הואשמתם פעם בפשע שלא ביצעתם? החל מ"המורה, לא אני שברתי את החלון!" ועד ל"לא אני גנבתי את האוטו, אדוני השוטר". אין תחושה מרה מזו. עם זאת, בעיניי השאלה החשובה באמת אינה אם אכן הייתם אשמים או לא. השאלה החשובה היא: למה דווקא אתכם האשימו?

xxx

ב־15 במאי 2010 חזר נער אמריקאי בן 16 בשם קאליף בראודר ממסיבה יחד עם חברו הטוב, כשלפתע עצרה אותם ניידת משטרה שנענתה לקריאה על שוד. בשיחה ל־911 טען הנשדד, כי שני גברים חטפו את הילקוט של אחיו שהכיל מצלמה, 700 דולר ואייפוד. בראודר שאל את השוטרים: "לא עשיתי כלום, במה אני מואשם?" ואחד מהם ענה לו: "ניקח אותך לתחנה, תסביר את עמדתך ותוכל ללכת הביתה".

בראודר וחברו נלקחו למעצר, ורק לאחר 17 שעות נחקרו על ידי שוטר ותובע. בראודר טען לחפות מלאה, אך הואשם בשוד, גניבה ותקיפה חמורה. השופט קבע עבור שחרורו ערבות בסך 3,000 דולר. אמנם סכום לא גבוה, אך כשאתה עני הוא המבדיל בין חיים למוות. משפחתו לא הצליחה להשיג את הכסף, ובראודר נשלח לכלא לשלוש שנים.

במשך כל תקופת מאסרו סירב בראודר להודות שגנב את התיק, אפילו כשהוצעו לו עסקאות טיעון: הודאה בתמורה לשחרור מיידי. צילומים שהודלפו ממצלמות האבטחה בכלא תיעדו שוטרים ואסירים מתעללים בו ומכים אותו נמרצות. שנתיים מתוך השלוש הוא בילה בבידוד מוחלט, אך בראודר לא הסכים להודות בפשע שלא ביצע.

במהלך תקופת מאסרו שינתה התביעה את גרסאותיה כמה פעמים, עד שחזרה בה מההאשמות והתיק נסגר. שלוש שנים בכלא לשווא. עם שחרורו ניסה בראודר לשקם את עצמו והחל ללמוד בקולג' קהילתי, אך צלקות הכלא הכריעו אותו. ב־2015 כרעה נפשו והוא התאבד בתלייה בביתו.

כעת שאלה לקוראים: לדעתכם, איזה צבע עור היה לו?

xxx

חשדנות היא בת הדודה הכי קרובה של גזענות. הן כמעט אחיות. פשוט "חשדנות" מצאה דרך להפוך לגיטימית, על ידי אגודת ממרקי המצפון של הסמנטיקה העולמית. וכך, בחסות הזהירות הפרנואידית הסלקטיבית, נוסד בית החרושת לפשיעה הגדול ביותר בעולם. מסובך? הבה נקל: באמריקה לגבר לבן יש סיכוי של 1 ל־17 להיאסר במהלך חייו; לגבר שחור יש סיכוי של 1 ל־3. אין זה כי השחור מטבעו אלים יותר (ואם אתם חושבים כך, השיגו לעצמכם מצנפת לבנה וצלב בוער), כי אם תטענו להגנתכם שהחשד המיידי בשחור נוצר מעצם העובדה שיש מהם יותר פושעים, אענה: להפך, יש יותר פושעים שחורים בגלל החשדות שלכם.

xxx

אני אולי תמים, אבל אני טוען שבסופו של יום החושד משלם מחיר נפשי גבוה יותר מהחשוד. קחו דוגמה: לפני כחודש, שבוע אחרי פיגוע הירי בשאנז אליזה, העלה תיאטרון פריזאי עיבוד למחזה שלי בצרפתית והזמין אותי ואת חברי, השחקן אלעד סממה, לצפות בו. התלבטנו אם בכלל חכם לטוס עכשיו לפריז, מתוך דאגה רציונלית לחלוטין, לפיה מבין שני מיליון התושבים בעיר יבחר הגורל (ודאעש) לפגוע דווקא בנו. אך מאחר שסטטיסטיקות לעולם אינן חלות על יהודים, בסוף טסנו. כי מי מוותר היום על טיסה בחינם?

בתום ארבעה ימי שוטטות בעיר שאין שנייה לה ביופייה, במהלך אחר צהריים סגרירי, מצאנו מחסה בבית קפה קטן והסתתרנו מהגשם, שתינו אספרסו ועישנו סיגריה דקה. לפתע ניגש אלינו בחור מגודל ושחור שלבש ג'ינס ומעיל ניילון וביקש מאיתנו בצרפתית משובשת שיחת טלפון דחופה. הושטתי לו את האייפון 6 שלי, שבתוכו מקודדים כל אנשי הקשר שלי, היומן, האפליקציות, התמונות, השירים והחיים שלי, והידקתי את טביעת האצבע שלי אל הכפתור שבו. משמע, הפקדתי אייפון פתוח ובריא לחלוטין בידו של זר. הזר הניד בראשו, שלף מתיקו נייר שבראשו הוטבע מה שנראָה לי כסמל שגרירות כלשהי וחייג. אלעד רכן לעברי ולחש את מה שכבר חשבתי לבד: "שים לב שהוא לא בורח לך עם האייפון".

