yed300250
הכי מטוקבקות
    מיכל רבינובץ'
    המוסף לשבת • 11.05.2017
    רגע 1
    הכתבת הפוליטית התמודדה עם איום על חייה, מגישת תוכנית הבוקר נלחמה בדמעות, קריין החדשות התרגש מהידיעה ההיסטורית, שדרן הספורט התפעל מהאלוף האולימפי, הכתב בארה"ב שיקר לשוטרים ומנחה האירוויזיוןפחד לעשות טעויות באנגלית. אחרי הורדת השאלטר, 11 עיתונאים בולטים מרשות השידור, בהווה ובעבר, חוזרים אל הרגעים שלא ישכחו
    השתתפו בהכנת הפרויקט: רז שכניק, יפעת ארליך ויעל דגן

    מיכל רבינוביץ' | ההלוויה הממלכתית יוצאת לדרך 

    מדי ערב, כמה דקות אחרי השעה שבע, אני יוצאת מהבניין ברוממה שבו מתבצעת עיקר העבודה על מהדורת "מבט", וצועדת לעבר אולפן נקדי, מרחק שלוש דקות הליכה. בחודשים האחרונים, ככל שחבל הסגירה התהדק, הבטחתי לעצמי שאתעד את הדרך שליוותה אותי ערב־ערב עד אליכם.

     

    רגע הסיום תוכנן לתחילת השבוע. בצהריים עוד השתעשענו ברעיונות לשידור פרידה מפואר. הבשורה מגיעה בדרך, הדרך שלא הספקתי לתעד. טלפון מחדר החדשות: "הערב - 'מבט' אחרון".

     

    ממשיכה לצעוד. בחדר האיפור תדהמה גדולה וצער על פניהם של חבריי. לא נותר זמן לחשוב על מילות פתיחה, גם לא על סיכום שיחתום פרק כה משמעותי בתולדות המדינה ובחיי השידור הציבורי. מבטיחה לעצמי שלא אשבר, אבל לשק הדמעות חוקים משלו. בדילמת משפט הפתיחה אני יודעת שצירוף המילים "ערב טוב" לא יופיע.

    בתוך דקות האולפן הגדול כבר מתמלא בעובדים: מגישים, מאפרות, צלמים, במאים, מפיקים, טכנאים. כמו בהודעה על מותו של אדם - כולם, גם אלה שלא בתפקיד, עוזבים הכל ומתייצבים באופן ספונטני; מגיעים לאולפנים בחיפה, בתל־אביב ובירושלים. כולם מגיעים לחלוק כבוד אחרון, וההלוויה הממלכתית יוצאת לדרך.

     

    "שלום רב לכם, הערב זוהי מהדורת 'מבט' האחרונה מירושלים". הקול נסדק כבר במשפט הראשון, ואני חשה צורך להתנצל. השידור הזה צריך להיות ממלכתי, מאופק, בדיוק כמו אופיו של הערוץ הראשון. חלק מהעובדים הכועסים מבקשים לפרוק את

    הזעם מול המסך; אחרים מבקשים להרגיע, רוצים לסיים באופן אצילי ומכבד.

     

    ההחלטות מתקבלות תוך כדי שידור. חלק מהכתבות שאנשים עבדו עליהן כל היום, לא משודרות ולא ישודרו לעולם. השידור מתגלגל במתכונת פיגוע. כבר ניהלתי לא מעט אירועים כאלה, אבל הפעם זה אחרת. הפעם אנחנו הסיפור. מדינת ישראל רדופת דרמות ומהפכות, אבל דרמה מן הסוג הזה עוד לא נראתה על המסך. אירועי היום נדחקו לשוליים, ובמקומם השתלטה הטרגדיה שלנו, של עובדי רשות השידור, וסחפה מדינה שלמה.

     

    בזמן שחלק מהכתבות משודרות, חושבים מה הלאה; בודקים מי עוד עולה לשידור בטלפון או מצטרף לאולפן. רונן גליק, מנהל המאבק, נמצא איתנו. הוא מרוסק. מאחוריו כמה חברים יקרים כועסים. אנחנו מנסים להרגיע את האווירה. זה לא פשוט. אחד העובדים קורע את חולצתו בזעם לאות אבל. בימי שגרה, בזמן שידור הכתבות אני מתעדכנת במתרחש גם מתוך האולפן, אבל השידור האחרון הוא נהיגה על רכב דוהר עם בלמים מקולקלים. לא נוגעת בנייד, גם לא לרגע.

