"גם בצניחה חופשית קבוצתית מגיע הרגע שבו הצונחים עוזבים זה את ידו של זה וכל אחד מהם נותר לעצמו, לבדו עם המצנח". המשפט הזה, שנאמר על ידי בכיר בחיל הים בדיון סגור שנערך ימים ספורים אחרי אסון השייטת, הבטיח שהאירוע הטראומתי לא יזכה לתחקיר צבאי נוקב ויישאר שנוי במחלוקת ציבורית עד היום, 20 שנה אחרי. שכן קצינים בכירים, בעיקר ממערכי המודיעין והמבצעים במטה חיל הים, הבינו מיד את הרמז והצטיידו, כל אחד לעצמו, בעורכי דין. וכשהתחקיר נתפס כחקירה פלילית, כבר לא מחפשים את האמת המבצעית לצורך הפקת לקחים אלא מחפשים אשמים, את אלה שאחראים למחדל במוצב הפיקוד של חיל הים שניהל בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997 את מבצע "שירת הצפצפה" בעומק לבנון, שבמהלכו נהרגו 12 חיילים וקצינים: 11 לוחמי שייטת 13, ורופא מכוח החילוץ.
במקביל לאותו דיון במפקדת חיל הים התקיים ב־6 בספטמבר, יום לאחר הפעולה, דיון באגף המודיעין שבמהלכו הציגו ראשי מערכי האיסוף והמחקר בפני ראש אמ"ן דאז, אלוף משה (בוגי) יעלון, את נסיבות הכישלון מנקודת מבטם. יעלון עצמו לא שהה בארץ בזמן הפעולה, ונסמך על המידע שהוצג בפניו אחרי האסון. ראש אמ"ן סיכם: הפיצוץ הראשון שנראה בסרטי הצילום של מטוס הביון התרחש בתוך הכוח. המסקנה של אמ"ן הייתה נחרצת: לא הייתה מעורבות של האויב בתקרית. ובמילים אחרות, לחיזבאללה לא היה מידע בזמן אמת על נוכחותו של הכוח בשטח. כך נולדה הקונספציה הקובעת שהכוח נפגע מפיצוצים עצמיים של המטענים שנשאו הלוחמים על גבם.
הקרב בין אגף המודיעין לחיל הים הלך והתחדד. באמ"ן זקפו גבה על האופן שבו חיל הים הפעיל את המזל"טים. יתרה מזאת, באמ"ן טענו כי יומיים לפני התקרית הועבר לידי מודיעין חיל הים חומר רלוונטי שהצביע על חשד לשינויים במוכנות של חיזבאללה בגזרה הזו, אבל חיל הים לא ייחס למידע הזה מספיק משקל (כך או כך, המידע הזה לא השפיע על גרסת אמ"ן שלפיה האסון לא נגרם בידי אויב). הפינג־פונג הזה נמשך למעשה עד היום, כי הצמרת הצבאית דאז לא ממש "התעקשה" על תחקיר צבאי, מקצועי, פנימי מלא.
ההתבצרות בעמדות, הן אישיות והן חיליות, כבר מהימים הראשונים שאחרי האסון, יצרה את מה שחוקרי הפוליגרף בשב"כ מגדירים כ "אינקו". כלומר, מצב שבו אי־אפשר לקבוע בוודאות אם הנחקר אמר אמת או שקר, והבדיקה מוגדרת כחסרת מסקנות. נראה שעד היום יש גורמים המעוניינים שאסון השייטת יישאר בתודעת הציבור כ"אינקו".
את האלוף (מיל') יואב גלנט, כיום שר הבינוי שיכון, שהיה אחד ממפקדיה הנערצים של שייטת 13, זה מרתיח. הוא רואה בכך עיוות של האמת, תעתוע מתמשך במשפחות השכולות, פגיעה בכבודם של הלוחמים שנפלו ופגיעה ביחידה. מבחינתו אין שום חוסר ודאות. יש עובדות ברורות ויש תשובה חד־משמעית אחת, שמעוגנת גם במסקנות שהציגה ועדת החקירה הרביעית והאחרונה, בראשות אל"מ קובי (מיל') אגמון, שמינה צה"ל ב־2010.
