ברכב, בטיול מאולתר, יושבות שלוש נשים: סבתא נרגנת ועוקצנית שמתחת לחזות הקשוחה היא כמובן אדם בעל לב זהב (שירלי מקליין), עיתונאית צעירה וחסרת ביטחון שמתלווה אליה לכל מקום כדי לתעד את חייה (אמנדה סייפריד) וילדה שחורה קטנה, קופצנית ובלתי נסבלת, שמצטרפת אליהן בנסיבות מופרכות שאין לי אפילו כוח להסביר. הרכב נעצר במפתיע ושובק חיים, והסבתא פולטת במין ייאוש, "כמה צפוי שזה יקרה". אכן, כמה צפוי, כמו כל רגע בסרט האידיוטי הזה.

מכל בחינה, 'המילה האחרונה' הוא סרט עצוב. מבאס לראות כוכבת נהדרת כמו שירלי מקליין, שבגיל 83 עדיין נראית רעננה ובשיא כוחה, משתתפת בחלטורה כזו. מאחר ולפי הקרדיטים מקליין גם מפיקה בפועל של הקשקוש הזה, אני משער שהיא גם זו שבחרה בהתלהבות בתסריט האיום שמוצג כאן ובבמאי מרק פלינגטון שעושה עבודה נוראית.

באופן אישי אין לי שום דבר נגד 'סרטי פנסיה': קומדיות קטנות ואנושיות על אזרחים בגיל הזהב שמגלים מחדש את החיים, לרוב באמצעות חיבור לא צפוי לאדם צעיר. לרוב, אלה סרטים נאיביים, לא יומרניים שנועדו לעשות​ טוב על הנשמה לצופים, רובם מבוגרים בעצמם.

אלא ש'המילה האחרונה' לוקח את הנוסחה השחוקה הזו ומבצע אותה על הצד הגרוע ביותר. כל מהלך עלילתי הוא צפוי ומתבקש, כל שורת דיאלוג צורמת וברורה מדי, כל דמות היא פלקט ועל הכל נוספו שבע כפיות סוכר וקיטש. הרגעים היחידים של חסד הם בתחילת הסרט, כשמקליין עומדת לבדה, בודדה בבית הענק שלה ושותקת. 

זו סצנה יפה, שמזכירה במשהו למשל את 'אודות שמידט' האדיר עם ג'ק ניקולסון. אבל מהרגע שהיא ושאר הדמויות מתחילות לדבר, הסרט הולך לעזאזל.