yed300250
הכי מטוקבקות
    רענן
    7 ימים • 23.05.2017
    המוזיקה הכי טחונה ברדיו
    אם לא נציל את 88 אף–אם, אנחנו לא בני אדם, סתם סטטיסטיקות צפויות
    רענן שקד

    88 אף־אם הצילה את חיי. יותר מפעם אחת. אני לא מדבר על סכנת חיים, כן? אני מדבר על החיים עצמם. על הרגעים האפלים האלה בחיים שבהם הדבר היחיד שיכול, אולי, בקושי, להרים אותך מקרשים כלשהם הוא שיר אחד מדויק, שיר שהוא הבחירה הנכונה היחידה האפשרית ברגע זה – שיר שאתה מכיר, או שאולי אתה שומע לראשונה בחייך – והוא מצליח להעמיד אותך, כמו ששום דבר אחר לא מסוגל כרגע, על הרגליים. שיר שמחזיר אותך לחיים.

     

    יש שיר על התופעה הזו, אגב. שיר דיסקו טיפשי בשם "אתמול בלילה די־ג'יי הציל את החיים שלי". לא שיר שישודר ב־88 כנראה – אבל זה בדיוק העניין: שדי־ג'יי מסוגל להציל לך את החיים. ששדרן רדיו עם אישיות פעילה שמבין במוזיקה ובאופן שבו היא פועלת, ובדרך שבה בנייה נכונה של שעה רדיופונית יכולה להיות אמנות, מסע, הפלגה – שדרן כזה יכול להציל אותך. או סתם להביא שיר שיעיף לך את הטלפון למצב שזאם בניסיון נרגש להספיק ללכוד.

     

    זה קרה לי אינספור פעמים עם 88. בבקרים קשים, בדרך הארוכה מדי למקומות שלא רציתי להגיע אליהם, בשבתות במכונית, בצהרי שישי, בלילות בודדים – ומשותפים – במיטה; 88 הייתה שם, עושה את הדבר הזה שרק היא יודעת לעשות: רדיו לאנשים כמוני.

     

    בואו נדבר לרגע על אנשים כמוני. אני חלק ממיעוט – לא זניח, אגב – של אנשים שקרה להם משהו בלתי סביר ושלא כדרך הטבע: הם המשיכו לאהוב מוזיקה הרבה אחרי שכל השאר הפסיקו. הרבה אחרי שהם עצמם היו אמורים להפסיק עם זה.

     

    כי רוב האנשים, אתם יודעים – גם אלה שמוזיקה הפכה לאהבת חייהם הבלעדית בגיל 15 – נפרדים ממנה מתישהו. עובר להם מזה קצת, ואז עוד קצת, ולפעמים בכלל. כלומר, הם עדיין אוהבים מוזיקה, כן? אוהבים אותה כמו שאוהבים גרושה שנשארתָ איתה ביחסים טובים. הם עדיין ישמחו לשמוע את "Take on Me" של א־הא בכל זמן נתון; זה שיר מקסים. הם עדיין ישתמשו במוזיקה כמו שרוב האנשים משתמשים בה: כפסקול לדברים אחרים. כזיכרון. כסימון לרגש כלשהו בשולי איזו תוכנית טלוויזיה. כמשהו שקורה במכונית ונשאר במכונית. כ – בואו נגיד את זה כבר – גלגלצ.

     

    אין לי שום דבר נגד גלגלצ – להפך; היא תחנה מושלמת עבור רוב האנשים, כלומר כל מי שאינם מעוכבי התפתחות כמוני והגיעו מתישהו לשלב הזה בהתבגרותם שבו משהו בכוחה של המוזיקה עליהם נחלש. השלב הזה שבו מוזיקה הפכה עבורם מדת למשהו שנחמד שיש בבית ובמכונית, אבל לא משהו להתעסק איתו ביומיום. לא משהו לחקור, לחפור, לגלות, לצאת מגדרך בעניינו. עבור כל האנשים הבריאים ותקיני ההתפתחות האלה – ומדובר ברוב האנושות, כן? – גלגלצ עושה עבודה מושלמת. באמת. אבל עבורנו – האנשים שמוזיקה ממשיכה להיות כוח מניע משמעותי, מכריע ובלתי נפרד מחייהם – 88 הייתה, עד לפני רגע, תחנה טיפולית יחידה. מקום ספוג באהבת מוזיקה, דבר קטן וטוב במדינה שלא חסרים בה דברים גדולים ורעים. מקום מקלט לאנשים שלא הצליחו להיגמל ממוזיקה ולעבור הלאה, לשלב הגלגלצי וחסר הדאגות של חייהם.

     

    וזה עבד משום ש־88 נשארה תחנה של בני אדם. ומשום שאנשי מוזיקה מעולים ערכו ושידרו בה, ללא רשימות השמעה, ללא מחשבים שיבחרו בשבילם, ללא הנאמנות הקדושה לשיקולי רייטינג וסקרי האזנה, ומתוך נאמנות בודדה אחת בלבד: למוזיקה.