הממצאים שנחשפים כאן לראשונה מאוששים את התחושות של חמשת הלוחמים ששרדו, והתראיינו בסרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה". בחושיהם החדים הם הבינו שבמשך השנים לא אמרו להם את כל האמת.
המטענים צולמו ברנטגן
"שירת הצפצפה" אמור היה להיות מבצע חשאי של שייטת 13 באזור הכפר אנצרייה, עמוק בשטח לבנון. המטרה: הנחת שני מטעני חבלה צה"ליים מיוחדים מתוצרת יפת"ח (היחידה לפיתוח אמצעי לחימה). עוד אחת מסדרת פעולות שביצעה אז השייטת בדרום לבנון. לא היו בה מרכיבים יוצאי דופן, גם לא בתחום איסוף המודיעין למבצע. על הפעולה פיקד סא"ל יוסי קורקין ז"ל, מפקד פלגת הלוחמים של השייטת, והשתתפו בה 16 לוחמים מצוותים שונים של היחידה. עבור ארבעה מהם הייתה זו הפעולה המבצעית הראשונה. באותה עת נערכה השייטת לשתי פעולות נוספות, אחת מהן הרחק מגבולות ישראל, כך שהלוחמים התאמנו במקביל על מודלים של פעולות שונות. מפקד חיל הים דאז, האלוף אלכס טל, הגיע כדי לצפות במו עיניו בחלק מהמודל המסכם של "שירת הצפצפה".
הכוח נוחת מצפון לעיר צור ומתחיל בתנועה יבשתית. כשעתיים לפני האסון מבחין מטוס התצפית של חיל האוויר שליווה את הכוח ברכב שנעצר על ציר באזור החקלאי, סמוך מאוד לאזור שבו תופעל בהמשך זירת המטענים. המטוס לא משדר תמונות אלא מקליט אותן, אבל הטייסים מדווחים בשידור מוצפן למוצב הפיקוד של חיל הים בקריה על הרכב שנעצר למספר דקות סמוך לציר התנועה העתידי של הכוח, ומצביעים על מיקומו. אך בגלל הכנה לא נכונה של עזרי השליטה למבצע, מסמנים במוצב הפיקוד את מיקומו של הרכב בנקודה שונה מהנקודה שעליה מדווח הטייס. הסימון השגוי נמצא הרחק מאזור הפעולה של הכוח, ולכן מתעלמים ממנו. למפקד הכוח בשטח אין מושג על קיומו של רכב כלשהו.
לימים יאמר גורם במודיעין חיל הים כי קיימת סבירות שלא היה קשר בין המטענים שהתפוצצו לבין הרכב שנעצר באזור וממילא לא נראו אנשים יורדים מהרכב. גלנט דוחה זאת על הסף. "לנתון כזה יש משמעות קריטית", הוא אומר. "אני הובלתי הרבה מאוד כוחות בהרבה מאוד מקומות. אני, כמפקד הכוח בשטח, יכול לעשות עם הנתון הזה סדרה של החלטות. אבל הנתון הזה לא הגיע לידיעת מפקד השייטת, אל"מ אלי גליקמן, ולא למפקד הכוח, סא"ל קורקין ז"ל. וזה חמור מאוד שאנשים במטה חיל הים לא לקחו אחריות למחדל הזה".
על אותה "רשלנות בהכנת העזרים" ננזפו ארבעה קצינים. שניים מהם בחרו להשתחרר מהצבא מוקדם מהמתוכנן.
את הידיעה על האסון קיבל גלנט, אז כבר מפקד אוגדת עזה מזה שבעה חודשים אחרי שלוש שנים כמפקד השייטת, באחת בלילה. חצי שעה אחרי האירוע התקשר אליו סגן מפקד השייטת דאז ארז צוקרמן, לימים תת־אלוף. בבוקר כבר התייצב גלנט בבסיס השייטת בעתלית, שם פגש עוד קציני מילואים ותיקים שבאו לראות במה אפשר לעזור. "הסתכלתי על הציוד ההרוס שהונח בכיתה, ליד מגורי הלוחמים", משחזר גלנט. "בתוך הציוד היו נעוצות גולות מתכת. על פי הדו"חות הפתולוגיים נמצאו גולות כאלה גם בגופות הלוחמים. יוסי קורקין ז"ל נהרג מגולה אחת שפגעה במצחו".
