לאורך כל הביקור של טראמפ בארץ מלווה אותי תחושה מוזרה של חוסר נוחות. קשה לי לראות את הפריימים מארוחת הערב החגיגית שלו עם בני הזוג נתניהו. בא לי להתגרד בכל הגוף כשאני צופה במלניה מניחה זר ב"יד ושם", נראית כבויה ומשועממת. ואני חוששת, חוששת מאוד לאיוונקה, היא כמעט לא השמיעה מילה אחת מתחת לכובע ביצת היען המוזר שחבשה, כאילו התבלבלה לשנייה ושכחה שיהודים אינם שלוחה של כת האמיש, האם זה אומר שהיא סובלת פה בכל דקה ודקה? לוקח לי זמן לזהות את התחושה, אבל בסוף אני מצליחה לאבחן אותה. אני בחרדה, כל כך בחרדה מהביקור הזה שאני לא יכולה לחכות שהוא יסתיים.
ולא סתם חרדה, חרדה ספציפית, מהסוג שתוקף אותי בכל פעם שיוצא לנו ללכת למסעדה עם דודה אסתי. זה כמובן לא שמה האמיתי של הדודה, והיא גם לא בדיוק דודה שלי, אבל זה לא באמת משנה. הנקודה היא שלצאת עם הדודה למסעדה זו חוויה כל כך מפדחת שבא לי לקבור את עצמי מתחת לפלייסמט. בפעם האחרונה שנפגשנו איתה, למשל, דודה אסתי אפילו לא חיכתה שהמלצרית תתפנה בטרם פתחה פיה. "דווקא מאוד נחמדה הבחורה", אמרה בקול רם וצורמני, "מנומסת מאוד, ועוד אתיופית. יפה שקלטו אותה פה".
אחר כך הגיעו אינספור חיוויים על המנות והיוקר של המנות, ומה זה גורגונזולה, זה עשוי מזהב שזה עולה 38 שקל? וכל זה עד שהגיע טקס הקבורה הסופי של הכבוד המשפחתי שלנו, ודודה אסתי דרשה לקרוא למנהל כדי שיסתכל על אחייניתה הסלבית, אני, וייתן לנו 20 אחוז הנחה.
ככה בדיוק גורמת לי להרגיש המחשבה שטראמפ ואשתו ובתו מסיירים לנו בארץ. צער, צער וחמלה עליהם, כאילו חשפתי את המסכנים האלו למשהו מביש ואפל ונורא. "אני מבין", רן אומר, "זה בטח בגלל הפרובנציאליות של אורן חזן שהיה חייב לשלוף את הסלולרי שלו ולדפוק סלפי".
"זה לא בגלל זה", אני אומרת, למרות שגם זה לא הוסיף. דווקא אורן חזן ספציפית לא הפריע לי. אפשר לחשוב ש־90 אחוז מאיתנו לא היו מתרגשים לפגוש את נשיא ארה"ב. הרי ברור לכולם, במיוחד לטראמפ שבעצמו משתמש לא מעט במדיה הדיגיטלית — שכל אחד היה רוצה להשיג לחשבון האינסטוש שלו סלפי עם נשיא ארה"ב. ולכן יש משהו ישיר ומרענן בלגשת אליו ופשוט לבקש. זה עדיף בהרבה מלעשות מה שעשו העיתונאים המכובדים ואניני הנפש שהתנשאו על אורן חזן בתוכניות שלהם, שזה לכופף את הצוואר שלהם כמו סמבוסק ולתקתק בהיחבא עשר תמונות של טראמפ שעה שהם מעמידים פנים שהם כולה פתחו התעניינות תיעודית פתאומית בנעלי העקב של דנה ויס.
"ברור לך מי יותר נהנה?" אמרתי לרן, "האורן חזנים שפתחו שולחן, או האצילים מטעם עצמם שנשמעו להוראות המיושנות והמגוחכות של משרד החוץ".
*
כי אנחנו חיים במדינה קטנה, מדינה שהיא בעצמה כמעט שכונה. אי־אפשר לשמור על ריחוק קריר כשבכל תור במכבי אתה מתחכך בעשרה אנשים ברמה שאתה יכול לנחש מה הם אכלו לארוחת הבוקר. הכל פה צפוף כל כך, ולכן פיתחנו כישרון פנתרי ממש להתקרב ולקרב, לפנות לאנשים זרים, אפילו מורמים מעם, ולשבור בשנייה את המסך בינינו.
ועדיין, החרדה לא הרפתה, היא רק הלכה וגברה בי ככל שהביקור התקדם לסופו. היה לי ברור שטראמפ והמשפחה שלו לא נהנים. היה לי ברור שהם מקטרים מתי זה כבר ייגמר. שוב ושוב צפיתי בקטעי וידיאו מהביקור כמו שאנשים צופים בסרטי תאונה. "לאאאא!" אחזתי בראש כשראיתי את הטראמפים נגררים לעוד ביקור מוכה ניאונים בשערי צדק, לעוד אתר הנצחה צחיח שמורכב משלושה סלעים ועץ אשל נבול בפינה, לכל המקומות האיומים האלו שאנחנו נוהגים לגרור אליהם אנשים מכובדים שמגיעים לארץ.
ברור לי שבסעודיה אף אחד לא גרר את הטראמפים למגרש חניה מדברי ומוכה חרולים כדי לעמוד חמש שעות ליד אנדרטה לא מרשימה שפעם, לפנות עשרות שנים, ניהלו בה קרב מאסף נגד הלגיון הירדני. אני רוצה, כל כך רוצה, שהטראמפים, לפחות החלק הנשי המקסים שבהם, יתאהבו בישראל ויראו איזה סיפור הצלחה מסחרר אנחנו, איך אנחנו ארץ קטנה עם אנשים יפים ומצחיקים ואיך היו לנו מספיק שכל ודמיון והשראה כדי להפוך את האדמה הגרועה שקיבלנו לגן עדן קולינרי ותרבותי. כל גרם בנשמה שלי מעוניין שהטראמפים יקלטו את הקטע המטורף שיש פה, איך הרמנו ב־60 ומשהו שנה אמריקה קטנה באמצע מדבר עם נגיעות מגניבות של חריימה. אבל לא, זה הקטע איתנו, היהודים, אנחנו פשוט לא מוכנים לשנות סנטימטר בתפיסה הקבועה שלנו. מי שבא אלינו צריך לסבול, הוא צריך להיגרר מחמש בבוקר עד צאת הנשמה בערב מאתר מורשת לאתר הנצחה, בין שלל מבנים מכוערים מבטון חסר השראה, ולשמוע אותנו חופרים על מצדה וירושלים.
ועכשיו אני מבינה מה פשר החרדה, למה אני מפחדת ממה שהטראמפים יחשבו אחרי הביקור. זה לא האנשים ולא השכונה שהם פותחים. זה לא ביבי, שעדיין נותר בו משהו מהשרמנטייה המקסים עם החולצה הפתוחה שהיה בצעירותו, ולא, זה אפילו לא שרה. ברור לי שהיא הייתה מארחת מקסימה ומשתדלת, אם כי טיפה חסרת טקט. זה לא כל אלו, כי את אלו אני יכולה לקבל, זה חוסר האמון המוחלט שיש לי בתיירות של הארץ שלנו.
וזה לא רק הטרטור של אתרי המורשת שעושים לכל שועי העולם. זה התיירים הפשוטים שאני מרגישה לא נעים להביא לפה, לארץ האהובה הזו שלי. בשיא הכנות, כמה מכם מרגישים בטוחים במאה אחוז להביא לפה אורח מחו"ל?
סימפטום ארוחת הבוקר, אני קוראת לזה, על שם ההתעקשות שלי לא להפסיק לחפור לאורחת על כמה ארוחת הבוקר שהיא תקבל במלון תהיה ענקית, כמה עשירה ומלאה ב־14 סוגי פירות חתוכים וחמישה סוגי קורנפלקס. אני עושה את זה כי אני יודעת שהמלון שלה כנראה יאכזב אותה קשות, אפילו המשופצים שבהם לא באמת יפים, לא באמת משתלמים, כל החדרים מעוצבים באותו סגנון חסר השראה. והכי גרוע זה שהם גם יקרים בצורה מקוממת, פשוט גובים 250 דולר על חדר פרקטי ומאכזב שהיה עולה לך 100 יורו בכל עיירת קיט בגרמניה.