     

    דקה לסיום המהדורה. חייבים לעמוד בזמנים, גם אם לא רוצים שזה ייגמר. מסכמים בשעה כמעט 50 שנות עבודה עיתונאית מפוארת שנרמסה בהחלטה אומללה: מאות עובדים איבדו את ביתם בן לילה, חסרי אונים מול הדורסנות של מקבלי ההחלטות.

    חצי דקה לסיום. עמיתי אורי לוי מסמן לי לעמוד. אני נועלת את השידור כשברקע שירת "התקווה" מצמררת מפלחת את המסך.

     

    גבירותיי ורבותיי, צופים יקרים, בזאת תמו שידורינו. זו הייתה מהדורת מבט אחרונה בהחלט - שלכם ושלי.

     

    צילומים: אוהד צויגנברג ואלכס קולומויסקי

    צילומים: אוהד צויגנברג ואלכס קולומויסקי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אמנון אברמוביץ' | המלחמה נגד מבקרת המדינה

    בראשית 1995, בחודש מארס, עמדה התוכנית "מבט שני" לצאת עם תחקיר על מבקרת המדינה מרים בן־פורת ז"ל, "מי מבקר את המבקר?" תשדירי פרומו רציפים וסוערים קידמו את התוכנית והבטיחו סנסציה. בן־פורת הייתה מבוהלת עד אימה. שוחרי טובתה וחברי כנסת מהוועדה לביקורת המדינה התאמצו בטירוף לבטל את התוכנית. דיברו גם על עתירה לבג"ץ נגד ערוץ 1.

     

    עורך התוכנית ומגישה, מיכאל קרפין, לחץ עליי להופיע בתוכנית ולנסות לאזן אותה, כי בעבר כתבתי מאמר בזכות בן־פורת. הייתי אז בתקופת צינון לאחר התפטרות מ"מעריב" והמתנתי לסיום התקופה כדי לכתוב לאחד העיתונים בארץ או בחו"ל. טלוויזיה לא הייתה בראש שלי.

     

    קרפין פיתה אותי באמצעות הגילויים הצפויים – בין השאר על כך שבן־פורת עשתה ניתוח פלסטי על חשבון המדינה. אמרתי לו, "מי אני שאדבר? עשיתי הרבה ניתוחים פלסטיים על חשבון המדינה". קרפין דילג על ההומור העצמי שלי, המשיך לטחון את אוזני התיכונה בדברי כיבושין והכניע אותי.

     

    במהלך התוכנית הוא אמר לי, "לא ראיתי דבר כזה. אנחנו עבדים של טלפרומפטר, ואתה בעל פה שולט בשמות, בתאריכים, בנתונים". האמת היא שלא ידעתי טלפרומפטר מהו. הייתי משוכנע שכאשר מגיש או מגישה מביטים להרף עין בניירת שעל השולחן, הם מציצים בראשי פרקים, נזכרים וממשיכים בדיבורם. אחר כך, בשנותיי בטלוויזיה,התברר לי בכלל שישנם כאלה, לא מעטים, בכל הערוצים, שהמהדורה עוברת אצלם מהאוזנייה לפה כשהיא מדלגת על המוח. למדתי שטלוויזיה, בשונה מכתיבה בעיתון, יכו־

    לה לכסות על בורות ועילגות בהינתן שהאיפור מוצלח, שהנפות הידיים מתואמות עם תנודות הראש, ושהמבטים נראים ידעניים.

     

    מה שחשוב הוא שהתוכנית שודרה. שום כוח במדינה לא הצליח לקבור אותה. עם חבר'ה שניהלו את הערוץ – מוטי קירשנבאום ז"ל, ישראל סגל ז"ל, קרפין, רפיק חלבי, דוד גלבוע ואחר כך אורי פורת ז"ל, שהיה קודם איש תקשורת ורק אחר כך איש ימין, אמנון ברקאי, איתי לנדסברג ואחרים – אפשר היה לצאת שם למלחמה. כיצד הסתיימה המלחמה? זה כבר סיפור אחר, שאיננו שייך לתקשורת, אלא לפוליטיקאים ולמנהלים משולחים מטעמם.