חלק מהציוד שהגיע לבית החולים בנהריה עם הפצועים הושמד משום מה. גלנט עומד על כך שבמטענים שנשאו איתם הלוחמים לא היו גולות מתכת, מה שסותר את טענת אמ"ן שלא הייתה מעורבות של האויב בתקרית.
ועדת החקירה הראשונה בראשות אלוף גבי אופיר, שהוקמה מיד אחרי האסון, קיבלה לידיה את צילומי הרנטגן של המטענים שנשאו איתם לוחמי השייטת ואת מספריהם. הצילומים היו חלק מנוהל שגרה שקבע הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין־שחק ז"ל, כדי לחדד את נוהלי הבטיחות. וועדת אופיר גם ביקרה בקו הייצור של המטענים וראתה שמדובר ביציקות של גוף אחד שאין כל אפשרות להוסיף לו גולות או פריטים אחרים. בוחן של יחידת יפת"ח לא רק מוודא שאיש לא משנה את הרכב המטען, אלא גם מלווה את המטען עם היחידה הלוחמת עד שהיא חוצה את הגבול. ועדת אופיר מציינת בסבירות גבוהה כי "הלוחמים נפגעו משני מטעני אויב (...) המטענים שנשא הכוח הצה"לי היו תקניים ובטוחים לשימוש. ההכנה למבצע הייתה יסודית". עם זאת קבעה הוועדה שמדובר במארב אקראי ולא במארב מתוכנן שהוא תוצאה של מידע מוקדם שהגיע לידי חיזבאללה.
הרמטכ"ל שחק לא הסתפק בכך ודרש שקצין חימוש ראשי, תא"ל מיכאל דיין, יציג בפניו את ממצאי הבדיקה שערך לגבי האפשרות שהתפוצצות המטען שנשא על גבו הלוחם איתמר אליה ז"ל הביאה למרב הנפגעים. גם כאן הממצאים היו חד־משמעיים: המטען היה תקין.
באוגוסט 1998 דרש הפרקליט הצבאי הראשי דאז, תא"ל אורי שהם, לבדוק לעומק את האפשרות שחיזבאללה ידע מראש על המבצע, מה שעשוי להצביע על רשלנות פלילית של מי מהמעורבים בתכנון. בעקבות זאת הקים הרמטכ"ל שחק את ועדת החקירה השנייה, בראשותו של בכיר אמ"ן לשעבר תא"ל גדי זהר, כדי שזו תשלים את עבודתה של ועדת אופיר בתחומי המודיעין והחבלה. גם בסיכומי ועדת זהר נאמר במפורש: "לפי כמות הפיצוצים ועל סמך הרכב המטענים שהתפוצצו עולה כי באירוע הייתה מעורבות של מטעני חבלה זרים. המטענים שנשא הכוח היו תקניים, ולא הכילו רכיבים דומים לאלה אשר גרמו לרוב המכריע של הפגיעות אצל לוחמי הכוח".
ועדיין, רוחה של קביעת אמ"ן שלא הייתה מעורבות אויב בפיצוצים – כלומר, הלוחמים נפגעו מפיצוץ המטענים שהם עצמם נשאו – המשיכה לנשב וללבות את תיאוריות הקונספירציה.
"הם כמו הילדים שלי"
"הלכתי לדבר עם הלוחמים ומאז זה לא נותן לי מנוח", מספר גלנט. "במשך שבועות הייתי למעשה צוות חקירה של אדם אחד. ראיתי את כל החומר המודיעיני. דיברתי עם כל מי שניתן לדבר איתו והיה מעורב בפרשה הזו. עשיתי כל בדיקה אפשרית. וכבר אז התבהרו אצלי דברים שפורסמו באופן רשמי על ידי הצבא רק שנים רבות אחר כך.
