שגית ברמי (42) מקריית־אתא עומדת מול קבוצת נשים ומרצה בפניהן במלוא העוצמה. היא אישה חזקה ויפה שנותנת כוח למי שעומד מולה. עד שהיא מספרת את סיפורה האישי, אף אחד לא יכול לדמיין שהיא חוותה ממש לא מזמן דיכאון כבד שהביא אותה למחשבות אובדניות ולחוסר עניין בילדיה, בבעלה ובמשפחה האוהבת שמקיפה אותה כל הזמן.
ברמי, הנשואה לאיש צבא ואם לשלושה – אורי (בת 15), אוהד (11), יהב (5), היא היום מאמנת אישית לאמהות ולבני נוער ומנחת קבוצות העצמה לנשים ולנערות, היא מרצה בנושא דיכאון לאחר לידה ואחת ממייסדות העמותה "אמא יקרה" (ראו מסגרת).
"לפני 6 שנים, כשאורי הייתה בת 9 ואוהד היה בן 5, הייתי בחודש החמישי להיריון עם תאומים ונסענו לשליחות בארצות־הברית", היא מספרת. "כשהגענו, היו לי צירים מחשידים שאילצו אותי להגיע לבית החולים. קבעו שיש לי זיהום ברחם ושאחד התאומים נפטר, קיוו שהשני יישאר".
למחרת היא ילדה את השניים, שלא שרדו, ונשארה עם טראומה גדולה שנדחקה במהלך כל השנה שבה המשפחה שהתה שם. "בתוך 24 שעות מהלידה אמא שלי הגיעה אליי לעזור לי והייתה איתנו כשבועיים. לא דיברנו על זה יותר מדי ובוודאי שהעניין לא טופל בצורה מקצועית. חשבתי, לתומי, שזה בסדר להתנהל כך. לא עיבדתי את המקרה והמשכתי הלאה".
בזמנו, ברמי הייתה מורה לחינוך מיוחד עם ותק של 12 שנה. כששבה לארץ, לא חזרה לעבודה ובינתיים גם הייתה בהיריון של בנה השלישי, יהב. "בחודש השישי התפרצה אצלי הפוסט־טראומה של מה שקרה לי. הפסקתי לישון, איבדתי את הרגשות. לא חשתי כלום כלפי הילדים שלי, הייתי חיה אבל מתה. הייתי עייפה כל הזמן ובשלב מסוים, אחרי שלא שיתפתי אף אחד בתחושות הללו, סיפרתי לחברה קרובה שהיא שכנה שלי, כי זה היה ממש בלתי נסבל".
למזלה, החברה לקחה את העניין ברצינות ומיד לקחה אותה למיון פסיכיאטרי בסורוקה. "היא יידעה את בעלי, והחליטו לאשפז אותי אשפוז יום עד הלידה. כל המשפחה התגייסה לעניין, ואמי התייצבה כדי לעזור. זה משהו שלא היה מוכר לאף אחד מאיתנו, ללא כל היסטוריה משפחתית. היום, כשאני משחזרת, אני מבינה שגם אחרי הלידה של הבכורה שלי היה לי מיני־דיכאון ולא ממש הבנתי את זה ובוודאי שלא טופלתי".
תוך כדי האשפוז התווספו לדיכאון חרדות באשר לגורל העובר. "כל הזמן טענתי שאני לא מרגישה אותו ושהוא בטח מת. בעלי לקח אותי מיליון פעם לאולטרסאונד כדי להרגיע אותי, וגם זה לא עזר. הייתי מוצפת חרדות. טופלתי תרופתית כל התקופה, במשך שלושה חודשים עד הלידה, ויום אחרי יום הגעתי לאשפוז יום. כשהגעתי לחדר לידה עשו לי ניתוח מתוכנן, גם כי העובר היה במצג עכוז וגם היה צריך לעשות לי הרדמה מלאה מחשש שמא לא אעמוד בסיטואציה מבחינה נפשית. החתימו אותי במודע שאני מסכימה לקשירת חצוצרות כי לא בריא לי להיות שוב בהיריון. מה גם שהיה לי רקע של הפלות קודם".
אחרי הלידה הרופאים והסביבה האמינו שאחרי שאראה את התינוק המתוק והבריא "היא תחזור לאיתנה". "אבל קרה בדיוק ההפך. הדיכאון העמיק יותר ויותר. אמא שלי טיפלה בי כמו בילדה קטנה. גרנו בדרום וההורים בצפון, ולכן היא באה לגור איתנו מהחודש השביעי להריוני ועד לשלושה חודשים אחרי הלידה".
