות משקר כבדרך שגרה".
עכשיו, כשגוברת מאוד ההסתה הרשמית נגד גופי מחאה וביקורת כשוברים שתיקה, תעאיוש, בצלם וגופי שמאל אחרים, כשראשי המדינה מסיטים את האש מאיראן פנימה לישראל כמין סימן מנבא רעות, כאשר אנשי הצל מטילים בקבוקי שתן בנוכחות שוטרים, גם על הורים שכולים – חיוני אך לא פשוט להיות אקטיביסט ישראלי כמו רמבם.
אני שב באוזניו על מה שאומרים לי, "אתה מזיק לעצמך". הוא מכיר את הדיבור של הפחדנים, של "אנשי בסדר", בלי להסתכן, בלי להזיק לעצמם כפי שמזיקים אקטיביסטים כמו ברק כהן, מני נפתלי ואחרים. "אני הרבה יותר מזיק לעצמי כשאני מקבל את הסדר הקיים", הוא אומר, "כשאני מוכן שישדדו את פנסיית הוריי וישלחו ילדים להילחם. הנזק האישי של האקטיביסט הוא רק באי־נעימות". הוא נאבק בביזה, מעצרים מנהליים, סתימת פיות פה, ובארות של איכרים צמאים שם. נגד דיכוי וכובש, נגד גזענות וחושך.
משבשי תרבות
רמבם מצטט את קאלה לאסן, שכתב ספר בשם "שיבוש תרבות". בתנ"ך הזה של האקטיביסטים בעולם נכתב, "כשהמערכת טוחנת אותך עד עפר, נתק את גלגל המטחנה. ברגע שאתה מבין שלאי־ציות אזרחי יש היסטוריה ארוכה ומכובדת המגיעה עד לגנדי, מרטין לותר קינג הבן, והנרי דויד ת'ורו; ברגע שאתה מתחיל לבטוח בעצמך ולהתנהג כיצור אנושי מועצם, במקום כבטלן צרכני חסר אונים, קורה משהו מופלא. הציניות שלך מתפוגגת". רמבם אינו ציני.
הוא בנם של צמד מהגרים קריית־גתי. הוא הובא הנה כתינוק באחד מגלי העלייה, מהרפובליקה המוסלמית אוזבקיסטן, בנם של הורים שבעצמם כבר היו פליטי אסונות. אם ממוצא אוקראיני־פולני ואב ארמני. שילוב מיוחד. בעצם לידתו כבר טמונים שורשי האקטיביזם וההקשבה לסבל הזולת. הוא התחיל את קריירת האקטיביזם שלו כילד ימני בבית יהודי לאומני. את קריית־גת הוא זוכר באהבה כעיר ניגודים, רבגונית מלאת הרפתקאות ילדות ושדות פתוחים שבה גדלו זו לצד זו טלי פחימה ומירי רגב ונינט טייב. "לפעמים אני מפתיע מתנחל אלים כשיוצא ממני שמאלני ערס. זה מפחיד אותו". הוא אוהב את זה.
מפעמים בו אותו רגש עז ושלל ניגודים של "משבש תרבות", של אדם שמתעב את הסדר הקיים שמזיק לרבים כל כך, כמו בחברו למאבק ברק כהן. אותו רגש שיצר את הבלבול אצל רגב. כשאדם מן העדה שלה מטיח בה ברחוב את הלאומנות והגזענות שלה. זה נוטע בלבול. ובלבול והפתעה הם כלי נשקם של האקטיביסטים שהם תמיד מעטים וחשופים מול רבים וחזקים. מול הבנקאים. מול השרה. מול קצין והדחפור. רמבם משתמש בהפתעה ובחוסר הכבוד שלו לסמכות המדינה בתחנת המשטרה ומול חיילים בחברון. ברגע שאתה אינך מכיר בסמכות החזק, אתה מערער אותו.
אך חיילים ושוטרים אינם אויביו, הם בני ברית אפשריים. הוא מדבר אליהם תמיד. חלקם מקשיבים או מכבדים. אך לעיתים נדירות נתקל האקטיביסט במאזין קשוב גם במקום הכי חזק של "הסדר", כמו שתיאר ברק כהן בפברואר האחרון את המפגש עם שופט שהכיר בזכות ההפגנה שלהם מול הבנקאים, "תודה לך כבוד השופט, ד"ר גרשון גונטובניק. תודה לך שהענקת מים לצמא המתהלך במדבר. תודה שהגנת עליי ועל חבריי מפני השלטון. תודה שכתבת אמת". מול הפרקליטות שתיארה כנופיה תיאר השופט מחאה. הוא כתב, "חומר החקירה משקף תמונה ברורה של מחאה ציבורית אותנטית... הפגנה ומחאה נגד הליכי הגבייה של הבנקים נופלות בגדר הביטוי הפוליטי, ובגדר הזכות לחופש ביטוי". דברים כאלה הם אור בתוך האפלה המשתררת בישראל.
ימי גנדי ורפול
המצחיק הוא שהשמאלני האקטיביסטי־רדיקלי רמבם החל דווקא במולדת של גנדי, נרתע מהאיש ועבר לנוער צומת של רפול, ושנים עד מלחמת לבנון השנייה היה פעיל ימין עם משיכה לחברתי.
רק במלחמה, כמילואימניק, נמלא בוז עמוק כשצפה מקרוב בחמ"ל במפקדים ששלחו ילדים אל מותם ועסקו בו בזמן במה שנראה לו פוליטיקה קטנה ואף ניאוף. אז חרב האמון שלו.
"נתקלתי במציאות והייתי לשמאל". מאז נאבק על חוף פלמחים, היה פעיל מאוד בחודשים שבהם הבשילה מחאת הענק של יולי 2011. היה דמות מרכזית במחאה וראה אותה דועכת כי לא הכינה עצמה לשלב שאחרי האוהלים. הוא השתתף בהקמת קואופרטיבים, במאבק הגז, במאבק בגזענות כלפי אתיופים, וגם מול הבנקאים, שהוא מאמין כי הם מושחתים עד היסוד. רמבם משתמש בכל כלי שאינו נשק של ממש, וגם ברשתות החברתיות, אבל מודע לכך כי גם הפייסבוק הוא תאגיד שפועל נגדך ושאין תחליף לשטח.
הוא מאמין שמיניבוס עם עשרה נחושים, טוב פי כמה מעשרה אוטובוסים מלאים של מפלגה מסודרת שנרתעת מעימות. הוא פותח בארות שהצבא סותם בבקעה, מגיע לבתים בחברון. מול מקללי ימין אלימים הוא תוהה בקול אם הם מנשקים עם הפה המטונף הזה את אמם. הוא היה עם כמה חבר'ה שבלמו אוטובוס של מפלצות להב"ה שבא לאלנבי וסבור שהצל היה אפס בלי הכוח שהוא מקבל מן המערכת. הוא מאמין כי חופש הדעה לא כולל את טוהר הגזע וגם השמאל צריך להפעיל כוח נגד מפלצות הגזע. אך נדמה לו כי דווקא עתה האקטיביזם נחלש.
נ.ב.
הדבר הכי פשוט: הבטחה של השר לביטחון פנים להצגה מהירה של מסקנות מח"ש בעניין הריגתו של המורה מאום אל־חיראן, גם היא אינה בהישג יד של הממשלה האומללה הזאת. ¿
