דורון כהן, תושב פתח־תקווה, לא התבייש להודות בבורותו. "שנים חשבתי שהאתיופים הגיעו לארץ במטוסים, ורק עכשיו אני מבין שאת רוב המסע הם עשו ברגל", אמר. כהן הבין זאת בעקבות מפגש עם ענבל צ'וקול, יוצאת אתיופיה שהגיעה לביתה של אורית ערוסי בפתח־תקווה כדי לספר את סיפור העלייה שלה ושל משפחתה. כשהיא שמעה את ההערה של כהן, חייכה במבוכה, מופתעת מחוסר הידע.

צ'וקול הייתה אחת מ־14 בני העדה האתיופית ששיחזרו השבוע בבתים שונים בפתח־תקווה את סיפור עלייתם. הם עשו זאת במסגרת הפרויקט "המסע לתקווה – זיכרון בסלון", שאותו יזמה העירייה לרגל יום הזיכרון הממלכתי ל־4,000 יהודי אתיופיה שנספו במהלך מסעם לישראל, שצוין שלשום. צ'וקול (40), מטפלת בגן ילדים, הגיעה לסלון של ערוסי וחזרה בו אחורה, לילדותה באתיופיה, לימי הרעב והפחד שם ובעיקר למסע לארץ, שאליו יצאה בגיל שש יחד עם הוריה ושמונת אחיה.

לשנה הבאה בירוסלם

"מאז שאני זוכרת את עצמי, שמעתי בבית דיבורים על עלייה לירוסלם הקדושה", סיפרה לעשרת הנוכחים. "אמא סיפרה שאחרי שנולדתי, סבא שלי בירך אותי ואמר: 'הילדה הזו תגיע לירוסלם, לארץ שלנו'. תמיד ידעתי שאנחנו זמניים באתיופיה, ובאמת, לילה אחד העירו אותנו ההורים ואמרו: 'קומו, אנחנו הולכים לירוסלם'. אני זוכרת במדויק את התמונה: ההורים ושמונת האחים שלי יחד עם כל תושבי הכפר היהודים מתאספים בלילה חשוך ומדברים בלחש כדי לשמור על סודיות. לא הרגשתי פחד: זו הייתה התרגשות של חלום שהולך להתגשם".

ענבל צ'וקול (משמאל) במפגש השבוע. "ישבתי בפתח האוהל וספרתי את הגופות"

ההתרגשות הזו ניכרה בקולה גם כששיחזרה את האירועים, השבוע. בשלב מסוים היא הפסיקה את רצף הדיבור, השפילה את ראשה והתכנסה בעצמה. אחרי כמה דקות המשיכה. 

"יצאנו בלילה, הלכנו והלכנו. אני עדיין מרגישה את האדמה שעליה דרכנו. זו הייתה שנת בצורת, ומהיובש היו באדמה סדקים רחבים, שבאחד מהם נתקעה הרגל שלי. התאמצתי לשלוף אותה החוצה, וירד לי המון דם, אבל לא בכיתי, לא התלוננתי: קשרתי גרב, ופשוט המשכתי. כשלא יכולתי ללכת יותר בגלל התשישות, הרעב והצמא – העלו אותי על החמור שסחב את הציוד. כמה פעמים נפלתי ממנו וחטפתי מכות כואבות מהאדמה הקשה, אבל לא פתחתי את הפה. לא רצתי לבכות לאמא, כי ידעתי שגם היא סובלת. לא יודעת מאיפה היו לי כוחות. ישנתי בישיבה, הגב נהרס, לא היה בגד להחלפה. את כל המסע עשיתי עם הכותונת שבה ישנתי במיטה שלי בכפר. שנים שאלתי את עצמי איך ילדה קטנה עמדה בזוועות האלה, והתשובה היחידה שיש לי היא שזה קרה בזכות השגחה עליונה.

"כשהגענו לאחד הכפרים, יצאו כמה צעירים וצעקו לנו: 'פלאשים – פולשים, זרים – תעצרו'. הם הורו לכל הילדים לשכב על הקרקע וכיוונו רובים לראשנו. מכל עבר נשמעו יריות. אני החזקתי את הראש חזק בין הידיים, והשודדים דרשו כסף. רק אחרי שמורה הדרך נתן להם כסף, יכולנו להמשיך.

"פתאום אמא גילתה שאבא ואחותי ברצ'קו בת השלוש חסרים. נבהלתי. עצרו את המסע וחיפשו אותם, וכשהם נמצאו כעבור יומיים, אבא סיפר שנבהל מהשודדים, ברח עם אחותי והסתתר כדי להציל אותה".

ישראל יצחק ואשתו ברכה. "היהלום שלנו איננו"

"מה אכלת?" שאלה המארחת ערוסי את צ'וקול. היא ישבה קפואה במקומה, המומה מהסיפור. "בימים הראשונים בישלנו מה שאפשר מהקמח שלקחנו מהבית – קצת קטניות – ובעיקר רעבנו", השיבה צ'וקול. זולטן פרנק, אביה של ערוסי, הביע זעזוע. "דרכך אני נחשף בפעם הראשונה לסיפור העלייה האתיופית", אמר.

