כן, אנחנו מזייפות. לפעמים סתם מתוך עייפות. לפעמים כי חשוב לנו לעשות רושם. אין אישה שלא זייפה. יש כאלה שעשו את זה רק פעם אחת, וכאלה שרק פעם אחת לא.
ככה זה, גברים יודעים לעמוד על שלהם, אבל אנחנו לפעמים מזניחות את שלנו. בשביל להצטרף לחגיגה, מזייפות איזה קונפטי קטן פה ושם, שיהיה שמח. כמה עצוב.
ולא רק במיטה. אנחנו מזייפות גם ברחוב. תאמינו לי, אין שום קשר בין האישה המטופחת שחוצה את הכביש, לסחבה שקיללה רק לפני רגע את השעון המעורר שלה. פעם דודה שלי הציעה לי למרוח משחה נגד טחורים מתחת לעיניים, להסתיר את השקיות השחורות. זה לא עזר, אז נשארתי עם הקונסילר. גם הסומק עוזר לי לזייף רעננות, וההלבשה. בעיקר הג'ינסים מכיתה י"ב שיותר מזכירים גרביון. בגדים שלא ניתן לנשום בהם גורמים לי להיראות דקיקה וספורטיבית. אני משדרת לעולם ויטליות, למרות שאין לי אספקת חמצן למוח.
*
בית, בית, בית. בחיים לא אלבש חזיית לחץ בבית, שם החופש חוגג. שם יודעים בת כמה אני וכמה ילדים יש לי. רק בחוץ אני מענה את עצמי ומזייפת הידוק ונעורים. ויש גם את דרישות המקצוע שלי. כמויות הריסים שמדביקים לי לפני יום צילום גורמות לי שיתוק. קשה מאוד למצמץ איתם. קיימת הסכנה שיידבק לי העפעף ולא אוכל יותר לפקוח את העין. גם תוספות שיער מלוות אותי לסט הצילומים. פעם, כשהורדתי אישה סינית שלמה מהראש, במקלחת, ואבא שלי נכנס לשם אחריי — הוא חשב שאני מסתירה מחלה. זה נכון. קוראים לה זייפת.
לפני שש שנים, בדיוק במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, נאלצתי לזייף גם ממלכתיות לראשונה בחיי המקצועיים. זה נגמר בהחלקה על התחת, בשידור ישיר, מטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. אין דבר מצחיק יותר מאדם שמחליק על קליפת בננה. בעיקר כשהוא מאופרת מדי. כולם ישבו מולי ליהנות בלייב מהרגע ההוא. נשיא המדינה, ראש הממשלה, רעייתו, מלכים, רוזנים, יוניות לוי. אם כבר להתפדח, אז בפאר כזה. ואני עשיתי את זה בגדול. האירוע שודר בסינדיקציה ארצית, גם בכל הערוצים הקהילתיים מעבר לים, וההנאה הייתה רבה.
מודה שזה הקל עליי. תמיד פחדתי מהרגע שבו אתפרסם ואיאלץ להיות ייצוגית. גדלתי ליד רפת ונעלתי כל יום לבית הספר רק את כפות רגליי. מה לי ולעקבים הגרנדיוזיים האלה? מה לי ולמקהלת ילדים עם כוריאוגרפיה, על רקע זיקוקי דינור? מצד שני, צריך להודות שזה היה גם שיא הקריירה שלי. לקליפ הזה ביוטיוב יש עד היום יותר צפיות מלכל הקליפים שלי ביחד.
*
אחרי הנפילה יכולתי שוב להיות אני, אז חזרתי לעצמי והמשכתי לזייף. זייפתי מערכת יחסים פוטוגנית, שהתחילה ברבנות של בני־ברק והסתיימה ברבנות של תל־אביב. בין לבין זייפתי חתונה עם 500 מוזמנים וארז טל על ההנחיה. כל הזמרים שאני מכירה באו לשיר שם. כולם זייפו שממש מתחשק להם, למרות שאני יודעת שאין סנג'ור גדול יותר. חזרות, הפקה, והכי גרוע — אי־אפשר להבריז מהחתונה. גם לא משלמים לך וגם צריך לתת צ'ק.