"זה בער בי. אני הסמכתי את הלוחמים. לחלק מהקצינים אני הענקתי את הדרגות, ואני הייתי זה שכיוון אותם. עם חלק מהם הייתי בעשרות פעולות, במקומות הכי מטורפים בעולם. עם קורקין ז"ל השתתפתי במאות פעולות. ביחידות המיוחדות הפער בדרגות לא מדבר. אתה צמוד ללוחמים, אתה נוגע בהם כל הזמן: בסירות הקטנות, בפעילויות המיוחדות. יכולתי לזהות לוחם מרחוק רק לפי ההליכה שלו. אתה יודע מי יותר טוב בתחום הטכנולוגי, מי טוב בהפעלת סירות ומי חזק יותר פיזית או מנטלית. הם כמו הילדים שלך. ומה שעושים להם בפרשייה הזו לא מרפה ממני.
"המסקנה שלי הייתה נכונה אז, והיא נכונה גם היום", קובע השר גלנט. "כתוצאה מחריגות בתהליך איסוף המודיעין למבצע – שנעשה באופן לא מספיק מקצועי תוך פגיעה במעטפת החשאיות, הגיע חיזבאללה להבנה שבאזור מסוים, בלוח זמנים משוער, אמור לנחות כוח קומנדו ימי. נוכח ההבנה הזו מניח חיזבאללה שרשרת דלילה של מארבים, בכל מארב שניים־שלושה אנשים, בלילות מסוימים ובשעות מסוימות שבהן מתאפשרת הגעה מן הים. חיזבאללה מבין שהקומנדו יגיע מהים בטווח של שבוע־שבועיים. הכוחות שהוא משכיב בשטח הם כוחות סוג ב'. אלה לא הכוחות האיכותיים שלו, שכן הפעולה מתבצעת בעומק, מעבר לקו החזית שלנו עם חיזבאללה. אחד המארבים האלה מוצב באזור שבו מעריך חיזבאללה בוודאות גבוהה – בהסתמך על הדליפה – שהכוח יעבור. המארב שומע ורואה את הכוח שמגיע ומפעיל מרחוק, בו־זמנית, שני מטעני כלימגור קטנים, שפוגעים בכוח העיקרי – 11 לוחמים שהיו ערוכים לחצות את הכביש המחבר בין הכפר אנצרייה לכפר א־לוביה.
"הפיצוץ, שמתרחש 41 דקות אחרי חצות, גורם לעיקר הנפגעים בכוח. חמישה לוחמים נוספים, שכבר הספיקו לעבור את הכביש, שומעים את הפיצוץ ומסתובבים לאחור. קורקין, שנמצא בחוד של הכוח העיקרי, מורה לפתוח באש לעבר מה שהם מזהים כירי על כוחותינו. 14 שניות לאחר הפיצוץ הראשון מתרחש פיצוץ נוסף של מטען המופעל מתוך פרדס. קורקין נהרג. רק שלוש דקות ושמונה שניות לאחר מכן מתפוצץ המטען הגדול שנושא איתמר אליה ז"ל. הפיצוץ גודע את עצי הברוש הסמוכים. רסיסים מן המטען הזה נמצאו בחלק מגופות הלוחמים – לצד כדוריות המתכת של מטעני החיזבאללה. המטען על גבו של איתמר אליה ז"ל יכול היה להתפוצץ בגלל שורה של סיבות שיכולות להביא להפעלה עצמית של חומר הנפץ: החל מעיוות כתוצאה מפגיעה של כדוריות מתכת, וכלה בחום הגבוה שיצרה השריפה שהתלקחה בשטח.
"תמונת הפיצוצים הזו מתקבלת מתצלומים שנעשו בזמן אמת. מי שפיענח אותם היו אנשי אמ"ן, מה שמעורר בעייתיות בקביעה הנחרצת של הבכירים במערך האיסוף שלא הייתה מעורבות של אויב בהיתקלות. עד היום לא ברור למה לא עשו תחקיר אמיתי על התנהלות אמ"ן בפרשה הזו".
