שישי 24 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
מימין הבמאית ליהי סבג עם מיכל חיימי וביתה קרן אור | צילום: צביקה טישלר
זמנים מודרנים  • 08.05.2017
כמו טלנובלה
אחרי ילדות שהייתה כמו תסריט ידוע מראש של הידרדרות וחיים בשוליים, מיכל חיימי הרתה בגיל 17. במקום להיכנע לנבואות, היא לקחה אחריות על חייה ועל בתה התינוקת, קרן־אור. הסיפור האופטימי, הוא עכשיו סרט של היוצרת ליהי סבג מבית ספר "מעלה", שיוקרן מחר בפסטיבל "דוקאביב"
סמדר שיר ׀ צילום: צביקה טישלר

מיכל חיימי, שתחגוג ביוני את יום הולדתה ה־23, רוצה להיות האמא הכי טובה בעולם, והיא מאמינה שיש לה סיכוי לעמוד במשימה מפני שמדריכת האמהות שלה היא בתה, קרן־אור, בת 4. כיום, כשהן צמודות זו לזו, מתחבקות ומשתוללות, חיימי לא מאמינה שבגיל 17 וקצת, עת גילתה שהיא בחודש החמישי להיריון לא רצוי ולא מתוכנן, היא רצתה להפיל את עוברה.

 

"למה אמרת שאת רוצה להיות האמא הכי טובה? את כבר האמא הכי טובה", אומרת לה ליהי סבג. כשעשתה שירות לאומי בפנימיית מקווה ישראל, סבג הכירה את חיימי כ"בלגניסטית נוראית שעושה צרות, מעשנת בחדר ובורחת אחרי כיבוי האורות". לפני שלוש שנים, במסגרת לימודיה ב"מעלה" (ראו מסגרת) היא חזרה אליה עם מצלמה.

 

"כשנסעתי לעפולה, לפגישה המחודשת עם מיכל, עוד הייתי שבויה בסטיגמות", מודה סבג (26). "חשבתי שזה יהיה סרט על ילדה־ילדה־ילדה שישקף מקרר ריק ואמא לא מתפקדת החוששת שהרווחה תיקח ממנה את בתה".

 

"באמת?" חיימי נדהמת. "איך יכולת לחשוב על זה? בתור ילדת רווחה שהוצאה מביתה נשבעתי שהבת שלי תגדל כמו נסיכה!"

 

מיכל חיימי וביתה קרן אור | צילום: צביקה טישלר
מיכל חיימי וביתה קרן אור | צילום: צביקה טישלר

 

 

וזה מה שהיא עושה. בכוחות עצמה בלבד. כשאני מציעה לקרן־אור סוכרייה הילדונת מסבירה לי ש"ממתקים זה רק בשבת". לצד צפייה בסרטונים מצוירים באייפון של אמה, קרן־אור מדקלמת את שמות הספרים שאמה מקריאה לה, ולא רק לפני השינה. והיא שמחה מאוד לזהות את דמותה על המסך. בהקרנה האחרונה, כשאמה של הבמאית הביאה לה שקית עם חמצוצים, קרן־אור התאפקה ובסוף הסרט חילקה אותם לקהל.

 

חיימי לא רואה את עצמה כחריגה. היא מכירה לא מעט ילדות אבודות שהיו במצבה, אבל השונות שלה גם בלטה לעין. היא נולדה עם מום מולד, חך שסוע ושפה שסועה. מגיל אפס טולטלה בין בתי חולים וספגה הרבה רוע מהסביבה. "ילדים יכולים להיות עם נורא אכזר", היא אומרת, "ואני די מבינה אותם. המראה החיצוני שלי היה באמת מפחיד. לא פעם, בבוקר, כשהסתכלתי בראי, גם אני נבהלתי מעצמי".

 

בבית בראש־העין – אמא עקרת בית ואב שחילק את זמנו בין עבודות מזדמנות ללימודים בישיבה – גדלו שבעה ילדים. היא החמישית. "כשהייתי בת שלוש וחצי הוריי התגרשו, הרווחה נכנסה לתמונה, שלחו אותי למשפחות מארחות ולמשפחות אומנה, ובגן חובה העבירו אותי, עם עוד שלושה מאחיי, לפנימייה בעפולה עילית", היא מספרת. "כולם שומעים 'פנימייה' וחושבים שזה מקום איום ונורא, אבל קיבלתי שם את כל מה שלא קיבלתי בבית. לימודים, חינוך, גבולות, ארוחות חמות וגם אהבה. לא היה שום הבדל ביני לבין הילדים האחרים. להפך, היה בינינו מכנה משותף. כל אחד הגיע עם החבילה שלו. זה התייתם, זו עברה התעללות, ובפנימייה פתחנו דף חדש".