אנשים מסביב ידעו מה עובר עלייך?
"עד היום אני לא יודעת. לא הייתי בפוקוס. הייתי מסוגרת בתוך עצמי, במעקב פסיכיאטרי, סוג של זומבי. כשראו שהמצב מחמיר, עשו הערכת מצב – והחליטו לעשות לי טיפול בנזעי חשמל. כל הזמן הזה לא התעניינתי בתינוק ולא בשום דבר אחר. ההורים שלי ובעלי טיפלו בו ובילדים האחרים. לא תיפקדתי משום בחינה".
טיפול בנזעי חשמל מתאים לכמה אבחנות פסיכיאטריות – בהן דיכאון – ובו מועבר זרם חשמלי קצר לראש של המטופל. "הסשן המקובל הוא של 12 טיפולים, ואני עברתי 17. מדובר בטיפול בהרדמה מלאה, ועברתי אותו במרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע. אמרו לי שזה אמור לעבוד כבר אחרי ארבעה־חמישה טיפולים, אבל זה קרה הרבה אחרי. רק אחרי עשרה טיפולים התחילו לראות ניצוצות של חזרה לחיים והתחלתי להתעניין בדברים. יצאתי מהבית אחרי סגר של תקופה ארוכה".
בתקופה הזו החליטה ברמי לשנות כיוון מקצועי וללמוד אימון. "זה היה חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה שלי", היא מספרת. "טופלתי גם בעוד מישורים: הלכתי לפסיכולוג פעם בשבוע ואחר כך פעם בשבועיים, קיבלתי טיפול תרופתי, ואני חושבת שעשיתי טעות שהלכתי לרופא פרטי ולא לרופא בקהילה. לרופא פרטי משלמים הרבה ולא רואים אותו הרבה. דבר מורכב כזה דורש זמינות ומעקב".
ברמי ומשפחתה לא העלו על הדעת שלאחר ההתאוששות שלה יגיע דיכאון נוסף. "לפני שנה, ארבע שנים לאחר הדיכאון המאובחן הראשון, זה קרה שוב ובעוצמות הרבה יותר חזקות. הגעתי למצב שטיפלו בי כמו בילדה בת 4. אפילו הקול שלי השתנה לקול בכייני. הייתי תלויה באמא שלי, ולטפל ב'ילדה' בת 41 זה בכלל לא חמוד כמו לטפל בבת 4. הגעתי למצב שהייתי צריכה אותה בחדר הסמוך בזמן המקלחת. היו לי חרדות והידרדרתי לדיכאון עמוק. אני זוכרת כל פרט ופרט שקשור בדיכאון הזה. הקודם נמחק לי לחלוטין מהזיכרון. אני זוכרת בגדול מה היה ואת ההגעה לטיפולי החשמל, את החרדות לפני כל טיפול כי הרגשתי כאילו זה מוות – אפשר לומר שחוויתי 17 פעמים מוות. פעמיים בשבוע טיפול".
מה מרגישים בתקופה כזו?
"קודם כל זה התבטא בהשטחה רגשית גמורה, כלומר – נשארתי בלי שום רגש. זה הגיע מהר והידרדר מיום ליום. ידעתי כבר לזהות שזה קורה לי. אמרתי לבעלי שאני מרגישה מועקה בבית החזה. התקשרתי לפסיכיאטר והוא העלה מינונים. קדמו לעניין גם טריגרים – כמו למשל העובדה שפתחתי עסק, ובדרום זה לא ממש הלך לי. הייתי לבד רוב השבוע. הבית שגרתי בו היה חשוך. ברור שזה לא גרם למצב, אבל בטח שזה לא הוסיף מצב רוח. לפני כן הייתה לי תקופה שהייתי הרבה בבית ולא עשיתי עם עצמי יותר מדי, ודבר גרר לדבר. עברתי להוריי למשך חודשיים והילדים היו עם בעלי שבאמת אין מילים שיתארו מה שעשה למעני ואיך תיפקד כל התקופה. הדיכאון הזה נמשך עד אוגוסט, כלומר כחצי שנה, שזה פרק בחיים".
זה לא העיב על היחסים ביניכם?