למה ב־20 השנים שחלפו מאז לא הגיעו לגורם בלבנון שהיה מעורב באירוע כדי שיספר את האמת?
"לאף אחד לא היה עניין לדעת את האמת עד הסוף".
חילוקי דעות בוועדה
הדלף המודיעיני הוא אחד הנושאים המרכזיים והרגישים בפרשה הזו. בוועדת החקירה הראשונה, שבראשה עמד האלוף אופיר, הועלה חשד שחלק מהמידע שהגיע לידי החיזבאללה נבע כתוצאה מבגידה של סוכן. אלא שהחשד הזה נבדק על ידי השב"כ – ונשלל.
בשבועות שקדמו למבצע "שירת הצפצפה" נערכו מספר גיחות של מזל"טים כדי לאסוף מודיעין ולתכנן את ציר התנועה של הלוחמים. אמנם היה ידוע שהמזל"טים הישראליים שפעלו באותה עת בשמי לבנון שידרו תמונות בתדר לא מוצפן, אלא שהקונספציה אז גרסה שטכניקת ההפעלה של המזל"טים לא מאפשרת לאויב לדעת מהי המשימה שלקראתה נעשים הצילומים. זה עבד במאות פעולות, ואיש לא העלה בדעתו שהפעם זה יהיה שונה. במודיעין הישראלי לא היו מודעים לעובדה שיחידה מיוחדת של חיזבאללה עוסקת במעקב אחר פעילותם של המזל"טים, על כל ההשלכות שיש לכך.
בספטמבר 1997 עמדו לרשות מערכת הביטחון רק שתי מערכות של מזל"טים מוצפנים, ששידרו בשחור־לבן והוקצו במשורה ואך ורק לפעילויות מיוחדות. מבצע "שירת הצפצפה" לא נתפס ככזה. "במבצעים קודמים צילמנו מתוך הנחה שאנחנו מטעים את האויב לגבי המיקום של היעד, שהוא לא יוכל לדעת אם אתה מתמקד בפרדס בנבטיה או בבית בצור", אומר גלנט. "במקרה שלפנינו צילמו באופן רציף, לאורך החוף, וכשהגיעו לנקודת נחיתה אפשרית התעכבו עליה וסרקו את הנתיב מזרחה הלוך ושוב, תוך 'זום אין' על מספר נקודות קריטיות, כמו אותו שער שבו אירע הפיצוץ. כל מי שמסוגל לפענח את הסרטים הללו כראוי יכול היה לעלות לא רק על נתיב הכניסה לתוך לבנון, אלא גם על נקודות מסוימות שבהן חייב הכוח לעבור לאורך נתיב התנועה".
האפשרות שהחיזבאללה יירט את התמונות ששידר המזל"ט וזיהה את הנתיב עלתה כחשד סביר בכל הוועדות. אלא שהמסקנות היו מקלות, בלשון המעטה. ועדת החקירה הראשונה, של גבי אופיר, מצביעה על שידורי המזל"ט הגלויים כפוטנציאל דלף, אבל לא מסוגלת לקבוע אם השידורים אכן דלפו. המסקנה המרכזית שלה אומרת: "בסבירות גבוהה המבצע לא נחשף במהלך נוהל הקרב ובמהלך הביצוע". כלומר: האויב הפעיל את המטענים במסגרת מארב אקראי שהתמקם בשטח. בנקודה הזו הופך גלנט להיות ציני: "אזור חקלאי שומם, אין בו מתקנים צבאיים, אין בו אישיות רמת מעלה שצריכה אבטחה, וחיזבאללה פורס בו מארבים כלליים, סתם כך, שמא אי פעם, באיזה יום, תגיע נחיתה של הקומנדו?" לגלנט אין ספק: "שורש המחדל היה הדליפה".
מה שחיזק מבחינה ציבורית את מסקנות ועדת אופיר היו פרסומים על כך שחודש לפני הפעולה באנצרייה הצליח כוח של סיירת גולני להניח מטענים בעומק לבנון. בעקבות זאת הגביר חיזבאללה את עירנותו והניח מארבים בעומק לבנון, לאו דווקא בקו העימות עם ישראל. כך או כך, מסקנות הוועדה משביעות את רצון הצמרת הצבאית והמדינית, ומספקות שקט ציבורי. חוזרים ל"אינקו". אירוע טרגי, יד הגורל, אין מסקנות. ובאין מסקנות, אין גם לקחים.
