ברחובות הדאחייה שבדרום ביירות פזורים מסכים רבים שבהם מוקרנים לעיתים קרובות נאומיו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. אבל המסכים הפופולריים ביותר בפרוור, שהוא מקום משכנה של הנהגת ארגון הטרור, הם אלה שתלויים בבתי הקפה. מולם מתקבצים התושבים כדי לצפות בחדשות, אבל בעיקר כדי לראות כדורגל. והימים שבהם מתאסף הקהל הגדול ביותר הם אלה שבהם משודרים משחקים מהליגה הספרדית.
בבית הקפה אבו עלי, שבמרכז דאחייה, יושב אבו מוחמד, גבר זקן שאיבד את בנו במלחמה בסוריה בשנת 2014. "אמרתי לו שלא ילך לשם, אבל הוא לא הקשיב לי", הוא מספר. מכוניתו של הבן, מוחמד, ניזוקה קשות בפיגוע שאירע בפרוור ב־2013, אבל הוא לא קיבל כל פיצוי מחברת הביטוח מפני שזו לא מפצה על נזקי פעולות טרור. בעקבות האירוע הוא הצטרף לחיזבאללה ויצא לסוריה — משם שב בארון. "איבדתי את בני במלחמה לא שלנו על אדמה שהיא לא שלנו, והיום אני מאבד גם את מקור פרנסתי האחרון", אומר אבו מוחמד בצער.
הוא הבעלים של חנות נעליים שצמודה לבית הקפה, וסובל מאוד מהמצב הכלכלי בדאחייה. בעבר היה הפרוור מרכז עסקים שוקק שמשך לקוחות מרחבי ביירות. אבל לאחר שארגון דאעש ביצע בשנים האחרונות כמה פיגועים באזור, אנשי חיזבאללה ביצרו אותו. כדי למנוע גישה ממכוניות תופת הוקמו מחסומים בכניסות לדאחייה, חלק מהרחובות נחסמו ומקומות חניה רבים מול החנויות נתפסו על ידי שרשראות פלדה. התוצאה: הלקוחות כבר לא יכולים להגיע, והחנויות מתקשות לשרוד.
"הפיצוץ האחרון בדאחייה, ואני מקווה שהוא באמת היה האחרון, אירע בסוף 2015. אבל עד עכשיו המחסומים כאן, והפלדה הזאת פשוט חונקת אותנו", מסביר אבו מוחמד. "איבדתי יותר ממחצית הלקוחות שלי, שהיו מגיעים מחוץ לאזור, כי כבר לא היה להם איפה לחנות. אמנם חיזבאללה משלם לנו משכורת, כמו לרוב משפחות השהידים. זה עוזר לי לשלם את החשבונות, אבל אני לא מצליח להציל את העסק האהוב שלי".
כמה מטרים מחנותו של אבו מוחמד שוכנת חנות לבגדי ספורט, השייכת לאבו נביל. לאחרונה הוא נאלץ לפטר את העוזר שלו, כי ההכנסות ירדו מאוד בגלל המחסומים. "פעם אנשים מחוץ לרובע היו מגיעים אליי, כי הם היו משלמים אצלי הרבה פחות מאשר במקומות אחרים", הוא מעיד. "אבל היום, רוב הלקוחות שנותרו הם מהאזור, כאלה שיכולים להגיע ברגל, כי בלתי אפשרי למצוא כאן חניה".
מצבם של אבו מוחמד ואבו נביל חמור אף יותר מזה של בעלי עסקים אחרים ברובע, כי החנויות שלהם נמצאות ליד מסגד. פעמיים ביום, בזמן התפילה, נסגר כל האזור שמסביב למסגד למשך שעתיים כדי להגן על המתפללים. "אנחנו יודעים שאמצעי הביטחון האלה ננקטים כדי להגן על אנשים שחלקם הם בני משפחתנו והחברים שלנו", אומר אבו נביל, "אבל אנחנו, בעלי החנויות, סובלים מההידרדרות הכלכלית החמורה שהצעדים האלה יוצרים".
