בשעה טובה, גוף תקשורת ציבורי חדש נולד בישראל. אומנם הוא נוצר בתהליך שגרם גם להיריון של פילה להיראות כמו ספרינט; ואומנם כל החומות הסיניות שנועדו להפריד בינו לבין הדרג הפוליטי עדיין טעונות מבחני ריסוק; וכמובן שזה לא נגמר עד שדוד ביטן לא שר על זה, ועדיף בשבתרבות במעלה צ'רנוחה — אבל למרות הכל מי שילחץ הערב ב־17:00 על הספרות 11 בשלט אמור לראות את השידור הציבורי מגיע, סוף־סוף, למאה ה־21 (או לפחות לתחילתה).

למרות כל הסחי, הסרבול וה"סח'ה רגע" בדרך, זהו כן יום לנסות להיות בו מעט יותר אופטימי. כוחות אדירים התגייסו כדי לסרס את היוזמה להשאיר מאחור את רשות השידור הגוססת ואכולת הריקבון ולהקים את תאגיד השידור "כאן". ראש הממשלה, שרת התרבות וגורמים נוספים ביקשו לקבור את האפשרות שהציבור יקבל עוד עיתונות חופשית, ביקורתית ונשכנית. הם יצרו כאוס וחוללו מהומה, אבל לעת עתה ידם על התחתונה: בשעה 20:00 גאולה אבן־סער תגיש את החדשות, ולאחר מכן תשודר תוכנית תחקירים ואז רצועת סאטירה. העתיד, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר.

תחום החדשות והאקטואליה אומנם היווה את עיקר המהומה הפוליטית, אבל מבחנו של "כאן" מצוי גם במקומות אחרים ומשמעותיים באותה מידה. מול הערוצים המסחריים, שניצבים בעצמם בפני תקופה של חוסר ודאות, איכותו של שידור ציבורי נמדדת גם במטריה שהוא מספק להפקות מקור איכותיות — דרמה, קומדיה ודוקו. נוכח מרוץ החימוש של "קשת" ו"רשת" לקראת פיצול ערוץ 2 והדיאטה המתמשכת של ערוץ 10, תאגיד השידור חייב להניף את נס היצירה הישראלית, שלא תמצא בית בפלטפורמות המתפרנסות ממכירת פרסומות. אם לא כן, באמת מה הטעם.

לצד זאת, בהחלט יש מקום לבידור אינטליגנטי — לא מעליב, לא וולגרי ולא יורם זקי — שיסייע בהגדלת נתח הצפייה בערוץ. אחת הטענות הקשות נגד ערוץ 1 הייתה שמרוב שהוא נותן תמורה לאגרה, איש לא צופה בו. על כן גם תכנים פחות חמורי סבר ראויים לבמה הזאת (ובקיצור: בחייאת אלדד קובלנץ, מה רע בעוד עונה ל"בואו לאכול איתי"?).

זה יתחיל, כמעט בוודאות, בצליעה. אולי אפילו חמור מכך. בעצם, למה ללכת סחור־סחור: סביר להניח ש"כאן" לא יממש מיומו הראשון את התקוות שתולים בו צופים מודאגים, יוצרים שרוצים להתפרנס ועוד. הקמת מפעל רב־זרועי כזה — הכולל טלוויזיה, רדיו ודיגיטל — מצריכה זמן ובעיקר שקט. מרכיב הזמן השתנה תדיר ומרכיב השקט נותר באזורי הפנטזיה. ומהשנייה שהערוץ יעלה לאוויר, כל הרמת גבה תקבל משמעות וכל הברה תנותח אם היא שמאלנית או ימנית, שלא לדבר על כך שכל תקלה טכנית מיד תעלה באוב את ימי רוממה העליזים. מתכון לסביבת עבודה רגועה זה לא.

לכן יש לגשת ל"כאן" בפרופורציות ולשפוט אותו עם אורך רוח. גם אם נתח הצפייה יהיה זניח בהתחלה — אין פירושו שמדובר בכישלון. גם אם התכנים לא יהיו ברמה של HBO מרגע ההשקה — זה לא בהכרח בזבוז כספי ציבור. חשוב לזכור זאת, כי יהיה קשה לעמוד בפיתוי לקרוע את התינוק שממילא בא לעולם כשהוא חסר הגנה. יהיו מי שירצו להכריז ברעש גדול "אמרנו לכם" ולהתגעגע לימי הצוותים המנופחים וההתנהלות שפיארה דו"חות של מבקר המדינה.

"כאן" הוא ניסוי עם יותר סיכוי להיכשל מאשר להצליח. בגלל האקלים הפוליטי, בגלל השינויים בהרגלי הצפייה ובגלל שההיסטוריה לא לטובתו. החרדה מפני שובם של הסיאוב וההשחתה שפשו ברשות השידור לא נעלמה לשומקום. להפך: סביר להניח שבשבועות ובחודשים הקרובים עוד נשמע על סעיפים ותת־סעיפים ומינויים ותת־מינויים שלא יעניינו כלב אבל משמעותם תהיה ברורה.

ובכל זאת, ישנה אפשרות קלושה שזה יעבוד ונקבל אלטרנטיבה בת־קיימא, שתשרת נאמנה את הצופים והמאזינים. כי כמו שאומר הפתגם הסיני המפורסם: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו.