לא אזיל דמעה, גם לא ארקוד על הדם. לא אשב שבעה ולא אקרע קריעה על אובדן רשות השידור. אשתתף בצערם של העובדים, חלקם טובים וראויים, אבל המוסד המעוות והמושחת הזה היה חייב להיסגר. לא השבוע, אלא כבר לפני 50-40 שנה.
הייתי שם ביום הקמת הטלוויזיה, לפני כמעט 50 שנה.
ביחד עם חיים יבין ומוטי קירשנבאום ראינו כבר אז את המראות, שמענו את הקולות וחווינו את העוולות. נכחנו גם בכמה ימים יפים של ניקיון דעת, וחופש מידע ודעה. אך אלה היו קצרים ומועטים.
רוב שנותיה הייתה רשות השידור משרד אינטרסים לקידום מנהליה ועובדיה.
התערבות במינויים מקצועיים ובשיקולי תוכן ועריכה היו לעניין של שגרה בסדר יומם של שרים וראשי ממשלה, ובעיקר של הנוכחי. המוסד הרופס הפך, זה מכבר, ללווייתן תקשורתי, שמשליך עצמו בפרפורי גסיסה אל החוף.
יושבי הראש והמנהלים המתחלפים של המוסד לא היו ואינם אלא עלי תאנה ציבוריים, שמעולם לא ניסו, ולבטח לא הצליחו, להסתיר את ערוות שולחיהם.
מנהלים כושלים כיוסף (טומי) לפיד, אורי פורת ויוסף בראל דירדרו את המוסד לשיאים של שפלות ולתהומות שאין עמוקות מהן. הם קנו, מכרו וסיפסרו בשעות מסך וחגגו הצלחות שלא היו מעולם.
כבר בימי ההקמה היה ברור שאין תוחלת למוסד הזה. לא הייתה טעות ניהולית, תוכניתית, הפקתית והנדסית שלא נעשתה בו. ואת חשבון הנפש חייבים לעשות היום לא רק המנהלים, אלא גם העובדים, שהזילו השבוע דמעות תנין וזימרו את ההמנון הלאומי מול מצלמות האולפן.
השתוללות חסרת רסן של ועדי העובדים, שעות נוספות פיקטיביות של מאות אחוזים ועסקאות מפוקפקות עם פוליטיקאים היו חלק בלתי נפרד מהווי היומיום של עובדי הערוץ הראשון ומנהליו.
אפשר להרבות ולהפליג בכשלי העבר, אבל גם העתיד לא מבשר טובות.
חברה דמוקרטית בריאה זקוקה לגוף שידור ציבורי מקצועי ואיתן, שיידע להדוף אינטרסים ולחצים פוליטיים ומסחריים. לא גוף ממשלתי ואפילו לא ממלכתי. גוף עצמאי שתקציבו, עצמאותו וחופש ביטויו אינם נגזרים מפנקס ההקצבות של שר כזה או אחר.
תאגיד השידור החדש, כך פורסם, קולט את עובדיו מתוך שאיפה לאיזון פוליטי. לא כישורים, אלא השקפת עולם. בלי חדשות, ועם הרבה ידיים פוליטיות בוחשות. בעיקר של הקיסר והקיסרית לבית נתניהו.
אז מה עשינו? החלפנו נבלה בטריפה?