הסיבה המרכזית שבגללה אנשים כה סלחנים כלפי חיזבאללה היא הפחד שלהם מדאעש. הם חוששים ש"המדינה האיסלאמית" תגיע בקרוב לביתם, וחיזבאללה יודע לנצל זאת היטב: בכל בתי העסק בדאחייה, ממספרות עד סופרמרקטים, יש קופסאות לאיסוף תרומות למימון המלחמה בסוריה. ליתר ביטחון, יש גם פתווה (פסק הלכה), שמורה לסייע לארגון. התרומות האלה, בנוסף לכספים שחיזבאללה מקבל מאיראן, מסייעים לו לשלם את משכורות הלוחמים ואת הפנסיות למשפחות ההרוגים.
חיזבאללה מגייס כמובן לא רק כספים אלא גם לוחמים, שמצטרפים לשורותיו בהתנדבות. רבים מהם עדיין קטינים או סטודנטים: במדרגות הכניסה לאוניברסיטת לבנון בביירות למשל, תלויות תמונות של סטודנטים רבים אשר נהרגו בסוריה. מספר לוחמי חיזבאללה שנהרגו מאז הצטרף הארגון למלחמה שנוי במחלוקת. בנאום שנשא נסראללה לפני כשנה הוא טען כי חיזבאללה איבד בסוריה 617 לוחמים. אבל פרשנים ומומחים במערב, וכן ארגוני זכויות אדם בסוריה, טוענים כי המספר האמיתי נע בין 2,000 ל־3,000.
הצבא נשאר בחוץ
הנסיעה משדה התעופה הבינלאומי של ביירות, שנמצא למעשה בשטח הדאחייה, ועד ללב הרובע נמשכת לא יותר מ־15 דקות. בכל הכניסות לשכונה יש מחסומי בידוק, הממוגנים בקוביות בטון שעליהן מצויר דגל לבנון. את המחסומים מאיישים חיילים מצבא לבנון שמקבלים בחיוך את פני הבאים, כל עוד אינם מעוררים חשד כלשהו. מי שנראה חשוד מתבקש לעצור בצד לבדיקה.
מרגע שחוצים את המחסום נמצאים תחת עינו הפקוחה של חיזבאללה. בשנת 2013 יצאו מהרובע צבא לבנון וגופי הביטחון האזרחיים והחלו לפקח רק על הכניסות אליו, ואילו חיזבאללה קיבל את השליטה בתוכו. אנשי הארגון מסיירים ברחובות בלבוש אזרחי, ללא נשק נראה לעין, ובכל מקום מותקנות מצלמות מעקב. שלטים גדולים מכריזים שאסור לצלם, והמודיעין של חיזבאללה, אשר מפגין רגישות מיוחדת בנושא, מזהיר אנשי תקשורת, אפילו את אלה המזוהים כמקורבי הארגון, שלא לשלוף מצלמות. מי שייתפס צפוי להרגיש בכף יד קשוחה על הכתף, שתוביל אותו לתשאול בתחנת מעצר. אבל בכל זאת צילמתי, בהיחבא. המתנתי לרגע שבו האמנתי כי איש אינו עוקב אחריי, העמדתי פנים שאני משוחח בטלפון ולחצתי על הכפתור. קצת חששתי, אבל זה עבר בשלום. ליתר ביטחון, שלחתי את התמונות בזריזות ומחקתי אותן מיד מהטלפון, למקרה שאנשי חיזבאללה יבקשו לבדוק את המכשיר.
