רק כשאין לך מה להפסיד הכל יכול לקרות. לניקי גולדשטיין, איש שכבר 20 שנה מנסה לפרוץ לתודעה שלכם - זה הביא בסוף תוכנית טלוויזיה. שנים שהוא מחפש משהו שיוציא אותו ממשבצת החקיין/אמן לילדים, לשווא. "בשתיים בלילה אני מקבל במסנג'ר כמה הודעות מחברים בארצות־הברית שלא מכירים אחד את השני. כולם רואים 'קארפול קריוקי' עם אדל וכולם טוענים שאני חייב לעשות את זה. אני פתוח את הלינק, רואה את הקטע ואומר טוב, זה לא יתואר. אני הולך לעשות את זה. אבל איך?"
מגובה רק בחוצפה ובאשתו שירלי, עורכת דין במקצועה, הוא מתחיל לחפש מישהו שיקנה את הזכויות לפורמט ואותו ביחד. "ובישראל לא אוהבים לקנות פורמטים, נעשה משהו ליד וניתן לזה שם אחר ויאללה, (נאנח) אף אחד לא רצה. היינו אצל כולם. אמרו לי, גם לארז טל הייתה תוכנית עם מכונית. רשף לוי עשה. וזה ישראל. בארצות־הברית אפשר לראות את אדל משתטה. את מירי מסיקה ראו אתמול בסופר. אין כאן גלאם. ורשת לא רוצה את זה. ולקשת זה לא מתאים. בקיצור, בארץ נורא יודעים לעודד אותך".
רק אחרי שרשרת סירובים הגיע המפנה בעלילה: "אני כבר יודע שבארץ מתעניינים בלקנות את הפורמט - נדב בורנשטיין עלה עם פינה כזאת ב'אנשים'. ואז חבר שיש לו חברת הפקה אומר לי הכי בדרך אגב שהם בדיוק מפיקים את 'קארפול קריוקי' עם איזה יוצא ריאליטי".
זה השלב שבנאדם נורמלי פורש. כמה אפשר?
"אבל אני לא נורמלי. אני קצת מפגר. ואני מעולה בשלוף! אמרתי לו, 'אבל נשמה, אתה לא יכול לעשות את זה. אנחנו קנינו את הזכויות. אנחנו עושים את הקארפול האמיתי ואני כבר נוסע לשם שבוע הבא להדרכה'. והוא מראה לי את החוזה והמסמכים והכל- ואני מת מבפנים! אני אומר, על גופתי זה יעלה עם ההוא - ואני עונה לו, 'בכיף, תעשו, אבל הזכויות שלנו, יתבעו אתכם'".
שזה שקר גס.
"ברור. לא היה לי כלום. אפילו לא תחילת משא ומתן. אבל אני קולט שאני בבעיה. יש לי חבר טוב שעובד באחד האתרים, ואני בחיים לא נתתי אייטם ולא כלום - אמרתי, על הזין שלי - ואמרתי לו, רוצה סקופ? 'קארפול קריוקי'? מגיע לי מזל טוב, נשמה, אני הולך לעשות את זה. קנינו את הזכויות. ואני נותן לו את השמות של הזמרים שישתתפו - מירי מסיקה, סקעת, ריטה. הוא אומר לי, 'וואו'. אמרתי שברור, מתחילים לצלם עוד שלושה שבועות. ובמקביל צילצלתי לפינס. למחרת היו אייטמים היסטריים. ואני אומר לך: 'קארפול קריוקי' זה משהו שהבאתי אותו לעצמי. אני דאגתי לי. לא אף אחד אחר".
סיפור משוגע.
"חכי, לא שמעת את הסוף: מי שעבדתי איתו מצלצל ביום שישי אחד. כולו מבוהל. אומר לי, 'ניקי, תקשיב, התקשרה עכשיו מרתה מסי־בי־אס הולנד ואמרה, שלום, הבנתי שאתם עושים בישראל את 'קארפול קריוקי'. איך בדיוק אתם מתכוונים לעשות את זה חוקית בלי הזכויות?!"
