לפני שבע שנים, לאחר 25 שנה של מגורים בתל־אביב, ארזו צמד היוצרים יעל קיפר ורונן זרצקי את המשפחה ועברו למצפה חרשים שליד העיר מעלות. נאמנים לעיסוקם, בימוי קולנוע דוקומנטרי, החליטו להביא את מי שהם אל הצפון הרחוק. "התחלנו לעשות פה סדנת קולנוע שפתחה אותנו לאנשים", מספרת קיפר, "ועשינו את 'אמא ילדה', סרט שהתחיל במעלות וסיפר על נשים ממרוקו ותימן שחותנו בילדותן. בסדנאות שעשינו ובתחקיר לסרט הכרנו עוד ועוד אנשים ואז החלטנו לעשות סרט על אנשים שחיים במעלות".
צפו בקטע מהסרט "ארץ אהובה שלי"
באותה תקופה הייתה קיפר נוסעת הרבה ברכבת בקו תל־אביב־נהריה, ובאחת הנסיעות קראה את הספר זוכה פרס ספיר "שום גמדים לא יבואו" של הסופרת שרה שילה, בעברה תושבת מעלות, שביססה אותו על תושביה. "לא הפסקתי לבכות מרוב התרגשות כי הרגשתי מחוברת", היא משחזרת. "התקשרתי לשרה ואמרתי שיש פה אוצר אנושי תרבותי, ושאנחנו רוצים לעשות סרט שונה על האנשים ביישוב". שילה נרתמה למשימה וכתבה טקסטים ספרותיים על הדמויות שמופיעות בסרט, אשר משולבים בין הראיונות.
התוצאה, "ארץ אהובה שלי", תוקרן ב־14 במאי בפסטיבל דוקאביב ותשתתף בתחרות הישראלית. בהמשך יוקרן הסרט גם בערוץ 8 של HOT. גיבוריו של "הדוקו הספרותי", כפי שמכנים אותו צמד היוצרים, הם מהגרים: לריסה, מורה לפסנתר שעלתה מרוסיה, קבוצת צעירים משבט בני המנשה שמנסים לשמור על זהותם בעזרת שירים הודיים שאותם הם שרים ומצלמים ברחובות העיר, ושתי נערות, סנואו־ווייט יונס, שנולדה בליל חורף מושלג בעיירה דבל שבדרום לבנון, וסעדה עטייה, קרובת משפחתה וחברתה הטובה ביותר. שתיהן נולדו לאבות ששירתו בצד"ל וברחו לישראל בשנת 2000 עם נסיגת צה"ל, יחד עם עוד כ־6,500 איש, משאירות מאחור סבא וסבתא, דודים ודודות ואת כל מי ומה שהכירו. אלפים מחיילי צד"ל ובני משפחותיהם עזבו מאז לחו"ל, אך במעלות עדיין מתגוררות כ־40 משפחות שלהם.
"קלטתי שיירו עליי"
המפגש עם סנואו־ווייט אירע לפני כשלוש שנים בסדנה לקולנוע, לשם הגיעה וסיפרה על רצונה להיות שחקנית. קיפר גילתה בה איכויות של גיבורה, צירפה אותה לסרט המתהווה וביקשה שתביא את חברתה סעדה. השתיים החלו להצטלם, ואז קרה הבלתי צפוי. סנואו־ווייט, נערה מרדנית מטבעה, החליטה שהיא רוצה לעבור את הגבול ללבנון. במפתיע, התגלה שזה לא כזה קשה. "יעל לא אמרה לי לעבור את הגבול", משחזרת סנואו־ווייט השבוע. "קלטתי שאם אני עוברת שלט אדום מסוים יירו עליי, אבל המשכתי. ראיתי מרחוק אנשים, ורק כשחזרתי אחורה הבנתי שזה מסוכן".
