שבועות אחדים אחרי פיצוץ המגדלים התאומים הזדמנתי לסיאטל ושבתי דרך נמל התעופה ונקובר שבקנדה. השלטונות האמריקאיים טרם נערכו לעידן הטרור, ולכן מיהרו לגייס אלפי פקחים והורו להם לפרק כל מזוודה לפרודותיה ולפשפש על גופו של כל יצור שנשמה באפו. תוצאות קפדנותם היו מהומה ואיחורים בטיסות היוצאות. למזלי, השתהתה גם המראתו של המטוס שנשא אותי מוונקובר ארצה.

עברו חודשים אחדים עד שארה"ב, ובעקבותיה כמעט כל המדינות המפותחות, אימצו את שיטת ה"פרופיילינג" שפיתחו הישראלים המנוסים. השיטה דומה לחישוב האקטוארי הנהוג בחברות הביטוח: קשישים משלמים תמורת ביטוח חיים יותר מצעירים, למרות שקשיש פלוני בריא כשור וצעיר פלמוני רקוב כתפוח מתולע. הסטטיסטיקה היא סטריאוטיפית, ולענייננו מושפעת מהעובדה שרוב הטרוריסטים הם מוסלמים. רק מיעוט קטן זומם רע, אבל כולם נחשדים. לא צודק, ובלתי נמנע. אלמלא יושמה השיטה הזאת, הייתה התעבורה האווירית משתבשת לגמרי.

אני כותב זאת בעקבות רשימה נוגעת ללב שכתבה עו"ד סנא אבן בארי ופורסמה ב"הארץ". היא הוזמנה לכנס בארה"ב ודיווחה על העלבונות שספגה בנתב”ג עד שהניחו לה לצאת. על העוול הנגרם לנוסעים הנחשדים בגלל השתייכותם לקבוצה מסומנת אני יודע מניסיוני האישי, כי גם אני נוסע מסומן למרות שאיני ערבי, חזותי אינה אופיינית לבן המזרח, שמי אינו טיפוסי למי שסוגד לאללה ואיני צעיר בעל זקן ועיניים בוערות. אני מסומן מפני שבברכיי הושתלו מתכות, תחליף לסחוסים שנשחקו.

המתכות האלה גורמות לשערי הבקרה לצפצף, ואני נעצר כל אימת שאני עובר בהם ואז מושיבים אותי להמתין בצד מסלול הבדיקה ומזעיקים איש ביטחון בכיר. הוא כופה עלי לפתח את חגורתי ולהשפיל את מכנסיי, ממשש אותי, שב ובודק את דרכוני, סוקר את תמונתי ומוודא שאני אמנם אני. מעולם לא זכיתי בהתנצלות, אבל בדרך כלל אומרים לי "טיסה נעימה".

הרשויות, בארץ ובמדינות אחרות, אינן מכירות בתוקפו של מסמך רפואי העשוי לפטור אותי ואת אחיי לגורל מההשפלה שזה מכבר הכנסתי אותה למאזן השיקולים הקובע אם אסע לחו”ל או אימנע מנסיעה לא הכרחית. כמובן שהעלבון הנובע מהשתייכותי לקהילה העולמית המתרחבת של מושתלי ברכיים אינו זהה בחומרתו לעלבונם של ערבים המוטרדים בגלל מוצאם האתני. אותי יעכבו לזמן קצר, העיכוב צפוי, סיבתו ברורה לי ואופן הבירור אף הוא מוכר. ערבי עשוי להיות מעוכב לשעות וישוחרר רק אחרי שיתברר כי נחשד לשווא מפני ששמו דומה לשמו של איזה טרוריסט בתימן, או משום שצילומו בפרופיל דומה לדיוקנו של איזה מטיף סלפי במסגד בשומרון.

הביטויים לחשד מתחילים עוד בחגורת הביטחון החיצונית, עמדת הבדיקה בכניסה לנמל, כאשר איש ביטחון חמוש משרבב את ראשו מבעד לחלון המכונית ומחליף כמה משפטים עם נוסעים כדי לברר אם יש ביניהם בעלי מבטא ערבי. אני מקווה שרק ערבים בודדים מכירים את הסיפור משופטים פרק י”ב על אנשי גלעד שהעמידו את אנשי שבט אפרים במבחן המבטא ושחטו כל מי שביטא "סיבולת" במקום "שיבולת". לפי התורה נשחטו 42 אלף.

מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הפגיעה? לא הרבה, אבל גם מעט הוא הרבה. איש הביטחון צריך למלא את חובתו בנאמנות, ובה בשעה לחוש אי־נוחות. זה אפשרי? כן, זה אפשרי. אם אתה אדם הגון – בלתי אפשרי שלא כך תחוש. ובתום התהליך בטא את תחושתך והתנצל.