הרגליים שלי נכנסו לפוזיציית דריכות מתחת לשולחן הקפה, ופתאום החלו לשפוע מתוכי כל החרדות: נזכרתי שצרפת הפכה בשנים האחרונות למקום מפחיד, ושהטלפון שלי, שנמצא בידיו, כולו בעברית!!! פצחתי בחששות שאוטוטו הוא יזהה את לשון הקודש על המסך שלי ויחשוב שכנראה הייתי מתישהו בצבא הישראלי ושבטח יריתי פעם בבני דודיו הרחוקים. התחלתי לאכול סרט צרפתי בלי כתוביות. בראשי החלו להתרוצץ תרחישי אימים שלפיהם כעת האייפון שלי נגוע באיזה רעל בלתי נראה, וכשאצמיד אותו לאוזני אפול מת.

וכאילו שמע מחשבותיי, לקח הבחור כמה צעדים והתרחק מאיתנו כמו לא רוצה שנשמע את שיחתו. החשד גבר. אלעד התבונן בי בחשש, ואני עטיתי את חיוך ה"הכל־טוב־אני־רגוע־בן־אדם" שלי, אך בתוכי זעקה זקנה מרוקאית שהאוטובוס בדיוק ברח לה. הבחור לקח עוד כמה צעדים והתרחק מאיתנו, תר בעיניו אחר מספרי הבניינים ברחוב. לוקח בחשבון שאנו בוטחים בו, למרות שאנחנו לא.

אמא שלי שלחה לי פעם בווטסאפ אזהרה: "לא להעביר את המכשיר לזרים", כי הם יכולים להעביר ככה איזה קוד סודי להאקר של חמאס ואז אסמאעיל הניה יוכל להתחיל לצותת לשיחות שלי, לראות אותי במצלמה ולשלוח לי טונה ספאם במייל. שמע ישראל. תודה אמא על עוד חרדה. זהו, הלך עליי. למה אני צדיק, למה?! למה אני תמיד משחק אותה שאני מאמין בטוב ליבם של אנשים, אם בתוכי אני לא מאמין באף אחד?

עברה דקה והבחור חזר, הגיש לי את הטלפון ואמר: "תודה". ככה, פשוט, בלי שום השתחוות אדירה על השיחה חינם שהענקתי לו ברוב נדיבותי. ניכרה בפניו הקלה. השיחה הייתה חשובה לו. תמהתי אם מצא את המקום, או שמא איחר או טעה. כשהלך, אלעד אמר לי, "כל הכבוד לך", ואני רק התביישתי והודיתי בחשדות שעלו בי. אלעד אמר: "בכל זאת נתת לו". ועניתי: "כן. אבל לא מתוך צדיקות, אלא דווקא ממקום אגואיסטי". "איך אגואיסטי אם עזרת לזר?" הוא שאל, ועניתי ש"אני לא מוכן לשלם את מחיר החשדנות". לא, אני לא מוכן להיות הבן זונה שמישהו ביקש ממנו שיחה שלא עולה לו כלום, ורק בגלל שהוא חשדן מניאק הוא אמר לו "לא". כי יודעים מה? המחיר הנפשי גבוה. כי גם אם הוא היה גונב לי את הטלפון, לפחות ליבי נותר פתוח כפי שאני דורש ממנו להיות.

"תמיד פונים אליי כל הקבצנים", הוסיף אלעד בטרוניה מתוקה, ותהיתי באמת מה מצא הבחור הזה בנו, שמכל האנשים בקפה דווקא אלינו פנה? התשובה הפשוטה הרגיעה קצת את מצפוני: הוא לא שפט אותנו. נראינו בעיניו כמי שיסכימו לעזור. אמרתי את זה לאלעד, והקמט במצחו הפך לחיוך. היה נעים לחשוב שמכל הצרפתים המנוכרים בבית הקפה, דווקא בעיניים שלנו הוא מצא נחמה.

xxx

אין דבר כזה "חשד לגיטימי". באידיליה שבראשי, לעולם לא אומַר לאדם: "אתה עונה לפרופיל שבניתי לי במשך כל שנותיי לאדם שאינו ישר", או "אני לא מכיר אותך, אבל יש בי חשש שאתה גנב". כי כך, איזו סיבה יש לו לאותו אדם להיות טוב, אם אני כבר חושב עליו את הגרוע מכל? הרי אם אתם כבר מאשימים אותו עוד לפני שעשה משהו, איזו סיבה יש לו להיות ישר? ככה מייצרים פושעים, ככה מייצרים גנבים ורמאים: באמצעות שימור פערים, שיפוטיות קלוקלת ושנאת חינם. כי אנשים לא עושים דברים רעים בגלל שבא להם, הם עושים אותם או כי אין להם ברירה; או כי הם הבינו שממילא החברה לעולם לא תראה בהם את החיובי, אז למה להתאמץ?

xxx

הרמב"ם אמר פעם שעדיף לזכות אלף פושעים מאשר להרשיע אדם אחד חף מפשע. אנא, שפטו כל אדם לכף זכות. אחרת ביום גשום אחד, כשיתפוצץ לכם גלגל על כביש 443, איש לא יעצור לעזור לכם. ובצדק. ברגע הזה דעו שמשטרת הקארמה באה לתפוס אתכם, והפעם היא לא תוותר.