אלא שוועדת אופיר לא מספרת בדו"ח הגלוי שלה את מה שידעו בצה"ל, שב־4 בספטמבר, שעה שלוחמי השייטת הפליגו לכיוון לבנון, החליט חיזבאללה על דממת אלחוט. במודיעין העריכו אז שההחלטה קשורה להגברת הכוננות בארגון מחשש לתגובה ישראלית בעקבות הפיגוע שהתרחש באותו יום בצהריים במדרחוב בירושלים, שבו נרצחו שלושה ישראלים. איש לא העלה בדעתו את האפשרות שחיזבאללה הגביר כוננות על רקע דליפה מודיעינית. דממת אלחוט פירושה, בדרך כלל, "סדין אדום". האויב מחכה. אבל המידע הזה לא היה מוכר לאנשי השייטת שכבר היו בים, בדרך צפונה. כשהרמטכ"ל ומפקד חיל הים מחליטים להתעלם מאפקט אפשרי של הפיגוע ולהמשיך בפעולה, הלוחמים צוהלים משמחה.
האפשרות של דלף מהמזל"ט הופכת מוחשית יותר בוועדת החקירה השנייה, בראשות תא"ל (מיל') גדי זהר. במסקנותיה נאמר כי אם השידורים הגלויים של גיחות המזל"ט נקלטו, אפילו בחלקם, על ידי חיזבאללה, היה בכך כדי לחשוף באופן מובהק את מתווה הפעולה של השייטת. "יש סבירות בלתי מבוטלת כי האירוע במהותו היה פעילות מבצעית יזומה, מבעוד מועד, של חיזבאללה, ולא מארב אקראי שהתמקם בשטח", קובעת הוועדה.
הרמטכ"ל שחק לא קיבל את מסקנות ועדת זהר, וכך נותר דו"ח ועדת אופיר – הקובע שמדובר היה במארב אקראי – כמסקנה הרשמית שאין עליה עוררין.
שחק ז"ל סיים את תפקידו, ובינואר 1999 מינה הרמטכ"ל שאול מופז, שוב על פי דרישת הפצ"ר שהם, ועדת חקירה שלישית כדי לבחון את שאלת הדלף. בראש הוועדה עמד תא"ל (מיל') גיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי לשעבר. שניים מחברי הוועדה קבעו כי חיזבאללה הציב מארב בשטח מבלי שידע את מתווה הפעולה של השייטת – לא מועד, לא שיטת ביצוע ולא ציר תנועה – אלא רק על סמך הערכות. חבר הוועדה השלישי, איש חיל האוויר, קבע כי שידורי המזל"ט הגלויים זלגו ככל הנראה, ולכן לא הייתה לחיזבאללה בעיה ללמוד את ציר התנועה המתוכנן של הכוח. אך דעתו של אותו קצין לא התקבלה.
וכך נותרו מסקנות ועדת גבי אופיר על מכונן עד 9 באוגוסט 2010. מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, הופיע אז בטלוויזיה, חשף סרט שנקלט לדבריו על ידי הארגון באמצעות יירוט שידוריהם של מזל"טים ישראליים, ותיאר איך הטמינו אנשיו מארב מתוכנן לכוח השייטת באנצרייה. ישראל סערה. הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, הנחה את חיל הים ואת אמ"ן להקים ועדת חקירה רביעית, שתבדוק את אותנטיות החומרים שהציג חיזבאללה. בראש הוועדה עמד אל"מ (מיל') קובי אגמון, מי שהיה קצין המודיעין של שייטת 13 עד כשבועיים לפני הפעולה באנצרייה ואחד מבכירי מערך המודיעין של חיל הים. הוועדה, שכללה שבעה נציגים מכל הזירות הרלוונטיות, כולל קצין ביטחון מידע, עברה על כל ארכיוני הסרטים של המזל"טים מאותה עת, ניתחה את הסרטון שהציג חיזבאללה וקבעה שמדובר בסרט ערוך ששובצו בו שישה קטעי וידיאו. חמשת הקטעים הראשונים כללו צילומים מהטלוויזיה הלבנונית, צילומים מהטלוויזיה הישראלית, תמונת לוויין צבעונית מסחרית שעליה סומן ציר התנועה של אנשי השייטת, תמונות ששידר מטוס צילום בלילה וצילומים ששיגר מזל"ט בלילה וביום. שני הקטעים האחרונים צולמו בזמן אמת במהלך החילוץ של לוחמי השייטת. הדבר מלמד כי לאורך כל מבצע החילוץ הייתה לחיזבאללה תמונה של הנעשה בשטח, בניגוד לקביעה של אמ"ן בראשית הדרך.