     

    רבקה מיכאלי | כל השירים על ירושלים

    הפרידה מרשות השידור משולה בעיניי לפרידה מאהוב חולה אנוש, על ערש דווי. כשהוא נפטר, אתה מתאבל וזוכר את כל שעות החסד שהיו לך בחברתו.

     

    לי היו הרבה שעות חסד ברשות השידור. אחת מהן הייתה ביוני 1967 . הייתי אז בהיריון עם בכורי יונתן, בלילות הופעתי עם יוסי בנאי, ובימים שידרתי מאולפן הרדיו בתל־אביב. כשהתחילו להגיע ידיעות שהכותל בידינו, עוד לפני שהגיעה ההודעה הרשמית, התחלתי לשדר שירים על ירושלים. מנהל התקליטייה, יוחנן כהן, היה אדם קפדן מאוד, שבדרך כלל לא אהב שאני לוקחת תקליטים ברגע האחרון, אבל הפעם הוא עמד לרשותי והרשה לי לאסוף את כל השירים האפשריים על ירושלים, שאותם השמעתי בזה אחר זה עד שהגיע השידור של רפי אמיר, שהודיע שהצנחנים הגיעו לכותל.

     

    אבל לצד שעות החסד היו גם רגעים לא קלים. כשניהלתי את מחלקת הבידור בתל־אביב, לא יוּדעתי על זכויותיי המלאות – אש"ל, ביטוח ודומיהם. משכורת היסוד הצנועה לא עודכנה, אבל הותר לנו לרמות ולמלא טפסי "שעות נוספות" או "שעות

    כוננות". וכשהושאלתי לעבודה בטלוויזיה מטעם הרדיו, נדרשתי לשלם מעין קנס "עבודה נוספת" שנוכה מהשכר שלי.

     

    כשפרשתי, התברר שההורדה הזו הייתה לא חוקית. הפער בין משכורותיהם הגבוהות וזכויותיהם של הטכנאים לבין משכורות העיתונאים היה עצום כל השנים, ואת כל הרעות החולות האצילו ההנהלות למיניהן.

     

     39 שנים עבדתי ברשות השידור, ו"שוחררתי" באמצעות טופס שנשלח אליי בדואר השגרתי שנאסף על שולחננו מדי בוקר. גדלתי ברדיו, באולפנים שהיו לי בית, עם אנשים שהיו לי משפחה עד שפרשתי וגם אחר כך. מאז שפרשתי, אני כבר כמעט

    עשור ברדיו 103fm עם שותפתי דליה און־פריזנט: התחלנו לעבוד יחד בקריה לפני יותר מ־ 50 שנה, ושתינו מייבבות עכשיו על אולפן שנעלם.

     

     

    ירון לונדון | אני זוכר עיניים

    עיניו של יאיר אחי־אילן הן התמונה הראשונה שהגיחה מתוך מטמון המראות שמתחת לסף זיכרוני. יאיר עומד בפתח מטה האוגדה, פניו מאובנות, ודומה שעיניו הפעורות לרווחה סומות. הן היו שחורות משחור. עיני צלמוות.

     

    שלושה ימים קודם לכן, היום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, הגעתי לשם ככתב קול ישראל ופגשתי את רפי אונגר, תלמידי בקורס כתבים. סקרן ונלהב היה, וכבר התמצא במהלכי הקרב וידע לפענח את מפות הצופן. אני לא. לפיכך החלטנו שהוא יישאר במטה לצידו של מפקד האוגדה אלברט מנדלר וידווח למערכת, ואילו אני אצא מערבה ואצטרף לחטיבת השריון 401 בפיקודו של דן שומרון. החטיבה איבדה עשרות לוחמים ואת מחצית כליה במאמץ נכזב לחלץ את הלוחמים במעוזים. עכשיו התייצבה בין פתח מצר המתלה לבין התעלה, התכתשה עם המצרים שהתחפרו היטב בחולות, וספגה הפגזות מתמידות.

     

    תיארתי את המתרחש סביבי, אבל לא מצאתי דרך להעביר את הקולות משדה הקרב צפונה. נסעתי לרפידים, מרחק שעתיים, והפקדתי את סלילי מכשיר ההקלטה בידי טייס שהמריא לשדה דב. מישהו נתן בידי חבילת ממתקים ומכתב ששלחה משפחת אונגר לבנה בחזית.