זה נגמר בהאפי אנד. עובדה: התוכנית בהנחיית גולדשטיין עלתה השבוע בערוץ הצעיר 'כאן' (ימי ראשון ב־22:00). וגולדשטיין מתרגש כמו מלכת היופי רגע לפני ההכתרה. כמה נ"צ הכרחיים על הפורמט ההוא, למי שפיספס: ההתחלה הייתה בפינה ב'לייט נייט שואו' תוכנית האירוח של סי־בי־אס בהנחיית הקומיקאי ג'יימס קורדן. הרעיון הוא מז'אנר ה'לעזאזל איך לא חשבנו על זה קודם?' סלבריטאים שונים עולים למכונית והחוויה הכביכול אינטימית שנוצרה הניבה שרשרת להיטים ויראליים. דוגמאות לאלמונים שבאו לעשות סיבוב: אדל, מישל אובמה, ג'ניפר לופז, קולדפליי, סיה. אחרי שהפינה הפכה לתוכנית עצמאית היא גם נרכשה בקיץ האחרון על ידי תמנון הטכנולוגיה אפל, וקורדן עבר לעמדת המפיק. אנחנו עדיין ממתינים לתוצאות.
בישראל - איך נאמר - רשימת המתארחים ברכב של גולדשטיין מרשימה, אבל אנחנו עדיין לא אמריקה. תמצאו שם את עידן רייכל, ריקי גל, אייל גולן, מירי מסיקה, טיפקס ועוד רבים אחרים. את הזכויות לפורמט רכשה לבסוף קבוצת היזמות וייצוג האמנים סברס במחיר מציאה: 5,000־6,000 יורו לפרק. "אבל המו"מ התחיל ב־10,000, נשמה", גולדשטיין מוסיף. לרגע הזה הוא מחכה כבר המון זמן. בתזמון מוצלח, במקביל ל'קארפול קריוקי' הוא משתתף בפאנל בתוכנית האירוח של צביקה הדר ומריץ מופע סטנד־אפ אישי. חמש־שש הופעות בחודש. "קופות פתוחות, סגורות, הכל. למופע לקחנו הלוואה מהבנק, 120 אלף שקל. היה נורא מפחיד. אבל כבר החזרנו אותם. מה שברור לי מזה שהכל קרה יחד זה שזהו. התוכנית היא המאני טיים. ואם זה לא יצליח לי עכשיו, זה אף פעם לא יצליח".
* * *
בן 40. מאחוריו שני עשורים של עבודה בשוחות של תעשיית הבידור הישראלית, שבהן ראה חברים כצביקה הדר, רועי בר נתן והראל סקעת משאירים לו אבק ומתקדמים למעלה, כשהוא עדיין תקוע בחיקויים של עזית פוקוס וחיה ברושור בתוכנית של דידי הררי. בשנים האחרונות זו הייתה בעיקר הדמות לקהל הזאטוטים שלכת, ילדה שאוהבת שיפודים. עד שנמאס לו.
"היו לי המון נקודות שבירה", הוא נרעד. "כשעשיתי את שלכת בקניון סביוני זב־זובי עם אמהות שאוכלות והילדים צורחים ואני מתלבש במסדרון של השירותים. ואני עם טייטס ועוד חולצה ועוד שמלה וחום אימים. יום אחד, במלון חוף גיא בטבריה, באוגוסט - זה לא רק טראש, החום! - כמעט התעלפתי. והילדים צורחים 'צלם אותיייי, תגיד עכשיו ליבית חוגגת 14', ובדרך הביתה בוואן אמרתי, די, אני שונא את זה. לא רוצה את זה יותר, תרדו ממני. מצד שני, כשהייתי מופיע במותק של פסטיבל מאוד אהבתי את זה. אבל גם שם שלכת הייתה רק פרנסה. נטו. זה לא היה בתוכי. אז כשהרווחתי את ה־8,000 שקל בקניון המסריח הזה - זה לא רע".
כמו זונה יקרה.