אחד הדברים הניכרים ביותר לעין בדאחייה הוא שאין זכר להרס העצום שנגרם לאזור במלחמת לבנון השנייה. מיד לאחר המלחמה הקים חיזבאללה ועדה לחישוב הנזקים שגרמו ההפצצות הישראליות. בהתבסס על דו"ח הוועדה שילם הארגון פיצויים לאלה שאיבדו רכוש ופיקח על בנייתם מחדש של בניינים, רחובות וגשרים שניזוקו.
אחרי שפרצה המלחמה בסוריה גדלה האוכלוסייה בדאחייה באופן משמעותי, והיא מונה היום יותר ממיליון איש. האוכלוסייה מגוונת, הן מבחינת אמונה דתית והן מבחינת מעמד כלכלי. רוב תושבי הפרוור הם שיעים, אבל גרים בו גם סונים, נוצרים ודרוזים. יש בו שכונות פאר כמו סנט תרזה, אל אמריקאן, ג'מוס ומעווד, שבהן דירה של 150 מ"ר יכולה לעלות 400 אלף דולרים. לצידן יש שכונות של המעמד הנמוך, כמו חאג' על סולום ובוריג' אל ברנייה, ושכונות של מעמד הביניים, כמו חארט חרייק, חברי והחאג' עביאד.
בניגוד למצופה, רוב הנשים בדאחייה אינן לובשות חיג'אב, ורבות מסתובבות בג'ינס וטי־שירט, ואפילו במכנסיים קצרים ובחצאיות קצרות. הרחובות הראשיים נקיים, ועצים שתולים באיי התנועה. על אף שברובע ישנם כבישים רחבים רבים, כמעט אין בו רמזורים. אפשר למצוא רק ארבעה רמזורים ברחוב המרכזי, "אוטוסטראד על שם האדי נסראללה".
כמו בכל פרוור גדול, יש בדאחייה קניונים, סופרמרקטים גדולים ואפילו שמונה בתי חולים. אפשר למצוא כאן גם לא מעט רשתות מזון בינלאומיות, כמו פיצה האט וקנטקי פרייד צ'יקן, וגם חנויות של מותגי ספורט ואופנה כמו אדידס או נייק. האנשים מסבירי פנים ומקבלים את המבקר הזר בשמחה, כדי להסיר כל חשש ודעה קדומה לגבי המקום.
אלא שאי־אפשר להתעלם מכך שלא נמצאים בשכונה רגילה, אלא בלב מעוז החיזבאללה. הבניינים, החנויות ועמודי התאורה מלאים בדיוקנאות של לוחמי חיזבאללה שנהרגו במלחמות, בין השאר בזו שמתחוללת כעת בסוריה ובמלחמה נגד ישראל בשנת 2006. נושאי השיחה הפופולריים ביותר הם ההתפתחויות הפוליטיות בלבנון ומצבם של לוחמי חיזבאללה בסוריה. יותר מכל אזרח אחר בלבנון עוקבים תושבי הדאחייה אחרי ההתפתחויות בגבול עם ישראל ובסוריה, מפני שהם מפחדים משחזור של המלחמה ב־2006. הם מאמינים, או חוששים, שאם תפרוץ מלחמה חדשה מול ישראל יהיה הפעם חיזבאללה זה שיתחיל במלחמה.
התושבים מדברים על נסראללה בהמון כבוד ומתגאים בביטחון העצמי שלו ובמחויבות שלו אליהם. הם טוענים כי הישראלים מאמינים לדבריו יותר מאשר לדבריהם של המנהיגים שלהם, וממחישים זאת באמצעות דוגמאות מהתקשורת הישראלית ומסקרים. נסראללה עצמו נהנה מאוד מהפרסום שהוא מקבל בישראל. כשמביאים אליו תרגומים של ידיעות אודותיו שהופיעו בתקשורת הישראלית חשוב לו מאוד המיקום והגודל שלהן. הוא גם עוקב אחרי מהדורות החדשות בטלוויזיה, שמתורגמות עבורו סימולטנית על ידי עוזר מיוחד. לא סתם עוקב מנהיג חיזבאללה באדיקות אחרי התקשורת הישראלית: הוא מקבל בה חשיפה גדולה בהרבה מאשר בעיתונים בלבנון ובעולם הערבי.