     

    שבתי למטה החטיבה. יאיר, עורך אמן שהשתתף ביצירת כמה מן הדרמות הטובות שיצרה הטלוויזיה בראשית דרכה, הצטרף כמקליט לצוות צילום. רק לפני כמה שעות נפרדתי ממנו, ותחילה לא הכרתי אותו, כי מראהו שונה לגמרי. טילטלתי אותו, והוא אמר לי רק זאת: "רפי ליווה את אלברט לפגישה עם המג"דים בשדה. הם נהרגו בהפגזה". אחר כך קרו עוד הרבה דברים שעכשיו, אחרי שגיריתי את מנגנון הזכירה, צפים ועולים זה בעקבות זה. אני לא יודע מדוע דווקא עיניו של יאיר פילסו להן את הדרך.

     

     

    דניאל פאר | שלוש שפות, חצי מיליארד צופים

    מ־47 שנותיי ברשות השידור בחרתי בשלושה אירועים.

     

    הראשון – בעקבות מלחמת יום הכיפורים חוללו יצרניות הנפט משבר אנרגיה עולמי, ואנחנו ב"כלבוטק" נרתמנו למאמץ הלאומי לחסוך בחשמל. בשידור חי פניתי לכל הצופים – בעת ההיא, כמעט כל תושבי המדינה – וביקשתי לכבות את כל האורות בבית. מצלמות שהצבנו במקומות שונים המחישו את ההיענות הנלהבת, ומד מתח ארצי בחברת החשמל הראה ירידה מדהימה של כמחצית הצריכה. הבקשה הבאה הייתה להדליק רק את האורות הנחוצים, והשעון הראה על צמצום של שליש בצריכת החשמל הארצית.

     

    החמאנו לאזרחים והמלצנו להתמיד בצריכת החשמל המצומצמת, אבל לצערנו, כעבור שבועיים חזרה הצריכה לאותו שיעור כבעבר. אגב, כמה חוקרי תקשורת כל כך התרשמו מיכולתנו לקבל תגובה מיידית נרחבת של האוכלוסייה, עד שהציעו לבדוק באמצעותנו את דעת הקהל בסוגיות כמו שביעות הרצון מן הממשלה. הבקשה נדחתה.

     

    האירוע המרגש ביותר שבו השתתפתי, לדידי, היה השידור החי של ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 . חיים יבין ואני ניווטנו את השידור מירושלים. את הטלטלה הרגשית שחשתי ברגע שבו יצא "האויב הגדול" סאדאת

    מפתח המטוס בנתב"ג ונופף בידיו לשלום, לא אשכח לעולם.

     

    רגע מרגש שלישי היה במארס 1979 , על בימת בנייני האומה בירושלים – פתיחת תחרות האירוויזיון. ירדנה ארזי ואני דיברנו בעברית, באנגלית ובצרפתית (ובעל פה!) אל כחצי מיליארד צופים (להערכת איגוד השידור האירופי) וחשנו בלי הגזמה שכבוד המדינה מוטל על כתפינו. לשמחתי, לא פישלנו.

     

    אילה חסון | מישהו רוצה להרוג אותי

    רגע אחד מטלטל, מקפיא, מכונן. רגע אחד מסוים ששינה אותי. עוד אגיע אליו.

     

    יותר מ־20 שנה על ציר ירושלים־תל־אביב. "מבט לחדשות" היה הלב הפועם שלי, עם האדרנלין של לפני שידור תחקיר, סקופ או ידיעה, עם אין־ספור רגעים מיוחדים, מרתקים מצחיקים, מעצבנים, מתוחים, מרגשים, מלווים תמיד בהרבה עבודה רצינית. אין־ספור שידורים דרמטיים מהארץ, מוושינגטון, מטוקיו, מלונדון, ממוסקבה, מפריז ועוד ועוד, בימים של "מבט" חזק, איכותי, מוביל, ואחר כך בימים של דעיכה הרסנית של ערוץ שלא מתמודד עם התחרות. ואני בשלי, אוהבת את העבודה שלי.

     

    ומכל הדרמות והשיאים המקצועיים היה רגע אחד בחורף 1997, רגע שעליו אני יכולה לומר מה היה לפניו ומה היה אחריו.

     

    זה החל בחשיפה של פרשת בר־און־חברון, שעסקה בראשי המדינה — ראש ממשלה, שרים, יועץ משפטי לממשלה, עסקונה פוליטית. הפרשה הסעירה את המדינה והובילה לחקירת משטרה. אל המשטרה מגיע מיוזמתו עד חסוי שמקורב מאוד לאחד המעורבים בפרשה. הוא מספר על רעיון ששמע להביא מישהו מאמריקה שידרוס אותי.