"בדיוק... כשסגרתי עסקה של 30 הופעות בקיץ בתור שלכת אמרתי, יופי, אז עם הכסף הזה נלך ונהנה ומי רואה את זה בכלל. (נאנח) טעות. אז מסתבר שמאוווד רואים. כולל בוי־או־די. למות".
אולי הוא באמת התאמץ מדי. אולי זה באמת המיתוג הנמוך כחקיין וכאמן לילדים. בשורה התחתונה, הוא ספג שנים דחיות וסירובים. טוען בתוקף שהוא חרדתי, אבל היה לו אומץ לעזוב ג'וב מכניס ולהשיק את עצמו מחדש. הפעם בגרסה למבוגרים. "מפריע לי שכשחושבים עליי זה או עולם הילדים או שכונה", הוא יורה. "ושנים הסוכן שלי ספג את העלבונות. ואז הוא העביר אותם לי. (מצטט) 'לארז טל אתה לא מתאים עכשיו. הוא לא רוצה'. 'ליאור שליין לא רוצה אותך'. 'למולי (שגב, עורך 'ארץ נהדרת') לא פונים'. אפילו לפאנל אצל צביקה בתוכנית אמרו, 'אבל למה ניקי?' וצביקה שהוא חבר טוב היה צריך לשכנע אותם".
צביקה לא מספיק חזק כדי להכניס אותך למרות מה שאומרים? סדרה שלו.
"את יודעת איך זה. אמרו לו, בסדר הוא חבר שלך, אולי תיקח את ההוא ואת הזה. גם כשהוא בא עם השם שלי לתוכנית שלו, 'לצבי יש בעיה', הוא קיבל סירובים".
מתי נמאס לך?
"היו כמה פעמים כאלה. תמיד אמרו עליי, 'הוא חמוד, הוא מוכשר אבל לא בשבילנו'. הייתה איזו תוכנית ברשת בשם 'הכל הולך'. רציתי ללכת לאודישן - אודישן! - כי חיפשו חקיינים שיודעים לעשות דמויות - וחקיין זה לא מה שעשו ממנו שזה צוות בידור באילת. זה מקצוע. עובר הזמן ואני שומע מחברים שהם הלכו לאודישנים ואני לא מבין למה אני לא מוזמן. שאלתי את הסוכן שלי והוא אומר לי משפט מוזר כמו, 'הם מחפשים אנשים יותר אנונימיים'".
ניפנפו אותך.
"ממש. אמרתי לו, מה אני טל פרידמן? שייתנו ללכת לאודישן. מה כבר ביקשתי. מטריף אותי שאפילו לא נתנו לי צ'אנס להגיע לאודישן. בתקופות של ההתייאשות מהמקצוע כשהייתי מקבל לא, יכולתי לטחון שני מגשי פיצה עם פפרוני. עם דאבל צ'יז. והרבה וודקה בצד. היו לי רגעים שרציתי להקיא על עצמי. רק עכשיו עם הפאנל אצל צביקה והתוכנית אני מרגיש שכל מיני אנשים בתעשייה מתחילים להגיד, 'אולי טעינו. ניקי מצחיק'".
קראתי ראיון איתך מ־2008 שמודיע שהנה הגיע הזמן שלך. וכלום לא קרה. אני מנסה להבין איך ממשיכים ממקום כזה. צריך עור של פיל.
"היו רגעים שאמרתי, יכול להיות שתמיד אהיה סייד קיק. אבל בחיים לא אמרתי, אני אלך להיות עורך דין. היו רגעים שחשבתי להישאר בעולם הילדים. אולי להשקיע במשהו שאפשר לבנות ממנו בית. תמיד ידעתי, למרות מה שאנשים אומרים, שאני טוב. שאני מוכשר. וכמו שחנה לסלאו אמרה עליי, אי־אפשר לקחת את זה ממני".
בדיעבד, אתה מבין איפה טעית בקריירה?