 

בסוף כיתה ו' היא החליטה לחזור לראש־העין ולגור עם אביה. "למה איתו? בגלל שהרגשתי שהוא אף פעם לא ויתר עליי. אבא היה מגיע לאסיפות הורים, לפני פורים הוא בא ונתן כסף למדריכות כדי שיקנו לנו תחפושות. מאמא התאכזבתי. היא עברה לירושלים, בנתה לה משפחה חדשה, ילדה ילדים, ולא פעם חשבתי שהיא שכחה אותי. אצל אבא הייתי עצמאית. כשלא רציתי ללכת לבית הספר אז לא הלכתי. בגיל 15 החלטתי לקחת את עצמי בידיים ועברתי, מרצוני, לפנימיית מקווה ישראל בחולון. התקבלתי למדור הדתי. למדתי שם שנה עד שהעיפו אותי". ליהי, שהייתה המדריכה במדור הדתי, עשתה לי המון שיחות. היא אמרה לי, 'הנה, נתנו לך עוד הזדמנות, אל תחמיצי אותה', אבל לא הקשבתי. כשסולקתי מהפנימייה הצמידו לי משפחה מארחת בראש־העין החדשה, ובגיל 17 וחצי הכרתי את הרמיס".

 

כרזת הסרט "קרן אור"
כרזת הסרט "קרן אור"

 

 

איך הכרתם?

 

"חברה מבית הספר ידעה שאני חולה על ספרדית. למדתי את השפה ממוזיקה ספרדית ומטלנובלות בטלוויזיה. היא יצאה עם בחור ספרדי והציעה לי להכיר את החבר שלו. אמרתי, 'סוף־סוף אני אוכל לדבר ספרדית עם מישהו, במקום לדבר עם עצמי מול המראה'. נפגשנו. הרמיס, שגדול ממני בשנתיים לקח אותי לדירה של אחד החברים שלו, ושם ישבנו ודיברנו, עם סיגריות ואלכוהול, וגם שכבנו. הוא לא היה הראשון שלי. מגיל 16 אני לא בתולה. בבוקר אמרנו 'היי' ו'ביי' וכל אחד הלך לדרכו. הוא לא התאהב בי ואני לא התאהבתי בו. זה היה סתם, בשביל הכיף. אחרי יום או יומיים נפגשנו ברחוב, במקרה – וזהו".

 

מחשבת מסלול מחדש

 

רק אחרי שלושה חודשים קפצה לתודעה שלה העובדה שהמחזור החודשי שלה מתעכב. "הוא אף פעם לא היה סדיר", היא מנמקת, "גם בגלל שהייתי בנאדם של לילה, יותר מבנאדם של יום, וגם בגלל שלא אכלתי בצורה מסודרת. הלכתי לקופת חולים, עשיתי בדיקת דם והרופא אמר לי, 'הכל תקין', אז המשכתי את החיים כרגיל. אחרי חודש הכרתי מישהו, לאט־לאט נכנס לקשר שלנו קצת רגש, ובחודש אוקטובר, כשנסענו לאילת, שכבנו בפעם הראשונה. כשחזרנו מאילת החלטתי ללכת שוב לקופת חולים, בגלל שכבר ארבעה חודשים לא היה לי מחזור. שוב עשיתי בדיקת דם והרופא שוב אמר לי, 'הכל תקין'. סיפרתי לו שאני פוחדת שאולי נכנסתי להיריון, והוא אמר לי, 'אה, את צריכה לעשות בדיקה ספציפית להיריון'. הוא שלח אותי לעוד בדיקת דם, למחרת עשה לי אולטרסאונד, ואמר לי, 'תקשיבי, חמודה, את בהיריון של חודש והעובר שלך מת'. אמרתי לו, 'זה לא הגיוני שאני בהיריון של חודש, לא שכבתי עם אף אחד בחודש שעבר', והרופא אמר, 'תקשיבי, חמודה, אני לא יכול להתווכח עם המדע. יש לך בבטן עובר מת', ורשם לי הפניה לבילינסון, לגרידה".