כשהתקרבה לגבול עצרו אותה חיילים ישראלים. "הם הופתעו כשאמרנו שבאנו לראות את לבנון ועוד דיברנו עברית רהוטה. החייל שאל 'את מדברת ערבית?' ועניתי שאני צד"לניקית. אני תמיד אוהבת לראות את המבטים המופתעים. כשאת אומרת צד"לניקים מסתכלים עלייך שונה. או שזו אני שלוקחת את זה רק למקומות הטובים. למשל, שאני מדברת את שתי השפות שבעיניי הכי חשוב לדעת אותן בעולם, ערבית ועברית, ושזכיתי לחיות בשתי מדינות שהן אויבות. אם מישהו מעיר לי, זה בדרך כלל ערבים. מתלוננים שאני לא כמוהם: 'למה את מדברת עברית?' או 'למה עם ר?' רק איתם אני נכנסת לוויכוחים. ליהודים אף פעם לא צריך להסביר".
"אני הבאתי אותה לשם כי גבולות הם משהו לא פשוט בשביל סנואו־ווייט", מסבירה קיפר את הצד שלה. "בינה לבין סעדה התנהל ויכוח, אם היא חצתה בעבר את הגבול עם אבא שלה ואם היא יכולה לעשות את זה גם היום. אדם רגיל אומר, אני מפחד, והיא אומרת, זה מעניין. ואז היא חצתה את הגבול. היא המשיכה ללכת וחזרה, אבל אם הייתה ממשיכה בטח הייתה נתקלת בעוד חלק של הגבול, או שמן הסתם היו עוצרים אותה. למזלה היא חזרה לפני שקרה משהו לא טוב".
אם משהו היה קורה, דווקא היו לך יחסי ציבור מעולים לסרט וקצת אקשן.
"אני חייבת להגיד שמאוד חשובים לי הגיבורים שלי, ורק אחר כך הסרט. לא אכפת לי כותרות. סנואו חשובה לי. ממיטל וקסמן, שנפצעה בפיגוע בדיזנגוף ואני מלווה כבר יותר מ־20 שנה, למדתי מי אני כבמאית. היא נפצעה אנושות ועברנו יחד מסע של שנה, ודרכה למדתי שכבמאית קודם כל אני חייבת להיות בן אדם ואחר כך לחשוב על הסרט שלי".
סנואו־ווייט ("רוב האנשים שואלים אם באמת קוראים לי ככה") בת ה־20 מגיעה לראיון היישר ממשטרת מעלות, שם היא עושה את השירות הלאומי שלה כשוטרת. סעדה, 22, סיימה את השירות לפני כשנה. היא נחושה בדעתה להתגייס למשטרה מחדש כשוטרת מן המניין, ומה שמפריד כרגע בין החזון למציאות הוא רישיון הנהיגה שעליה להוציא. שתיהן שייכות לבני הדור השני של הצד"לניקים, כבר לא דור ההורים שהגיע לישראל מפחד, אבל נשאר מתוך אהבה לישראליות וגם בשל קשרי עבודה.
"נולדנו בדבל", מספרת סעדה. "אני זוכרת את סבא וסבתא, שרוב הזמן ביליתי אצלם. דבל הוא כפר קטן, שאין בו הרבה אנשים ‑ כולם משפחה ומכירים אחד את השני. רחובות צרים וקטנים, בתים גדולים מרווחים. יש לי עדיין משפחה שם, אבל אי־אפשר לשמור איתם על קשר כי מהצד שלהם מאוד מפחדים".
סנואו־ווייט זוכרת פחות את הכפר, ששמו נחרת בתודעה הישראלית לאחר שבתקרית קשה במלחמת לבנון השנייה נהרגו בו תשעה חיילים. "ההורים שלנו התגייסו לצד"ל", היא מספרת, מתחילה ממה שסיפרו לה. "בלילה שבו נסראללה אמר בחדשות שהוא ימחק כל משפחה ששיתפה פעולה, אבא שלי ואבא של סעדה לקחו את המשפחות וברחו לכאן. הם לא חשבו על 17 שנה, אלא על שבוע־שבועיים. אני הייתי אז בת שלוש. אחותי הגדולה בת ארבע והקטנה בת 20 יום".