     

    בשנייה הראשונה אני משתתקת. לדרוס? טירוף. מישהו רוצה להרוג אותי בגלל פרסום עיתונאי! ודווקא באותו רגע של בעתה אני מתעשתת. במודעות מלאה אני מסלקת את הפחד ומחליטה לא לפחד כלל משום דבר שקשור לעבודה שלי.

     

    המשטרה הזהירה את אותו גורם, רשות השידור הצמידה לי מאבטחים לאורך תקופה, ומאז בכל פעם שאני נתקלת במכשולים בעבודה שלי — והיו כאלה לא מעט — אני חוזרת אל הרגע ההוא ויודעת ששום דבר לא ירתיע אותי.

     

    ליאת רגב | קרב נפשי באולפן

    מלחמת לבנון השנייה. אנחנו לא לוחמים, לחיינו לא נשקפת סכנה, ובכל זאת, גם באולפן מתנהל קרב. השידורים מתנהלים מסביב לשעון בנוהל המקובל כמו בכל המלחמות הארורות שכבר ידענו. לעיתים גם נשארים ללון ברוממה. בין לבין, קופצים הביתה.

     

    הקרב הנפשי הקשה מחכה לי על השולחן. הרשימה. זו שעוד כמה דקות איאלץ להקריא במבט חתום, בקור רוח, בכאב. רשימת הנופלים שצה"ל התיר לפרסם. הרשימה נפתחת במילים לקוניות: "דובר צה"ל מוסר כי בקרבות הלילה נהרגו...". את הרשימה אני מעתיקה אל הטלפרומפטר. הוא רץ מולי, והלב מבקש לעצור. יום רודף יום, ובכל בוקר זה רק נעשה קשה יותר.

     

    אור ליום ה־12 באוגוסט 2006 . בארבע לפנות בוקר, כשהחושך עוד עוטף את רוממה, אני מגיעה למערכת, ושוב היא שם, הרשימה עם הפנים והשמות. ופלוני אחד איננו אלמוני. אהרון יחזקאל, בן כפר ידידיה, כפר ילדותי. הפנים שלו עם החיוך המקסים מביטות בי.

     

    הוא היה ילד טוב לב, חברו של אחי הצעיר, שגדל אצלנו בבית. חיבבתי אותו מאוד. אהרון יחזקאל, סמל של תום, ואני צריכה כעת לבשר לעולם על מותו.

     

    איך עושים זאת? אני חוששת שאפרוץ בבכי כשאומר את שמו. רואה אל מול עיניי את אמו ואת אחותו. זה קרוב לי מאוד, אולי קרוב מכדי שאצליח להחזיק עם הידיעה הזאת שידור של שלוש שעות.

     

    חנה קלופפר, העורכת, מבטיחה לסייע. היא מרגיעה אותי באוזנייה. שש בבוקר. עולים לשידור. מקריאה את רשימת הנופלים, גם את שמו של אהרון. נלחמת בדמעות. "הכרתי אותו היטב", אני מוסיפה, "הוא היה בחור נפלא", מבקשת להעניק לו את המילים הללו לפרידה. שכולם יידעו. חנה לוחשת לי באוזנייה: "עשית את זה יפה, ליאתי", ועוד שלוש שעות של מלחמה בדמעות לפניי.

     

    בשבעה, אמא של אהרון, רעיה, ניגשת ונושקת לי. "אמרו לנו שהזכרת את אהרון", היא אומרת. החדשות והמציאות הפכו לי לאחת.

     

    מרב מילר | הבכי חמק בשידור

    כמעט שני עשורים של רגעים טובים, קשים, מרגשים. הרבה צחוק ודמעות כמו ששני עשורים יכולים להכיל. חוויה אחת מיוחדת, רגשית מאוד, הייתה לי בהתנתקות. נשלחתי לשדר מגוש קטיף, עוד לפני הפינוי, לקראתו. נסענו בחושך בכביש המוביל לנווה דקלים, כביש למוד פיגועי דמים, כשאני לא מצליחה להימנע מהמחשבה על צלף מנוול שאולי אורב הערב לטרפו, לא מפסיקה להביט החוצה למרות החושך הסמיך. דיווחתי לא אחת על פיגועי ירי בכביש הזה בדיוק. התכווצתי במושב האחורי, מתפללת שנגיע בשלום.