 

בשלב הזה הרגישה חיימי בת ה־17 שהתיק כבד עליה וביקשה מאביה ללוות אותה לבית החולים. "עד אז לא שיתפתי אותו, מפני שהוא נהג לומר לחבריו, 'הבת שלי שמורה לבעלה, היא תהיה בתולה בחתונה'. אבא חיכה לי במסדרון כשנתתי בדיקת שתן, שיצאה חיובית. באולטרסאונד ראו עובר בן חמישה חודשים עם דופק. השתגעתי לגמרי. הרופא אמר, 'אני לא יודע איזה רופאים יש לכם בראש־העין, העובר שלך חי ונושם ובריא'. על המקום ביקשתי לעשות הפלה. מה פתאום תינוק בגיל כל כך צעיר? זימנו אותי לוועדה, ישבו בה רופאים ועובדת סוציאלית ופסיכולוגית, כולם עם פרצופים רציניים, ואמרו לי שכבר מאוחר מדי לגרידה. הם הוסיפו, 'יש לך שתי אפשרויות: או שתגדלי את התינוק או שתמסרי אותו לאימוץ'. העובדה שאני רק בת 17 וקצת לא נראתה להם סיבה מספיק מוצדקת להפלה, אז אמרתי להם שהגיל שלי הוא גם לא סיבה מספיק טובה כדי למסור את התינוק לאימוץ'. חזרתי לבית של אבא והסתגרתי בחדר, כמעט שלא הוצאתי את האף שלי החוצה כדי לא לעשות לו בושות בשכונה. כשקבעו לי בדיקת מעקב יצאתי בשבע בבוקר, כשהרחובות עוד חצי ריקים. התנתקתי מכל החברים שלי, ובחודש השמיני התחלתי להרגיש שאני נקשרת לעובר שבועט בתוכי".

 

היא ילדה בערב החג השני של פסח. "כשהתחילו הצירים אבא ביקש שהאמבולנס יגיע מאחורה, ובלי סירנה, כדי שהשכנים לא יראו, אבל בחדר הלידה הוא עמד לצידי. בלחיצה השלישית נשכתי את הכתף של הרופא בגלל שכאב לי – וזהו. היא יצאה. פחות משני קילו. פיצפונת, כמוני. דקה אחרי שהניחו אותה עליי הגיעה העובדת הסוציאלית והתיישבה לי על הווריד. 'איך תגדלי אותה? ממה תפרנסי אותה?' ככה היא טחנה אותי שלושה ימים כדי שאחתום על אימוץ. בהתחלה עניתי לה בנימוס, עד שהתעצבנתי וצעקתי עליה, 'אני רוצה את הילדה הזאת ואני אעמוד על הרגליים, ואם לא אצליח אני אמצא אותך'. וזהו. היא הלכה. חשבתי לקרוא לה קרן, אבל זה לא נראה לי מספיק מיוחד. גילגלתי את השם הזה בראש עד שקפץ לי 'קרן אור'. אבא ואחותי, שהיו איתי בחדר, התלהבו ואמרו שזה שם נחמד. בטפסים כתבתי שהאבא לא ידוע, למרות שידעתי שהאבא הוא הרמיס. כיוון שלא היה בינינו שום קשר לא רציתי לערב אותו בשום צורה".

 

כשקרן־אור הייתה בת ארבעה חודשים היא עברה עם אמה לדירה שכורה בטבריה. "בדקתי מה הזכויות שלי, קיבלתי סיוע, היה לי מענק לידה, הסתדרתי", חיימי אומרת בגאווה. "ואז, אחותי הושיבה אותי לשיחה. היא טענה שאם אני אוהבת את הבת שלי אני לא יכולה למנוע ממנה את הזהות של אביה. שזה אגואיסטי מצידי. בדקנו את התאריכים, עשינו את כל החישובים וראינו שרק הרמיס יכול להיות האבא. אחרי עוד כמה שיחות כאלה השכל נכנס לי למוח. שלחתי להרמיס הודעה בפייסבוק, 'שלום, אתה זוכר אותי?' הוא ענה 'כן'. שאלתי 'אתה זוכר שהיינו ביחד?' והוא ענה 'כן'. אז כתבתי לו בספרדית, 'יש לי תינוקת ממך'. למחרת הוא הגיע לטבריה עם ידידה שמדברת עברית וספרדית, ישבנו, אמרתי לו, 'אני בטוחה שאתה האבא' ושיכנעתי אותו לעשות בדיקת אבהות. הבטחתי לו שלא אדרוש ממנו כסף, שאני רק רוצה שהבת שלי תגדל בלי סימני שאלה. כיוון שמילאתי בטופס שהאב לא ידוע היינו צריכים להשיג צו של בית משפט. מצאתי עורכת דין שטיפלה בזה. הרמיס, קרן־אור ואני הלכנו יחד לתת בדיקות דם. שלחו אותן למעבדה בחו"ל. חיכיתי לתשובה".