"אני זוכרת את כל הנסיגה", משלימה את הסיפור סעדה, שהייתה אז בת חמש. "אני זוכרת שהיה לילה ואבא בא עם המרצדס ואמר: 'יאללה, הולכים'. לילה שלם היינו בגבול ולא הבנתי מה קורה סביבי. בבוקר הגענו לבית החייל, או בחיפה או בעכו, ומשם המשכנו לשכונת שלומית בשלומי. יום אחד, כשחזרתי מהגן סבא וסבתא לא היו. הם חזרו ללבנון, לדבל. מאז לא ראינו אותם וסבא בקושי מדבר איתנו. את סבתא ראינו רק לפני שלוש שנים בגרמניה, שיש לנו שם משפחה. הפגישה הייתה מרגשת, קשה, שמחה. אחרי 14 שנה יכולתי לקרוא למישהי 'סבתא'".
אבא נקבר בלבנון
סנואו־ווייט וסעדה אומרות כי התראיינו לסרט "כדי לספר על עצמנו, להעביר מסר לגבי החיים של הצד"לניקים פה". עם זאת, דעתן לגבי החיים כנוצריות לבנוניות שנולדו בארץ אויב שונה זו מזו.
סעדה: "אם שואלים אותי מה אני, אז אני ישראלית לבנונית, ולא אעזוב את ישראל ללבנון או למדינה אחרת. גדלנו פה, למדנו פה, יש לנו פה חברים. פה זו המדינה שלנו".
סנואו־ווייט: "אני חושבת אחרת. אני מכבדת את המדינה, מרגישה שייכת. ביום העצמאות האחרון שמחתי כמו כולם וביום הזיכרון הייתי עצובה, אבל אני לא שוכחת שנולדתי בלבנון וזו המולדת שלי, ויש לי תוכניות לעזוב את ישראל. נכון, כבר לא לטובת לבנון, אלא לצרפת או לאיטליה, שם מתגוררת אחותי הגדולה".
מה יקרה לכן אם תחזרו ללבנון?
סעדה: "מוות. זה עונש מוות".
סנואו־ווייט: "שום דבר. אם נחזור, ההורים שלנו ייחקרו שם ואולי יישבו שלושה חודשים בבית סוהר. יש כאלה שחזרו וזה מה שקרה להם. אבל לא נחזור כי כבר התפתחנו פה, ההורים שלנו לא יסכימו שנתחיל מאפס. מישהו יוותר על 17 שנה מהחיים כדי לחזור למולדת?"
את מבינה שאת צריכה לבחור צד?
"עכשיו אני לא צריכה. אני פה. אני יכולה לחזור ללבנון, אבל לא אוכל לחזור לכאן אחר כך".
לפני ארבע שנים מת במפתיע אביה של סנואו־ווייט בגיל 45. טקס האשכבה נערך בראש־הנקרה, אבל גופתו נשלחה לבדה לקרוביו ונקברה באדמת לבנון, כשסנואו־ווייט, אמה ושלוש אחיותיה לא יכלו ללוותו. היום עובדות האמהות של שתיהן בישקר שבתפן, ואילו אביה של סעדה עובד בבית החולים רמב"ם כאלונקאי.
זמן קצר אחרי שהגיעו ניכרו ביניהן הבדלי המעמדות: בעוד שמשפחתה של סנואו־ווייט קיבלה מימון לדירה ופנסיה צבאית, שאיפשרה קיום הולם, הרי משפחתה של סעדה, שאביה היה קצין זוטר יותר, איש שטח בצד"ל, קיבלה פחות. "ההבדלים האלה יצרו חיכוכים בקהילה", היא אומרת. "אנחנו מרגישים שלא דואגים לנו. הבאתם אותנו לפה וזרקתם אותנו. תסתכלו עלינו גם, גם אנחנו אזרחים ולוחמים".
ואם הייתן עכשיו בלבנון?
סעדה: "אני חושבת שהיינו נשואות. כל הבנות מהמשפחה שלי, גם אלה שיותר צעירות ממני, נשואות עם ילדים. פה אנחנו לא חיים בעיר של לבנונים וצד"ל".
סנואו־ווייט: "ההורים שלנו לא היו מסכימים שנתחתן לפני שיש לנו השכלה. הם חיים פה במחשבה אחרת, למרות שאנחנו לא יכולות לצאת עם כל אחד".