הלקוחות ברחו מהפיגועים
בחזרה לבית הקפה. רביע מספר שהוא שוקל ברצינות לשנות את העיסוק שלו. הוא הבעלים של חנות מוכרת בלבנון בשם "דולר אחד", שמייבאת מסין מוצרים שונים. "אנשים נהגו לבוא אליי ולקנות בכמויות גדולות", הוא אומר. "אבל כשהחל גל הפיגועים ביולי 2013 הם התחילו לפחד ומצאו לעצמם מקומות אחרים להשיג את המצרכים". רביע אינו היחיד שחושב על כיוון עסקי חדש. ליד החנות שלו פועל דוכן מיצים שעד לפני שנה שימש מאפייה ושנתיים לפני כן עוד היה חנות ירקות. הבעלים של החנות ניסה שוב ושוב להתחדש כדי לשפר את הכנסתו, אבל ללא הצלחה.
אבו עלי, הבעלים של בית הקפה, לועג ללקוחות ואומר שהוא דווקא מרוויח ממחסומי הפלדה: הם הסיבה שבגללה רבים מגיעים לשבת אצלו עד שהחנויות נפתחות מחדש. לדבריו, רוב תושבי הדאחייה מנסים להסתיר את הסבל שלהם בפני זרים כי הם מאמינים שעליהם להפגין תמיכה בחיזבאללה לאחר שהוא שיחרר את דרום לבנון מהכיבוש הישראלי.
הלקוחות, מצידם, יודעים היטב שהמצב יישאר כפי שהוא עוד זמן רב, אבל בכל זאת מקווים שהמלחמה תסתיים בקרוב ודאחייה תחזור להיות אזור של שפע. בינתיים הם מתכנסים מול מסכי הטלוויזיה כדי לעודד את הקבוצה שלהם, שבדרך כלל היא לא מהמדינה שלהם — בדיוק כפי שרבים אחרים בלבנון מעודדים מלחמה שהיא לא המלחמה שלהם על אדמה שהיא לא שלהם.
נסראללה כבר לא כאן | סמדר פרי
בכל יום שני בשמונה ורבע בבוקר, כבר שלוש שנים, לוקחים מאות מתלמידי כיתות ו' עד ט' בדאחייה של ביירות, בני העדה השיעית, לספוג שיעור אזרחות מה"סייד". ה"שיעור", שנמשך שעה, מתנהל ב"כיכר השהידים" בלב הדאחייה. דמותו של מזכ"ל חיזבאללה, נסראללה, עולה על מסך ענק בשידור ישיר, וממול יושב קהל התלמידים על כיסאות פלסטיק לבנים. נסראללה מציג סיכום של חדשות השבוע בענייני לבנון והלחימה בסוריה, ומקנח בסכסוך הפלסטיני. ואז מגיע תור השאלות והתשובות. התלמידים מוזמנים "לשאול כל מה שמטריד ומציק, בלי להסס ולפחוד", וה"סייד" מעודד אותם להתגייס לשורות הלוחמים של חיזבאללה. נסראללה עשה לו מנהג לפתוח את המפגש השבועי ב"התנצלות": צר לי שלא נוכל להיפגש פנים אל פנים, הוא מודיע, האויב (הישראלי) עוקב אחרי תנועותיי ואני לא יכול לקחת את הסיכון שינצלו את ההזדמנות להתנקש בחיי".