"האקדח המעשן" טמון בקטע השישי בקולאז' שטווה חיזבאללה. מדובר בצילום יום ששיגר מזל"ט לתחנת קליטה בישראל ב־31 באוגוסט 1997 בשעות הבוקר, ארבעה ימים לפני אסון השייטת. הקטע הזה בסרטון של חיזבאללה נמשך דקות ספורות. "במקור מדובר בסרט שצילם המזל"ט במשך 30 דקות, הכולל סריקה רציפה וממוקדת של נקודת ההחפה בים ושל ציר התנועה, כולל אזור פיצוץ המטענים", קובעת הוועדה. ניתן להניח שאם חיזבאללה שם את ידו על הסרט הזה, הוא שם את ידו גם על 13 גיחות צילום קודמות שנערכו לקראת מבצע "שירת הצפצפה". כך שבידי חיזבאללה היו יותר מחמש שעות של סרטי צילום המפרטים את הנתיב המתוכנן של לוחמי השייטת, כולל תמונות חוזרות של מקטעים שבהם מתמקדות מצלמות המזל"ט, וכולל צילומים משתי גיחות שבוצעו אחרי אותה גיחה שהציג חיזבאללה.
אחרי שוועדת אגמון קבעה שהסרט אותנטי, היא ניסתה לבדוק אם הועבר לחיזבאללה על ידי סוכן, או שמא נקלט על ידי הסורים או האיראנים, שנתנו אותו לחיזבאללה בשלב מאוחר יותר. המסקנה הייתה חדה וברורה: "מכלל הבדיקות עלה כי מדובר ביירוט בזמן אמת של גיחות המזל"ט. בסבירות גבוהה יירוט עצמאי של החיזבאללה". במילים אחרות: השידור נקלט ישירות, בזמן אמת, על ידי חיזבאללה, במקביל לקליטתו בחיל הים.
"תנועת כוח השייטת למקום התקרית, שמצייר נסראללה, תואמת את הנתיב שצילם המזל"ט", אומר גלנט. "אבל בפועל, סא"ל קורקין שינה את הנתיב תוך כדי פעולה, כולל מיקום נקודת הנחיתה וכולל שינויים בציר התנועה שהוזז בכמה עשרות מטרים. זאת משום שהמודיעין שקיבל הכוח לא היה מדויק וציר התנועה שנבחר נע בתוך סבך שהאט אותה. עם זאת, המעבר שבו התרחשו הפיצוצים היה מעבר הכרחי בכל אחת מהאפשרויות".
המסקנה של גלנט ושל ועדת אגמון זהה: שידורי המזל"ט שקלט חיזבאללה בזמן אמת היו הבסיס המודיעיני להיערכותו בשטח.
ועדת אגמון מסכמת: "עיתוי הפעולה המדויק של המבצע לא היה ידוע, וסביר כי מארב המטענים הופעל במשך מספר לילות". מרבית הפגיעות בלוחמים נגרמו מלפנים ומימין – כיוון התנועה של הכוח מול המטען הראשון שהתפוצץ. שני מטענים שמתפוצצים יחד לא יכולים להיות מופעלים באקראי. הוועדה מציינת כי "לדעת מומחי חבלה, התוצאה הקטלנית מלמדת אף היא כי מיקום הנחת המטענים וכיוונם המכוון והמדויק נוגדים באופן ברור את עקרון האקראיות".