אז איך בוחרים?
סעדה: "אני יודעת לפי שם ושם משפחה. אם הוא נוצרי אז ברוך הבא, אנחנו אותה דת ואותו ראש".
סנואו: "ההורים מעדיפים שנתחתן עם צד"לניקים, אבל בתכלס זה לא מחייב. אם אתחתן עם נוצרי, אבל הוא לא יהיה לבנוני, יכולים להיות ויכוחים על פלסטין, או שההורים שלו יגידו שהוריי שיתפו פעולה עם האויב. לכן ההורים שלנו לא רוצים שנחווה קושי ומעדיפים שנתחתן בתוך הקהילה. הם יודעים את זה מניסיון: כשהגענו הנוצרים במדינה לא קיבלו אותנו".
"גזענות מצד הערבים"
שתיהן למדו באורט מעלות. סעדה במגמת ערבית וסנואו־ווייט במגמת תיאטרון וערבית. מבית הספר שלהן יצא השבוע הזוכה בחידון התנ"ך. לדבריהן, הרגישו שוות ליהודים בני כיתתן. סנואו רוצה להיות אדריכלית או ללמוד מינהל עסקים, וסעדה חולמת כאמור להיות שוטרת. "אני רואה את עצמי פה כשווה, אבל המדינה קטנה מדי", אומרת סנואו־ווייט. "בחו"ל יש הרבה אופציות. בתל־אביב יש אנשים שלא יבינו מה זה צד"לניקים. הם ישמעו אותי מדברת ערבית ולא יוכלו להבדיל ביני לבין ערבים. ואותי זה יכעיס ואין לי כוח להסביר. אבל חוויתי גזענות דווקא מצד ערבים. השתתפתי במפגש של ערבים ויהודים בבתי הספר. אמרתי את דעתי על המדינה ושאלו אותי מה אני, ערבייה או יהודייה, וציירתי את דגל ישראל. ואז הערבים התחילו להגיד, 'מה את חושבת על פלסטין'. קשה להבין, אבל אני שונה מהערבים פה שמדברים על כיבוש".
במלחמת לבנון השנייה, כששמעת על הקרבות בדבל, נצמדת לטלוויזיה, ניסית לזהות את הבית שלכם?
"לא, זה רק היה לי עצוב. פחדתי על בני משפחתי. בתקופה ההיא דיברנו בטלפון ובדקנו בחדשות מה קורה. כאן במלחמה את בורחת לאילת, ובדבל את מפחדת. אין להם מקלט.
סעדה: "כששמעתי 'דבל' בחדשות, זה כן העלה משהו".
רצית להיות עם החיילים שהסתובבו בכפר?
"לא. לא קינאתי בהם. כשהיינו קטנים אמא הייתה אומרת לפעמים שבא לה לחזור. אבא אמר שנחזור רק אם יהיה שלום. לבנון היא המולדת שלי ואם אחזור ארגיש שייכת, אבל יסתכלו עליי כבוגדת ועל הוריי כמשת"פים. כשהשתחררתי רציתי לעזוב לגרמניה וללמוד שם קונדיטוריה, אבל טסתי לשם וראיתי שזה לא מה שאני רוצה".
הסרט הוא על אנשי מעלות. כמה העיר השפיעה עליכן?
סעדה: "אני אוהבת את מעלות. לא אכפת לי להישאר פה".
סנואו־ווייט: "אני לא אוהבת להישאר במקום אחד. אני אוהבת את הנוף והרוגע, אבל החיים מתקדמים. לא אגדל פה את את ילדיי".
מה למדת על מהגרים, כמוך?
"הבנתי שלכל אחד יש קונפליקט. לא משנה אם הוא חי פה או לא, יהודי או לא. אנשים שבאו לפה חוו דברים: נישואים, איפה אתה חי, עם מי אתה חי ואיך אתה רוצה שחייך ייראו. כל האנשים בכל העולם חושבים על הדברים האלה, כל אחד לפי הרקע שממנו הוא בא".