אבל המלונות בערים הם כאין וכאפס לעומת המלונות שיחכו להם בים המלח. שזה כבר מרגיז, כי נפלה בחלקנו הזכות לקבל לשטחנו את אחד מפלאי עולם, ים טורקיז שלו ומוזר שנפרש על חוף שעשוי מנציבי מלח, אז הייתי מצפה שנבנה מלון שמהלל את אדמת הירח המופלאה הזו, שמשלב בתוכו מוטיבים עיצוביים של תכשיטי המלח הגדולים שעל החוף, של מי הטורקיז, לא יודעת, כל דבר אחר מעיצוב דני מפוהק וצפחתי משנות ה־70 וה־80 יהיה טוב.
זה כאילו בנינו הכל פה לא נכון. רצינו כל כך להיות אמריקאים, להיות שייכים, שחיקינו מישמש של סגנונות בנייה מערביים במלונות והקפדנו שיהיה המבורגר עם חזה אווז במסעדה, הפגנו חוסר ביטחון משווע בכל ענף התיירות בארץ, יחד עם מגלומניה טיפוסית, כי אשכרה ללכת וללמוד איך מעצבים מלון? את זה לא טרחנו ללמוד. יהיה בסדר.
וזה עצוב, כי יש לנו חומרי גלם נפלאים, ויש לנו נופי תנ"ך קדומים וייחודיים, והגיע הזמן שניקח דוגמה מהמסעדות בתל־אביב וממלונות הבוטיק הנפלאים והלא מספיק ידועים בירושלים ומכמה אכסניות צלילה באמת נהדרות באילת ונלמד איך לייצר מקומות לתיירים שאשכרה מתכתבים עם הדנ"א של המקום ומרחיבים את הנפש. רק שאם אתה לא תייר היפסטר ועני שמחפש את השביל שפחות הולכים בו — בחיים לא תגיע למקומות הקטנים והחתרניים האלו, שמישהו אשכרה ניסה והצליח לנסוך בהם קסם. יותר סביר שתעבור את כל מסלול השטנץ התיירותי הרגיל, ממלונות יקרים מדי למסעדות תיירים מחורבנות עם כריות מרוקאיות. ונשבר הלב, כי יש לנו ארץ יפה, אבל כמעט כל ענף התיירות בה שווה לטוסיק.
הרי אנחנו פלא, נס, לא רואים את הסעודים ממטר. אלף מלונות קיטשיים עם נברשות זהב שנבנו על מיליונים של נפט לא ישוו לסטייל ולכושר האלתור שיש למלון כמו בראשית במצפה־רמון, עם המסעדה המשקיפה היישר לכוכבים שלו. אבל כמה בראשיתים כאלו יש? ולמה הם עולים כל כך הרבה?
*
זאת הסיבה שבגללה אני חרדה בכל פעם שמישהו חשוב מגיע לביקור. שאני לא מספיק בטוחה להמליץ לקרובי משפחה לבוא לראות את ארץ ישראל שלי. למרות שאני יודעת בוודאות מלאה שמספיק לבלות שבוע בישראל ואתה מתאהב בישירות הלא מזויפת שבה אומרים לך, "יש לך פטרוזיליה מהטחינה על הסנטר", במקום לשתוק בנימוס אמריקאי מרוב שלא מזיז להם שתיראי כאילו לעסת אזוב בשנתך.
אנחנו עם כל כך מיוחד ונועז ומרתק שהורס לעצמו. בהתחלה ניסינו להיות אירופה כשכל מעלת טמפרטורה בחוץ זועקת אסיה, ועכשיו? עכשיו אנחנו סתם אדישים. למען השם, לאנשים היום יש סלולר עם אלפי חלונות פתוחים ומענגים ביד, אתם באמת מצפים שהם יעמדו ליד סלע לא מטופח ויקשיבו בריכוז למדריך?
אה, ולא יזיק גם לפקח קצת על המחירים, אבל זה באמת חלום רחוק. ועדיין, אפשר קצת טיפה יותר אכפתיות לחוויית המשתמש של התייר שמגיע לארץ? קצת פחות אמונה שיהיה בסדר, שהם יחזרו לכאן למרות שיקר פה כמו בטוקיו ומשתלם פחות בכל המובנים?
קצת טיפה יותר ביטחון עצמי בכמה אנחנו אנשים ממכרים והארץ שלנו משוגעת וצבעונית, לא צריך לזחול ולא צריך להתחנן שיבואו, וקצת פחות מגלומניה. ארץ הקודש או לא, היא גם צריכה להתאמץ כדי לייפות את עצמה לאורחים.