     

    לפני כשבועיים, תחת תאגיד השידור החדש, 88 כפי שהכרנו אותה חוסלה. למה? ככה. כי הם יכולים. עורכים נמרצים מתוצרת גלגלצ שולבו בה והתחילו לשטח הכל ולהכתיב את הקו המוזיקלי שמיישר כיום את רוב תחנות הרדיו המיינסטרימיות בעולם: הכל־לכולם־כל־הזמן. רשימות השמעה ולהיטים שאיבדו מזמן טעם, צורה או תחושה מרוב שנלעסו לאורך כל חיינו. מחיקת אישיות – של שדרנים, של עורכים – לטובת מכנה משותף עם מותניים ברוחב קונצנזוס בריא.

     

    אם עד היום יכולתם לדעת שכמעט בכל פעם שתעבירו ל־88 תנחתו על שיר שלא תוכלו לשמוע בשום מקום אחר ברדיו – איזו עוד תחנה תשמיע לכם את, נניח, ווילקו, קינג קרימזון, סטילי דן או אלבו? – כרגע אתם נוחתים, בוודאות, על רשימת השמעה גלגלצית תפלה. רצף של פאטבוי סלים, בילי ג'ואל, אלון עדר וברונסקי ביט (דגימה מקרית מצהרי יום שלישי השבוע). למי הרדיו הזה מיועד, להוציא קליניקות של רופאי שיניים שמשמיעים רדיו ברקע?

     

    ולמה לתאגיד, בעצם, להתעסק עם 88 ולנסות לתקן משהו שלא היה מקולקל? למה לקחת תחנה שמדברת לקהל מצומצם רחב למדי – כל הקהל שמאחורי, לפני ומשני צידי גלגלצ – ולהעביר אותה גלגליזציה?

     

    לא יודע. באמת שלא. אם "שידור ציבורי" אומר משהו, הרי זה בדיוק ההפך: מתן מענה להעדפות, לטעמים ולאוכלוסיות שאינם זוכים למענה תחת מערכת השיקולים של ערוצי השידור המסחריים. והקהל של 88 – כמו, אגב, הקהל של קול המוזיקה – הוא בדיוק זה; קהל מובחן ומשמעותי עם העדפות לגיטימיות.

     

    האמת, בהתחלה חשבתי פשוט לוותר על 88 ולנסות להתרגז כמה שפחות. אז היה לנו דבר קטן וטוב, והוא נלקח. זה היה כמעט צפוי. ניסיונות לחרב את 88 נעשו גם בעבר, והעובדה שהיא הצליחה לשרוד זמן ארוך כל כך בתוך אקלים תקשורתי וחברתי דלוח ופופוליסטי שמשטח ומרדד הכל היא לגמרי נס. אז הנה; גם זה נגמר.

     

    אבל אז אמרתי לעצמי: ראבק, ל־88 מגיע מאבק, כי מדובר בהרבה יותר ממאבק על תחנת שידור; מדובר במאבק על דמותי כאדם, ולא כמספר או כסטטיסטיקה. כי זו הרי הדרך שבה ערוצים ותחנות שידור מסחריים מתייחסים אליי – ואליכם – כיום; כאל נתונים ידועים מראש. קלים לחיזוי. כאלה שאפשר לצפות את טעמם ולקלוע אליו בקלילות, ללא שום צורך במגע יד – או רוח – אדם; אלגוריתם פשוט יכול להרכיב עבור כולנו שעה רדיופונית בסבבה, לא ככה?

     

    ובכן, אין סיכוי. אנחנו עדיין בני אדם, ומוזיקה היא עדיין המדע הכי לא מדויק, הכי רגשי, הכי אנושי והכי מורכב; עניין של ניואנסים. אתם לא יכולים לתכנת את זה עבורנו. זו הסיבה שמחשבים לא מתקרבים להיות מסוגלים לכתוב להיט או לייצר רשימות השמעה אישיות אינטליגנטיות. זו הסיבה ששירותי סטרימינג כמו אפל מיוזיק וספוטיפיי התחילו להעסיק עורכי מוזיקה אנושיים על מנת שירכיבו עבורם רשימות השמעה שאנשים באמת ירצו לשמוע.

     

    וזו בדיוק הסיבה שמגיעה לנו 88 כפי שהייתה. כי אנחנו בני אדם. וכי למרות שלא חסרה לנו מוזיקה באינטרנט, אנחנו לא אמורים ולא יכולים להיות העורכים המוזיקליים של עצמנו; אנחנו צריכים רדיו כמורה דרך, כמדיום שיחדש, ירגש, יפתיע ובעיקר יביא לנו יציאות שלא היינו חולמים להביא בעצמנו. וכי אף להיט נדוש שישודר בגלגלצ כבר לא יציל את החיים של אף אחד.

     

    raanan@y-i.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 23.05.17 , 23:38
    yed660100