מהכיכר "ממשיך" נסראללה ומופיע מעל המסך בשכונות נוספות. הוא מתאמץ לפוגג את פחדיהם של בני העשרה, מבטיח שלא יחטפו אותם מהרחוב, לא יכפו עליהם בכוח להתגייס לחיזבאללה ולא ישלחו אותם להילחם בסוריה בניגוד לרצונם. המסכים עולים ויורדים חמש פעמים: בשכונת שיאח, במחנה הפליטים בורג' אלבראג'נה, ברובע אלג'וביירי, בחארת חריק הענייה מכולן, ואפילו בשכונת היוקרה שבצפון הדאחייה, בחלק הקרוב לביירות.
אבל עשירי חיזבאללה, השכבה הדקה של עשרות אנשי העסקים שעשו הון מהברחות סמים, ציוד צבאי ומוצרי יוקרה, לא מתגוררים יותר בדאחייה. הם מתעקשים שילדיהם יתחנכו בבתי הספר הפרטיים, שמתנהלים בביירות באנגלית או בצרפתית. בכל בוקר הם נכנסים למכוניות היקרות שלהם ונוסעים ממזרח ביירות למחסומי הדאחייה, לפקח על עסקיהם. תושב שכונת ש'יאח מספר ל"ידיעות אחרונות" שביום טוב, בלי פקקי תנועה, רק עשר דקות נסיעה מפרידות בין "העולם הגדול של ביירות" לבין "העולם החשוך של הדאחייה". לפי כל העדויות, גם נסראללה עצמו כבר לא מתגורר בדאחייה. "הוא לא יוכל להסתתר במקום שבו כולם מזהים אותו ולא יוכל להרשות לעצמו לצאת לשאוף אוויר, כמו שהוא עושה לעיתים קרובות במקום המסתור שלו בלבנון", אומר התושב.
אין נתונים מדויקים לגבי מספר תושבי הדאחייה. "זה משתנה בהתאם לקצב החדשות", מסביר התושב המקומי. "לפי המידע, עד לפני שנה התגוררו כאן 800 אלף ומספרם עולה ויורד בגלל החשש מעימות צבאי עם ישראל ובגלל קצב הנהירה של הפליטים מסוריה".
בשתי הכניסות לדאחייה, מהצפון והדרום, הקימו מחסומים. במעגל הראשון, חיילי צבא לבנון בודקים את כלי הרכב, כדי שלא יחדירו מטעני נפץ. בהמשך ניצב שולחן וסביבו נציגי המודיעין של חיזבאללה, המנסים לאתר דמויות חשודות, בעיקר זרים, שיתעקשו להסתנן לדאחייה בכוונה לייצר בעיות.
רשמית, אין להשיג בדאחייה משקאות אלכוהוליים, אבל מתחת לשולחן הכל אפשרי, מספר בן שכונת שיאח. גם לבושן של הנשים משתנה בהתאם לחתך הסוציו־אקונומי של השכונה בדאחייה. אם ב"גטו", מחנה הפליטים בורג' אלבראג'נה, הן עטופות מכף הרגל ועד הראש, בשכונת אלג'וביירי פניהן גלויות ושיער ראשן מתבדר מעל לג'ינס צמודים, חולצות צמודות וסנדלי עקב. רק לאחרונה התחולל ריב קולני בין הסמטאות כשממשלת ביירות אישרה פטור ממאסר לאנסים, בתנאי שיתחייבו להתחתן עם קורבנותיהם.
המפורסם והמסקרן בין עשרות בתי הקפה המפוזרים על מדרכות הדאחייה הוא "בית הקפה שלי" שבבעלות ג'וואד נסראללה, בנו בן ה־36 של מזכ"ל חיזבאללה. בהוראת אביו מתגורר ג'וואד עם משפחתו בחארת חריק הענייה, אבל דוהר בין סמטאותיה ברכב מפואר, מוקף במאבטחים ושמו הולך לפניו כבריון המקומי, ראש כנופיה גדולה שמאמין כי הכל מותר לו בזכות מעמדו הבכיר של אביו. נסראללה ג'וניור נקלע לא אחת לעימותים עם המשטרה וכמעט נעצר בעקבות הטרדת נערות צעירות.