 

ליהי סבג, שזכרה את חיימי מתקופת הפנימייה, נתקלה בתמונה שלה בפייסבוק, עם חברה ותינוקת. "כתבתי למיכל, בירכתי את חברתה על הלידה, ומיכל ענתה לי, 'זו התינוקת שלי'. נסעתי אליה, לדירתה השכורה בגבעת המורה, עפולה, השלמנו פערים, ואחרי עוד כמה פגישות שאלתי את מיכל אם היא מוכנה שאצלם אותה". בסרט רואים את הרמיס מגיע למסיבת חנוכה במעון של קרן־אור, בסצנה אחרת חיימי מבקרת אצל אמו של הרמיס ברמלה. אמו מתלהבת מהדמיון החיצוני המדהים בין הפעוטה לבנה.

 

"ואז הגיע הרגע הכי דרמטי", משחזרת סבג. "מיכל בישרה לי שעורכת הדין קיבלה את תשובת המעבדה. אמרתי למיכל, 'אני בירושלים, ייקח לי שעתיים להגיע אלייך, עוד אל תצלצלי לעורכת הדין, אני חייבת לתעד את הרגע הזה', ומיכל ענתה, 'נראה לך שאני אחכה?' בלית ברירה ביקשתי מחברה של מיכל שתצלם באייפון שלה את השיחה הטלפונית".

 

חיימי קיבלה תשובה שלילית – והתרסקה מול המצלמה. עד היום היא בטוחה שהרמיס הוא אביה של קרן־אור ומקווה שתצליח לשכנע אותו לעבור בדיקה חוזרת כי "לפעמים יש טעויות". בינתיים, בניגוד לכל הסיכויים, היא עומדת על רגליה. גרה בדיור ציבורי, עובדת כמחסנאית, מחשבת כל שקל, ברבע לארבע אוספת את קרן־אור מהגן ומבשלת לשתיהן ארוחת ערב. בשנה האחרונה היא עברה שלושה ניתוחים מורכבים בפניה ("זה מום מולד, נלחמתי על הזכויות שלי, המדינה מימנה"), והאצבעות של כף יד אחת מספיקות כדי למנות את הפעמים שבהן השאירה את בתה עם שמרטפית.

 

קרן־אור היא פנצ'ר?

 

"חס וחלילה", היא מוחה בתוקף. "נכון, ההיריון והלידה שינו לי את כל החיים, אבל מי מבטיח לי שאילו הייתי ממשיכה במסלול הקודם הייתי יותר מאושרת? אולי הייתי מידרדרת? כיום, בזכות קרן־אור, יש לי שאיפות. אני רוצה להשלים בגרויות ולהמשיך ללימודים גבוהים, או משפטים או עיצוב פנים. ואם ירצה השם גם תהיה לי אהבה. בעל, חתונה, בית שלם. ועוד ילדים, כמובן. לנסיכה שלי יהיו אחיות ואחים".

 

איפה ומתי

 

"קרן אור" הוא סרטה התיעודי של ליהי סבג, בוגרת בית הספר לטלוויזיה, לקולנוע ולאמנויות "מעלה" שבירושלים, המנסה ליצור שפה ויזואלית חדשה המביאה אל המסך מאוצרות התרבות היהודית. הסרט זכה בפרס ראש העיר ירושלים לסרט הטוב ביותר בטקס סרטי הגמר של מחזור כ"ב והוקרן באירוע "גיבורות", ערב יצירה קולנועית נשית מטעם בית הספר "מעלה" שהתקיים בינואר האחרון. כעת "קרן אור" משתתף בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל דוקאביב (11-20/5), וכן ישתתף בקרוב בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שיתקיים בתל־אביב (18-24/6) ואף יוקרן ב־ Short Corner בפסטיבל קאן, זאת לצד שני סרטים נוספים של בוגרי "מעלה" טריים

 

smadarshirs@gmail.com

 


פרסום ראשון: 08.05.17 , 13:09