"הייתה לי תדמית שניקי הוא כזה אול אובר דה פלייס. הוא מתפזר. כי לא הייתה לי עריכה עצמית. רציתי להראות לכולם הכל כל הזמן - שיידעו מה אני יודע לעשות! להתלבש מצחיק ולעשות צבע בשיער ובאותו פאנץ' להכניס גם בדיחה, גם ריטה, וגם לשיר כמו בברודוויי. נראיתי כמו דראג קווין. התאמצתי נורא להצחיק. וזה לא עובד. ובכלל לא הייתי מודע לזה שאני מתאמץ, כי מאוד־מאוד רציתי להצליח, אבל בכוח זה לא עובד. (צוחק) זה משהו שהבנתי רק בעבודה על קארפול: בפיילוט עדיין לא הייתה לי מודעות לזה. ואני לא יכול להסתכל שם על עצמי. דיברתי יותר מהאמן. שרתי יותר חזק".
ומה מדד החרדה לקראת העלייה?
"הייתה חרדה נוראית, אבל כרגע אני רגוע (צוחק). אתמול צילצל אליי העורך ואמר שעכשיו הוא מבין שלבקש ממני לצלם שתי תוכניות ביום זו התעללות. הייתי חוזר בשבוע הזה מיום צילום, בשבע בערב, לוקח ריטלין - לומד ככה שירים בעל פה כי אני לא מסוגל לזכור אחרת - והולך למלון כדי ללמוד את שתי התוכניות למחר. אחרי יומיים כבר עברתי הביתה, ובלילה מדי פעם שמעו שששש ששש מהחלונות כששרתי. אחרי יומיים עצרו את הצילומים בגלל שהשקיות שלי מתחת לעיניים היו במצב נורא. שמו לי קרח. הדבר היחידי שבסוף עזר זה משחה נגד טחורים. זה מדהים, היא פשוט מותחת לך את השקיות מתחת לעיניים".
וזה לא היה הציר היחיד שחרק במכונית בהתחלה. "כשהתחלנו לעבוד עם התאגיד היו קטעים שמאוד התעצבנתי, כי מאוד הורידו לי את הביטחון. ישבו איתי אנשים מהתאגיד ואמרו, 'אתה צריך להיות יותר ברנז'אי, אל תדבר הרבה, תהיה מאופק, דבר יותר חלש' - ניסו לעשות ממני משהו שאני לא. (צועק) אני לא ליאור שליין! לא יכול! אומרים לי, 'תסתכל על ג'ימי קימל, תעתיק אותו'. עוד לא התחלנו צילומים, מה אתם רוצים?! כל רעיון שלי - פסלו. הצעתי לעצור בשוק לאכול עם מירי מסיקה, אמרו, 'אתה לא יכול לעשות שכונה'. מה שכונה?'
לחצו לך על כל הכפתורים.
"כן. ישר דידי הררי עולה אצלם. ומה רע בזה? אני לא מבין. הם עשו מזה 'אינטימי' עם רפי רשף. אני פתאום רואה שאלה לקורין אלאל אחרי השיר 'אין לי ארץ אחרת' - 'קורין באמת אין לך ארץ אחרת?' (תופס את הראש) מה זההה?! כל הזמן אמרו לי, 'זו תכנית תרבות. זה לא ארה"ב. אנחנו עושים לפורמט עלייה'. בסוף צעקתי עליהם, 'אתם רוצים לסרס אותי? אז אני לא רוצה לעשות את זה'. היה פיצוץ גדול. (בורר מילים) שיהיה ברור שאני מאוד מכבד אותם על זה שהם היחידים שהאמינו בי. אבל די להזכיר לי כל הזמן את מה שהיה. לא נותנים לך להשתנות פה".
זה גם לא מוסיף לביטחון העצמי.
"ברור. ואני בכזו חרדה שאני לא מצליח לעשות כלום כמו שצריך. התחלתי להאמין להם שאני מנחה לא טוב. וזו גם הפעם הראשונה שאני מקבל תוכנית. להוביל תוכנית! ואני לא מתחבא מאחורי דמות - אני ניקי! מי שסידרה לי את הראש זו שחר סגל (תסריטאית ועורכת טלוויזיה). היא אמרה לי, 'לא צריך כל רגע פאנץ', אתה ניקי אחר בפורמט אחר. תירגע'. ונשבע לך: מאותה שנייה הכל הסתדר. הגעתי ליום הצילומים הראשון על כמויות ריטלין כמו אסי דיין. ואחרי הצילום עם ריקי גל כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון".