"להפך. זו הייתה הקרבה ענקית מצידו ומלחמה עליי והוא לא ויתר לי ולא ויתר עליי. הוא וההורים שלי והאחים שלי נלחמו עליי כמו אריות. הם לא הרשו לי לשבת על הספה. הם הפעילו אותי כל הזמן – שאעשה קניות, כביסות. האתגר שלהם היה עצום כי הסתגרתי לחלוטין והתנתקתי מהעולם: מהפייסבוק, מהווטסאפ, לא הלכתי לשום מקום. לחברות המודאגות והאוהבות שניסו להתקרב בעלי אמר שלא כדאי להן ושאין בזה טעם".
ואיך הילדים הגיבו לכל זה?
"זה לא היה פשוט בכלל. הבת הגדולה התמודדה בהכחשה ובריחה – היא הלכה כמה שיותר אל החברות. הבן האמצעי לקח את זה קשה והסתגר יותר בבית, בכה הרבה וניסה שלא אראה. זה לא פשוט לבוא הביתה ולראות את אמא עוד ועוד יום על הספה – לא זזה, לא מגיבה, אדישה לעולם, לא מחבקת, לא מנשקת, עם פרצוף קפוא".
היו לך מחשבות אובדניות?
"ועוד איך. זה דרש השגחה צמודה ותורנויות של המשפחה סביבי. הפעם סירבתי לטיפול החשמלי, כמה שניסו לשכנע אותי ושום תרופה לא עבדה. היה שבוע שנתנו לי תרופה שבגללה לא ישנתי כמה ימים וכמעט כל לילה רציתי לעשות לעצמי משהו. הייתי מסתובבת בבית כשכולם ישנים ורוצה לפגוע בעצמי. לא באף אחד אחר. פשוט לגמור את הכאבים, כי זה ממש כאב בגוף מתחת לחזה. היה לי כאב חד שרציתי כבר להיגאל ממנו. זה היה מצב לא פשוט בכלל – מצד אחד פחדתי למות ומצד שני לא היה אכפת לי למות. אין לתאר את התחושה. בסופו של דבר מה שהוציא אותי מהברוך זו ההחלטה של בעלי לעזוב את הדרום ולגור קרוב למשפחה, בצפון. עשו לי שינוי תרופתי, ותוך כמה ימים התחלתי לבכות כאילו מחר אני נפרדת מהעולם. התאבלתי על עצמי. שבועיים אחר כך עברנו לצפון, ותוך שבוע נעלם הכל. כאילו לא היה. עשה לי טוב שינוי המקום, האווירה, הקרבה למשפחה, הבית המואר, זה הרגיש כאילו הדיכאון היה צריך לקרות כדי שנתעורר על החיים שלנו ונחזור צפונה".
העובדה שזה קרה פעמיים לא גורמת לך לפחד שהאיום הזה מרחף מעלייך?
"לגמרי כן. אני רואה פסיכיאטרית פעם בחודש, פסיכולוג פעם בשבוע ומטופלת תרופתית. אבל אני מרגישה מחוזקת ומודעת וזה דבר גדול".
איך את מצליחה לאמן אנשים ולחזק אותם אחרי כל מה שעברת?
"קודם כל זה שאני תומכת ואומרת להם מה צריך לעשות, זה מרפא אותי, זה חלק מההחלמה שלי. אני גם חושבת שהניסיון שלי נותן המון. מעבר לזה, אני מרגישה שאין ברירה. שזוהי חובתי – לעזור ולהציל חיים. לא פחות מזה. העבודה שלנו ב'אמא יקרה' מבקשת ממש להציל חיים של נשים. כשאני רואה אותן אני מתחזקת ואוהבת לחזק אותן".
איך את מרגישה היום?
"היום אני מאושרת. זה בדיוק העניין – דיכאון זה לא גורל. אפשר לצאת ממנו ויש דרכים לצאת ממנו ואפשר לקיים חיים מלאים ומאושרים עם השק הזה שיושב לידך או השדון שיושב על הכתף ומאיים לתקוף אותך שוב. הפסיכולוג שלי אומר שעם הזמן הם ילכו אחורה והזמן יעלה לי את הביטחון שאני יכולה לשמור על עצמי ושאני ערה לזה ולא אגיע שוב למצב הזה. הפסיכיאטר אמר לי פעם: לפעמים הנפש צריכה למות כדי להיוולד מחדש. הדיכאון בא להעיר אותי על החיים שלי ולהגיד 'שגית, ככה אי־אפשר להמשיך'. היום הילדים מאושרים, אנחנו מטיילים, אנחנו יוצאים ומבלים ומתפקדים כמו כל המשפחות".