אתמול ביקשתי מחבר קרוב שישיר בהלוויה שלי, כשיבוא יומי. הוא מיד קילל אותי. זה חבר! לטענתו מדובר בתיק שלא ברא השטן. לסחוב מגבר גיטרה ולהכין שיר עצוב ולשריין את כל היום, רק בשביל לזייף בשבילך? גם ככה את אינך, אז תניחי לי כבר, בחייך. תני לבכות בשקט. להתאבל כמו בן אדם.
*
בנים פשוט אומרים מה מפריע להם. או שהם מדפדפים את זה. ילדים הולכים מכות. אנחנו בדרך כלל חוטאות בהדחקה. בולעות את העלבון וצובעות את השיער הלבן. ואם נדרשת פה ושם זריקה קטנה של בוטוקס, תביאו את המחט. גם ככה שעווה כואבת יותר.
ואולי כל הסבל הזה הוא הכנה ללידה? אבל דווקא שם אנחנו לא עסוקות בשטויות. בגלל שהאמת בדרך. והכל פתוח, וחשוף, ומרגש בפשטות קיומית.
אז אחרי שילדתי בלי אפידורל, הגעתי למסקנה שאף גבר כבר לא ישבור אותי. הבעיה היא שאף אחד לא שבר אותי לפני זה, אני תמיד עשיתי את זה לעצמי. התחפשתי לג'סיקה ראביט. דמות מצוירת וחסרת פגמים. כמה חשוב לנו להיות פנטזיה. ופנטזיות לא עושות אף פעם פוק.
*
זה מתחיל בגיל צעיר. ילדות מתוכנתות למצוא חן וממש מאמצות את העיניים כשהן רואות מישהו חמוד. מצמוצים, פלבולים, פזילות סקסיות. הבת שלי כבר לוקחת אותי בסיבוב. היא גם יותר יפה, כי בחרתי לה אחלה אבא, וגם יותר חכמה, כי היא יודעת להפעיל אייפון מקולקל. כשבן שהיא אוהבת עובר מולה, היא ברגע הופכת לאישה. זה מדהים אותי. ממי היא למדה את זה? כמו אינסטינקט קדום אנחנו מזדקפות כשמישהו חשוב מגיע ומתכופפות טוב־טוב לבד.
אמנם הלכתי ללמוד משחק, רק שהכל קולטים עליי ברגע, אני שקופה. עוד לא עברתי אודישן אחד, גם כשהבמאי ממש רצה דווקא אותי, אבל בחיים האמיתיים כבר שיחקתי במלא סרטים. אישה יפה, קלולס, וונדר וומן.
אז לאחרונה התפטרתי. אין לי בעיה שימרחו אותי, בתנאי שמחר אני על תקן החלה המתוקה. מותר לכל אישה לזייף, כל עוד היא זוכרת שגם לה מגיע שיזייפו לה בחזרה.
אז תפנקו אותה, תעשו לה מסאז' עם שמן ארומטי ותחשקו בה אפילו יותר כשהיא בטרנינג וללא קונסילר. השקיות השחורות מתחת לעיניים לא יזוזו משם בקרוב. והקונפטי המקורי כל כך הרבה יותר מרשים מהחיקוי. אז תשקיעו. זה לא יום עצמאות אמיתי, בלי שיתפוצץ איזה זיקוק.
כי אולי אנחנו לא גבר, בטח לא נשיא ארצות־הברית, אבל גם לנו מגיע שיסגרו לכבודנו את הכביש לירושלים. שאורן חזן יעשה איתנו סלפי. שהעולם יעצור מלכת וגם יזייף ממלכתיות, אם צריך. הגענו. וזה אירוע מכונן.