למה? כי מה למדת?
"להקשיב. אני לא ידעתי להקשיב לאנשים. שמעתי רק את עצמי".
* * *
אבל גולדשטיין גילה בדרך הקשה שלפעמים עדיף להיות חירש: זה קרה כשהקשיב לאדיר מילר, וזה ריסק אותו לחתיכות קטנות. כשרק השתעשע ברעיון להמציא את עצמו מחדש, נפגש עם מילר, כשעל הפרק: מיזם שקשור לשלכת. "והוא אומר, 'שלכת דמות אדירה'. החמאתי לו על רמזור ועל המופע, כי בעיניי הוא מלך הסטנד־אפ - וסיפרתי שהחלטתי להעלות מופע למבוגרים, בלי שירים וחיקויים. סטנד־אפ. ואז הוא הסתכל עליי ואמר, 'וואלה, בן כמה אתה?' אמרתי, '35'. (לוקח אוויר) ואז הוא אמר לי משפט כזה, 'נשמה, עזוב. זה לא יקרה. תתמקד בעולם הזה. אל תתפזר. סטנד־אפ זה מאוד קשה. תעשה את זה. אוהבים אותך בזה. אתה מצליח בזה. תישאר בזה'".
אויש.
"ברור שהוא אמר את זה בכוונה לעזור. אבל באותו רגע הרגשתי רע מאוד. האמנתי שהוא צודק. זהו. אתה בן 35 וזה מה שתהיה תמיד. עוד אין לך דירה, וכנראה שתמיד תהיה סייד קיק או דמות לילדים. יצאתי עם דמעות מהפגישה. ממש ירדו לי דמעות. ישר שירלי שאלה מה קרה. ומפה התחיל המופע. כי שירלי, אם סוגרים לה את הדלת, היא תיכנס דרך הבור של הביוב. בלעדיה הייתי עדיין שלכת. היא התאבדה על זה. כשהקהל צחק בפעם הראשונה, אמרתי, וואלה. אבל לא נהניתי מההופעות הראשונות. יצאתי מהן כמו אחרי אונס".
למה?
"באתי מבוהל נורא. אמרתי, זה רק אתה הפעם, אין לך דמות, אין לאן לברוח. לא הייתי עולה לבמה בלי שאני שותה שתי כוסות וודקה. נקי. היום אני כבר לא צריך את זה. אז הייתי בחרדות שיא. לשמחתי אני יודע להסתיר את זה. למזלי, מה שעולם הילדים נתן לי זה שאני יודע לקרוא קהל מהר. מי שהופיע בקניונים ובחי כיף בנחשונית בראשל"צ - לא נשכח ולא נסלח חוף גיא 2014 - הוא אחרי מסע כומתה. חיה רעה!"
* * *
בעצם קוראים לו ניסים. ניקי הוא קיצור שמקובל בבולגרית. גר בבית פרטי ("שכור!" הוא מדגיש) בכור מחצבתו, רמת־השרון, עם שירלי ושני ילדיהם. בילדותו, למשפחתו הייתה מעדנייה מיתולוגית בכיכר המדינה בתל־אביב, וגולדשטיין עשה משלוחי גבינות צרפתיות לבתים של יצחק שמיר ויצחק רבין. ילד שמן, הוא מודה, אבל במקביל תמיד מקובל. לא זה שצוחקים עליו.
"על הבמה הייתי סופרסטאר. ובחיים האישיים כלום. הייתי 117 קילו. והשומן הזה הפריע לי נורא בחיים".
זאת אהבה או התמכרות לאוכל?