     

    את הימים הבאים עשיתי בין גני טל, נווה דקלים ודוגית. זכיתי לפגוש אנשים נהדרים, משפחות מקסימות, וליבי נקשר למקצתן. ללא קשר לנחיצותה של התוכנית או להצלחתה, פגשתי אנשים שנאלצו לעזוב את הבית. אין דרך אחרת לכתוב את זה. זה קשה וכואב, וליבי נקרע איתם: גברים שארזו ובכו, סבתא שהתקשתה להיפרד מהגינה שטיפחה באהבה, אמא שמצאה מוצץ מתחת למיטה מפורקת והתפרקה בעצמה.

     

    בשמש הקופחת של אוגוסט עמדו בטור אמהות צעירות עם ילדים קטנים ומעט מיטלטלים, מחכים לאוטובוס בדרך לעתיד לא ברור. סליחה שלא יכולתי להימנע מלחשוב על תמונה דומה מימים אפלים אחרים בתולדותינו.

     

    נמלטתי הצידה כדי לבכות. הרגשתי שאין לי זכות לבכות יחד עם המפונים. אבל כשדיווחתי על פינוי בית הכנסת של נווה דקלים, הבכי חמק בשידור.

     

    כאדם, כיהודייה וכישראלית, כעיתונאית, הימים הללו השפיעו עליי עמוקות. מעצבי תודעה.

     

    כשהושלם הפינוי, במונית לתל־אביב, רציתי רק להגיע הביתה, לשקט, לשגרה. עוד לפני אשדוד – שיחת טלפון. אחותי מתחתנת. אין זמן לעבד ולעכל. החיים עצמם התקשרו.

     

     

    אלון בן־דוד | במכונית חבוטה בדרך לפיגוע הגדול בהיסטוריה

    זה היה יום הלימודים השני שלי באוניברסיטה האמריקאית בבוסטון, שאליה יצאתי במסגרת מלגה שקיבלתי ככתב הערוץ הראשון. בארוחת הבוקר הקיפו אותי כמה סטודנטים אמריקאים שביקשו לדעת איך זה לחיות במדינה שיש בה טרור. דקות אחר כך כבר לא הייתי צריך להסביר להם. כשפגע המטוס השני במגדלי התאומים, היה ברור שלימודים כבר לא יתקיימו היום, ואני רק חשבתי איך אני מגיע לניו־יורק.

     

    כל הטיסות קורקעו, גם הרכבות והאוטובוסים, וסוכנויות השכרת הרכב התרוקנו תוך שניות ממכוניות. מצאתי את עצמי מסתובב בבית הספר, שם לא הכרתי אף אחד, ומחפש מי ישאיל לי מכונית. בסוף נענתה לי פרופסור אחת שאמרה שיש לה רכב שלא מניע, ושאם אתקן אותו, אני מוזמן לקחת אותו. קניתי לה מצבר חדש ויצאתי לדרך.

     

    כל הגשרים והמנהרות שמובילים למנהטן היו חסומים. המצאתי סיפור קורע לב על אמא שזקוקה לי באופן דחוף, שבשילוב עם המכונית החבוטה שיכנע את השוטרים לתת לי לעבור. באותו לילה כבר התחלתי לשדר ממקום האירוע הגדול ביותר שסיקרתי.

     

    הימים ימי טרום הסלולר, ואני מתקשר בשיחות גוביינא מטלפונים ציבוריים למפיק הקוסם אמנון ברקאי, שמדלג אותי בין עמדות השידור השונות. במשך יומיים הייתי כתב הטלוויזיה הישראלי היחיד שדיווח ממנהטן.

     

    ב־14 שנותיי בערוץ הראשון סיקרתי מלחמות והסכמי שלום, רגעי שפל והתעלות. למדתי להכיר את המחלות הכרוניות הקשות שמהן סבל הארגון הזה, אבל הכרתי גם עמוד שדרה עיתונאי, מקצועי ואמיץ שהדריך את החבורה המוכשרת שעבדה שם והפך גם למצפן שלי.

     

    רשות השידור לא הייתה יכולה להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית, אבל מי שליבו לא נחמץ השבוע למראה אבחת הגרזן שכרתה אותה - ראוי שיבדוק אם לא חסר לו האיבר הזה. 