המסקנות נותרו חסויות
ועדת אגמון חרגה למעשה מסמכותה. היא לא רק בדקה את האותנטיות של הסרט שהציג נסראללה, אלא גם גיבשה מסקנות. המסקנות הוצגו בפני ראש מספן המודיעין של חיל הים דאז, תא"ל מיל' ירון לוי, מפקד חיל הים אליעזר מרום (צ'ייני), ראש אגף המבצעים יעקב אייש, ראש אמ"ן עמוס ידלין והרמטכ"ל גבי אשכנזי. כולם קיבלו את המסקנות ללא הסתייגות והן הועברו לידיעת המשפחות. חלקן קיבלו אישית את הדו"ח מהאלוף צ'ייני. אחרי ארבע ועדות חקירה, שהוקמו על ידי שלושה רמטכ"לים שונים, הופך דו"ח ועדת אגמון לגרסה הרשמית של צה"ל. אבל איש לא מודיע על כך לציבור. למעשה, תגובת דובר צה"ל לכתבה זו היא הפעם הראשונה שבה מודה הצבא רשמית כי מדובר במארב מתוכנן: "בשנת 2010 הוקמה ועדת אגמון, שמונתה על ידי ראש מספן מודיעין בחיל הים. מסקנות הוועדה הוצגו למפקד חיל הים דאז, האלוף אלי מרום, שאישר את מסקנותיה שמדובר במארב מטענים מתוכנן בסבירות גבוהה".
גל ההדף של האסון המשיך להכות בשייטת תקופה ארוכה. במשך שנתיים לא חזרה היחידה לפעילות מלאה. המפקדים לא לקחו סיכונים, שולי הביטחון בתחום המודיעיני והמבצעי לא איפשרו לבצע פעילויות מורכבות, והצבא שתק. לא רק שאיש לא לקח אחריות על כך שהשייטת לא מתפקדת כראוי, אלא גם הניחו לה להתייסר ולצמצם את פעילותה, למרות שמדובר ביחידה הפעילה ביותר במבצעי עומק בתקופה שבין המלחמות, בהשוואה לשאר יחידות העילית של צה"ל. מפקדים שהתחלפו במטה חיל הים שינו עם הזמן את הטכניקה של הכנת המודיעין והכנת המבצעים, הטכנולוגיה התקדמה, שידורי המזל"טים הוצפנו. "רק בתחום אחד לא הופקו לקחים: התחום הערכי של תחקירי אמת", אומר גלנט. "את התוצאה ראינו במרמרה".
מלחמת הגרסאות
תחקיר אמ"ן לאחר האסון: לא הייתה מעורבות של אויב בתקרית. המסקנה: הלוחמים נהרגו בגלל תקלה במטענים שנשאו
ועדת האלוף אופיר, 1997: הלוחמים נהרגו ממטענים שהציב חיזבאללה, אך מדובר במארב אקראי שאינו מבוסס על מידע מוקדם. הרמטכ"ל קיבל את המסקנות
ועדת תא"ל זהר, 1998: הלוחמים נהרגו ממטענים שהציב חיזבאללה, מדובר כנראה במארב מתוכנן על בסיס מידע מוקדם. הרמטכ"ל דחה את המסקנות
ועדת תא"ל זורע, 1999: חיזבאללה הציב מארב מבלי שהיה לו מידע על הפעולה המתוכננת של השייטת, אלא רק על סמך הערכות
ועדת אל"מ אגמון, 2010: חיזבאללה יירט את שידורי המזל"ט וכך ידע מראש על המבצע והבין מהו ציר התנועה המתוכנן. מאחר שלא ידע את המועד המדויק, הציב את המארב במשך כמה לילות
העמדה הרשמית של צה"ל, 2017 : "מסקנות ועדת אגמון הוצגו למפקד חיל הים דאז, האלוף מרום, שאישר כי מדובר בסבירות גבוהה במארב מטענים מתוכנן"