"אם אני פותח את הברז, אני מסוגל לאכול בלי הפסקה. אוכל בשבילי זה החיים. זו הנאה מאוד גדולה. יש כאלה שלא אוכלים כשהם דואגים, מתאהבים, עצובים, חוששים? אני אוכל בכולם. אבל זה לא אומר שאני אוהב את זה. הייתי משלם מיליון שקל כדי לקום בבוקר עם הגוף של עוז זהבי. לפני שהילדים נולדו יכולתי ללכת לכיכר המדינה ולבזבז 12 אלף שקל על אקססוריז. כי אני יודע שבגדים שאני רוצה ללבוש אני לא יכול. כיום הדברים האלו פחות מעניינים אותי".
נראה לי שאתה לא שמן כמו שאתה חושב.
"כמה שאני ארזה, עדיין ארגיש שמן. את תראי אותי בטלוויזיה נוגע בחולצה שכאילו לא תידבק לכרס. יש את התנועה הזאת של שמנים. או שם כרית להסתיר הכרס. ואני אומר לעצמי, גם אם זה ליד הילדים, 'יופי, אז תמשיך לאכול יא חתיכת בהמה'. ומיד אחרי זה טוחן ראנץ' ספרדי משולש. את רוטב אלף האיים אני בכלל יכול לשתות כמו מים".
אכילה בשביל להירגע. לא בשביל לשבוע.
"ברור. יש אנשים שמעשנים ג'וינט ויש כאלה שאוכלים שני מגשי פיצה. או סטייק בפיתה בשתיים בלילה. עד היום אם אני נורא נרגש, זה חוזר לי. בגלל הילדים אני לא מביא את זה לפה.
"יש סיפור אחד שעשה לי קצת טראומה. זה היה בתקופה שהליוויס היה חובה ברמת־השרון. אמרתי, אני חייב לקנות. ולא היה במידה שלי. אמרתי לסבתא שלי שזה בסדר וקניתי ג'ינס שקטן עליי בשתי מידות. היה צמוד ברמות־על... ותמיד אהבתי לדפוק כניסה. גם כשנראיתי כמו שרק. אז כולם מסתכלים ושמתי ידיים בכיסים סטייל דילן מבברלי הילס 90210. ולא ראיתי מדרגה. פשוט עפתי, וכולם מסתכלים - ואני לא מצליח להוציא את הידיים מהכיסים מרוב שזה היה צמוד! הן נתקעו! נפלתי על הפנים. שברתי את האף. מרוב בושה צחקתי, אבל זה משהו שליווה אותי. זה עשה לי משהו - אני בן אדם מאוד אסתטי. עושה טיפולי פנים ופדיקור ומסאז'ים".
אתה מפחד שהילדים שלך יהיו שמנים?
"בטח שזה מפחיד. ואני יודע על עצמי שהילד השמן הזה לא יעבור לי. אני מסתכל במראה ואני לא אוהב את עצמי בשיט. לא רוצה שזה יקרה גם להם. אבל זה גנטי. אולי אין מה לעשות".
פסימי. ומה משמח אותך?
"תשמעי, יש לי שריטה חזקה מאוד על הקרדשיאנס. אני מעריץ אותן. חי אותן. כששדדו את קים בפריז לא ישנתי עד שלוש בלילה. ראיתי סי־אן־אן לייב. הוצאתי מהרולר (הקרדיטים בסוף התוכנית) שמות של כל מי שמטפל בהן עד לרמת עוזרת המאפרת כדי לעקוב אחריהן".
מעט אובסס.
"חכי. איימתי על גיא פינס. אמיתי. פלילי. 'אם יהיה אצלך ראיון עם הקרדישאנס ואני לא אעשה את זה האוטו שלך יישרף. תזכור את זה. אני מוכן גם לשלם כרטיס טיסה. רק תן לי לראיין את הקרדשיאנס'. ומה הדבר הכי פאתט שעשיתי? אנחנו עכשיו נוסעים לאל־איי, אז הוצאתי את שמות כל המסעדות שהן יושבות בהן ואני מתכנן לחכות להן שם".
בקטע של סטוקינג?
"גם קצת, אבל גם כדי לראות מה הן אוכלות".