     

    יורם ארבל | האזינו להודעת דובר צה"ל

    בכמעט 30 השנים שעבדתי ברשות השידור מצאתי את עצמי מעורב בעשרות רגעים דרמטיים ובלתי נשכחים. מכולם, הרגע החשוב ביותר, המשמעותי ביותר וללא ספק המשפיע ביותר על חיינו, היה דווקא ברדיו.

     

    השנה היא 1967, ואני קריין חדשות צעיר ומגיש מוזיקה ברשת ב'. באותם ימים של קיץ, כשעם ישראל מכונס בתקופת ההמתנה, אני יורד לתל־אביב לצורך השלמת לימודים. בסוף מאי נקראתי לשוב לעבודה בירושלים: הממשלה ביקשה שאת החדשות יגישו הקריינים "הרגועים ביותר".

     

    בבוקר ה־5 ביוני אני תורן במשמרת "השחר" – מהדורת שש, שבע ושמונה. זמן קצר אחרי חדשות שבע אני יורד לחדר החדשות ועוצר להפסקת טלפון ממושכת ליד המרכזייה. בעודי מדבר, לפתע מגיחה בריצה עורכת המהדורה, ובידה דף. "עוף לאולפן וקרא את זה!" היא אומרת.

     

    בלעתי את הטקסט בעיניים, וליבי החל לפמפם בעוז. עליתי לאט במדרגות כדי להשיב נשימה. "קול ישראל מירושלים, השעה שמונה ועשר דקות. האזינו להודעת דובר צה"ל. מאז שעות הבוקר המוקדמות של היום מתנהלים קרבות אוויר ושריון

    בין כוחות מצריים שנעו לעבר ישראל, לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם. עד כאן הודעת דובר צה"ל".

     

    טוב, בדיעבד אנחנו יודעים שההודעה הזו לא הייתה מהימנה במאה אחוז, כי בשעה הזאת כבר לא היה למצרים חיל אוויר, אבל מי מדקדק בקטנות כאשר אתה שומע סביבך את משק כנפי ההיסטוריה.

     

     

    משה גרטל | 23 מדליות זהב

     

    35 שנים של שידורי ספורט וחדשות, אין־ספור זיכרונות, ריגושים, דרמות.

     

    שידורי השחייה מהאולימפיאדות היו השיא. תשע אולימפיאדות, החל ממוסקבה ב־ 1980 וכלה בלונדון ב־2012 , שהייתה השידור האחרון שלי לפני הפרישה לגמלאות. זה גם היה השידור הראשון שבו הצופים השתתפו בחוויה האולימפית באמצעות מסרונים לטלפון הנייד שלי בשידור חי. חלקם השתעשעו, אחרים הרצינו, וכל ישראל צהלה ושמחה. סיום השידור מלונדון היה רגע דרמטי מתמשך. סיכמתי 35 שנות שידור ונפרדתי מהצופים בגרון חנוק ודמעה על המיקרופון.

     

    לערוץ הראשון היו תמיד עמדות שידור קטנות באולימפיאדות, להבדיל מערוצי ספורט בינלאומיים: אלה הקימו אולפני שידור גדולים במתחם הבריכה, ולצוות הישראלי רק שולחן ושני כיסאות.

     

    חוויה מרגשת ודרמטית הייתה לשדר את תופעת השחיין מייקל פלפס — לדעתי, גדול הספורטאים האולימפיים, שזכה ב־23 מדליות זהב בחמש אולימפיאדות.

     

    חוויות מסוג אחר היו לי בחטיבת החדשות, ככתב שטח. אחד האירועים הקשים שלא יימחה מזיכרוני היה אסון המכבייה ב־1997 . עמדתי באצטדיון, ממתין לכניסת הנשיא ויצמן, כשגונב לאוזניי שקרה משהו מחוץ לאצטדיון. בשנים ההן לא היו טלפונים ניידים לאנשי הצוות. חטפתי מידו של יאיר שטרן, מנהל הטלוויזיה דאז שעמד לידי, את הטלפון הנייד שלו ורצתי לעבר הגשר. משם שידרתי באמצעות הנייד לאולפן "מבט" את הזוועה שראיתי במימי הירקון. Real News במלוא מובן המילה.

     

    לנצח אזכור את הערוץ הראשון כחוויה אחת גדולה, מעצימה ומרגשת.

     


    פרסום ראשון: 11.05.17 , 18:51
    yed660100