בשולי ביקורו של נשיא ארה"ב בישראל יתרחש היום אירוע חשוב נוסף – הבחירות להסתדרות העובדים הכללית החדשה. מי שעקב בימים האחרונים אחר התקשורת הממוסדת, התקשה לגלות סימנים לכך שהאירוע הזה אכן מתרחש. אולם חברי וחברות ההסתדרות לא יכלו לשכוח – הם זכו לחוות את נזקי טכנולוגיות המידע ו"הפוליטיקה החדשה" שבבזבוז מיותר של מיליוני שקלים הפיקו הטרדה בלתי פוסקת של מסרונים המשמיצים את היריב/ה ובקשות חוזרות ונשנות של רובוטים להשתתף בסקר שרוצה לברר את מי אתם מעדיפים כיו"ר ההסתדרות – שלי יחימוביץ' או אבי ניסנקורן.
ההסתדרות סובלת מבעיית דמוקרטיה: לחבריה אין כל השפעה על מי שאמורים להיות נציגיהם, למרות שמתקיימות בה בחירות ליו"ר ולרשימה המובילה. בבית הנבחרים של ההסתדרות, ובתפקידים מרכזיים אחרים בה, יושבים לא מעט עסקנים שכלל לא נבחרו על ידי העובדים ומחויבותם המרכזית היא לבוסים המפלגתיים שהעניקו להם את תפקידם. אם ניסנקורן יזכה בבחירות, הוא ייאלץ למלא את מחויבויותיו למפלגות המרכיבות את הקואליציה שלו ולחלק ביניהן שלל משרות ותפקידים (בין השאר לחברי סיעת "כולנו", מפלגתו של שר האוצר, שנרתם לאחרונה לסייע לו). אם תיבחר יחימוביץ', היא תצטרך למלא את מחויבויותיה לסיעת ש"ס שתמכה במועמדותה.
יש לציין שלחלק מנציגי המפלגות בהסתדרות אין כל עניין בזכויות עובדים, וחלקם אף שייכים למפלגות המגלות יחס עוין להתארגנות עובדים. כל עניינם הוא משרות וכוח. היעדר הדמוקרטיה הזה, ששורשיו במפא"י ההיסטורית שבה הייתה זהוּת כמעט מוחלטת בין ההסתדרות למפלגה, בא לביטוי גם בחוקת ההסתדרות, שלפיה ועדי העובדים המייצגים את העובדים נטולי סמכויות לקבוע את גורלם ואינם מוסמכים לחתום על הסכמים קיבוציים או להכריז שביתה. בדמוקרטיה נוסח ההסתדרות, האוטונומיה והאינטרסים של העובדים שבויים בידי המנגנונים המפלגתיים.
קשה להפריז בחשיבותו של ארגון עובדים גדול וחזק במדינה שבה זה שלושה עשורים הולך ונחלש מעמדם של העובדים: חלקם בהכנסה הלאומית הולך וקטן בעוד חלקם של המעסיקים הולך וגדל; שכרם הריאלי עלה מאז 2008 ועד היום בממוצע שנתי מזערי של 0.1%; הולך וגדל מספרם של האנשים היוצאים לעבודה כל בוקר ולמרות זאת נשארים מתחת לקו העוני. הפכנו למדינה שקיים בה ג'ונגל תעסוקתי, המפוצל בין מעמדות וקסטות שבהם עובדים המבצעים את אותו תפקיד זוכים לתנאים שונים – עובדי דור א' בעלי סל זכויות מלא, עובדי דור ב' וג' בעלי סל זכויות מצומק יותר, ופרולטריון עצום וחסר זכויות המורכב מעובדים ארעיים, עובדים במשרות חלקיות ומאות אלפי עובדי קבלן, שקשה לאמוד את מספרם המדויק כיוון שכמעט לאיש לא אכפת מהם.
ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול במדינה, נושאת בחלק מהאחריות למציאות הזו והיא זקוקה לטלטלה רצינית שתהפוך אותה מגוף ריכוזי הנשלט על ידי עסקני מפלגות לארגון דמוקרטי שבו קולם של העובדים נשמע באופן ישיר. היא חייבת לגדול ולהפוך לכוח מרכזי בכלכלה הישראלית שייאבק נגד כוחות חזקים המתנגדים לעבודה מאורגנת וזכויות עובדים ולמען קידום חברה צודקת.
ניסנקורן הוא איש מנגנון, אדם חרוץ שישתדל מאוד לשמור על הסדר הקיים. כדי לתת סיכוי לכינונו של סדר אחר, מומלץ, לדעתי, להעניק הזדמנות ליחימוביץ' שעל אף מגבלותיה היא בעלת משנה סוציאל־דמוקרטית סדורה והפגינה לאורך כל שנות פעילותה הציבורית, כעיתונאית ומחוקקת, דאגה לזכויות עובדים ולאינטרסים של קבוצות מוחלשות.√