נתנו בכן סימנים
הסימנים שיכולים להעיד על דיכאון לאחר הלידה, מתוך האתר של משרד הבריאות:
• מצב רוח ירוד או עצבות במשך רוב שעות היום.
• אובדן עניין או הנאה מדברים שבעבר היו מהנים.
• חוסר תיאבון או אכילת יתר כמעט בכל יום.
• קושי להירדם, נדודי שינה או שינה מוגזמת כמעט בכל יום.
• תחושת אי־שקט ומתח או להפך – איִטיות יתר כמעט בכל יום.
• עייפות יתר או חוסר מרץ (מעבר לצפוי עקב הטיפול בתינוק) כמעט בכל יום.
• תחושת הערכה עצמית נמוכה או רגשות אשם.
• קושי בריכוז או בקבלת החלטות, אפילו פשוטות.
• מחשבות חוזרות על מוות או על פגיעה עצמית.
• תחושה של ”אין מוצא“ והיעדר תקווה.
• בכי ללא הפסקה.
• עצבנות, כעס וזעם.
• חוסר עניין ביחסי מין.
סימנים נוספים לדיכאון אחרי לידה יכולים להיות:
• תחושת ריחוק מהתינוק.
• חרדת יתר לשלום התינוק ללא סיבה מספקת.
• מחשבות שליליות כלפי התינוק עד כדי מחשבות לפגוע בו.
את לא לבד
המיזם "אמא יקרה" הוקם לפני שלוש שנים על ידי ימית אורבין (41), נשואה ואם לשניים שמתגוררת ברחובות, לאחר שיצאה מדיכאון קשה שחוותה לאחר הלידה. זו לא הייתה סתם לידה, היא ציפתה לה קרוב ל־10 שנים. "בזמנו היו לי מחשבות אובדניות. כבר הייתה לי תוכנית בראש והרגשתי שזה מעבר ליכולת שלי. אני זוכרת את היום שבו חזרתי הביתה, נשכבתי על המיטה ובאותן דקות כשכל הגוף כאב לי וכביכול ויתרתי, משהו השתחרר, והבנתי שאני יותר גדולה מהקושי שלי וגם אם לי קשה עם עצמי – אם אמצא דרך לעזור לנשים אחרות שחוות דיכאון שלאחר לידה – אתרפא בעצמי, דרך אותה עזרה".
אורבין התחילה לכתוב את סיפור הדיכאון שלה בקבוצות פייסבוק שונות עד שהקימה קבוצת פייסבוק משלה הנקראת: "אמא יקרה – מיזם התנדבותי לנשים החוות קושי רגשי ו/או דיכאון בהיריון ולאחר הלידה". "דרך הקבוצה הזו התחילו להיווצר מפגשים וקבוצות תמיכה מתמשכות שהיוו עוגן ומרחב מכיל להקשבה, למתן לגיטימציה לקושי ולטיפול בו, ללא ביקורת ושיפוט לאותן נשים שחוות קושי רגשי או דיכאון במהלך ההיריון ולאחר הלידה. אמהות פשוט הגיעו והרגישו הכי חופשיות לבטא את הכאב הרגשי שלהן והן ידעו שמי שנמצאת בקבוצה חווה גם היא קשיים דומים ושם הן לא ירגישו שונות".
המיזם הופך בימים אלה לעמותה בעלת אופי חברתי עם כמה מטרות והצעת חוק.
מה צריכה לעשות אישה שמזהה סימני דיכאון שאחרי לידה?
• לפנות לרופא משפחה/פסיכיאטר, לבצע אבחון מדויק ולבדוק מהו הטיפול הטוב ביותר עבורה.
• לשתף אנשים שקרובים אליה בקושי שהיא עוברת.
• לגייס עזרה שתוכל להקל עליה (עזרה פיזית בבית, עזרה רגשית, בייביסיטר וכדומה).
• להירשם לאיזושהי פעילות מתמשכת, פעילות שתיצור אצלה ציפייה והנאה.
• להתחבר למעגלי אמהות ו/או להשתתף בקבוצת תמיכה.
• לפנות לטיפת החלב באזור מגוריה ולבדוק האם קיימת פעילות התנדבותית למען היולדת. יש כמה יוזמות שקיימות וששולחות מתנדבת לבית היולדת.
• לחזור למעגל העבודה.
המטרות בהמלצות האלה הן להפחית את הרגשת הבדידות, לקבל את הטיפול והסיוע המתאימים ביותר ולשפר את מצב הרוח.