ערוסי הוסיפה ואמרה לצ'וקול: "היית בסך הכל בת שש. איך עשית את כל הדרך ברגל לסודן? זה כמו שאני אקח עכשיו את הילדים שלי ואלך איתם ברגל בלילה מאילת למטולה בלי מים ובלי אוכל". צ'וקול השיבה שכשיש מטרה, מוצאים כנראה כוח, אבל ערוסי לא נרגעה. "אני המומה, לא רואה את עצמי עושה דבר כזה", סיכמה.

אולי ניפגש, אולי לא

צ'וקול המשיכה בסיפורה. "המשכנו במסע לעבר סודן, המים נגמרו, להורים לא היה מה לתת לילדים, רק אמרו לנו כל הזמן שנלך יותר מהר, ועוד מעט נגיע. חודש וחצי אחרי שיצאנו, הגענו לגבול סודן. הייתי חולה וחלשה מאוד. בקושי הרמתי רגל. הסודנים התנפלו עלינו ודרשו את הרכוש ואת הכסף שהיו לנו. אמא תפרה קפלים בצעיף שלה, הכניסה לתוכם את הכסף, וגם היום, 34 שנים אחרי, אני עדיין שומעת אותה לוחשת לי: 'חמודה, את חולה, נראית מסכנה, אף אחד לא יתקרב לילדה חלשה כמוך ויחפש רכוש'. אחר כך היא עטפה אותי בצעיף וביקשה שאשמור עליו.

רחל תשלה ואחותה דליה. "שמענו צרחות נוראיות"

"כשאחד הסודנים הרים אותי מהאדמה ושאל אם יש לי משהו לתת לו, סימנתי לו בראש שאין לי כלום, והוא הטיח אותי בכוח אל האדמה. שמחתי שהצעיף נשאר אצלי, ולא התייחסתי למכות שחטפתי. הסודנים צרחו, הרביצו ולקחו כסף – והיהודים לא אמרו כלום. לדעתי, השתיקה הזו היא שהחזיקה אותנו. לא איפשרנו לעצמנו להתפרק. לא התנגדנו, לא התעמתנו איתם, כאילו כל אחד אמר לעצמו שמה שיהיה הוא לטובה – העיקר שנגיע לירושלים.

"בגבול סודן העלו אותנו למשאיות כמו חפצים. אנשים נמחצו מהצפיפות, והמשאיות הובילו אותנו למחנה שנקרא וודילו. כל משפחה קיבלה אוהל. אני זוכרת שלקחו את הגברים, הצליפו בהם בשוט, הגוף שלהם היה מלא דם. שאלו אותם למה הגיעו לשם, אבל אף אחד לא אמר שהוא יהודי; כולם אמרו שהם באו לעבוד ולחפש אוכל.

"אני הייתי מותשת ושכבתי באוהל בלי לזוז. אחותי ברצ'קו התפתלה מכאבים כל הלילה. ההורים לא ידעו מה לעשות ולמי לפנות לעזרה. היא התחננה שיביאו לה סוכר, אבל לא היה מאיפה. בבוקר היא כבר לא הייתה בין החיים. הייתי בשוק, אבל אמא אמרה שאסור לנו לבכות כי זה מחליש את הגוף. שמעתי בקולה. עד היום אני עדיין רואה את התמונה הזו, שאבא מחזיק בידיים את אחותי הקטנה ומוביל אותה לקבורה. והיא לא הייתה היחידה: באותו יום ישבתי בפתח האוהל וספרתי את הגופות שנקברו באדמה הרותחת – ואני ילדה בת שש.

"אחר כך המשכנו במסע. הרעב היה כבד. הסכנות היו גדולות. אבא הציע שנתחלק לשתי קבוצות, וכל אחת תהיה במקום אחר כדי שלא כולנו נמות ברעב. אני ואחיי הגדולים נשארנו עם אבא, ואחי הקטן, גודדאו בן השנה, הצטרף לאמא. נפרדנו ממנה בלי להפגין רגשות, בתחושה שאולי פעם ניפגש ואולי לא.

"אני זוכרת שקמנו בבוקר כשאנחנו רעבים ברמות שאי־אפשר לתאר, ולא היה אוכל. אבא היה חסר אונים. הגוף שלי נאכל על ידי חרקים, היו לי חורים בעור, ולא הייתי מסוגלת לזוז. אחי יצא לחפש אוכל בבתים של מקומיים, וביום טוב חזר עם פירורים. סבלנו גם מאנטישמיות קשה. ילדה נוצרייה מתה ליד הבקתה שבה גרנו, ומישהו הלשין שאנחנו יהודים וגרם לכל הכפר להאשים את אבא שלי שהוא אכל את הילדה. הוא חטף מכות רצח, ובלילה ברחנו משם.

"יום אחד אמא הגיעה למחנה שלנו בלי אחי. השאלות היו מיותרות. הבנו מה עלה בגורלו. כל הזמן נעלמו סביבי אנשים, והיה ברור שהם מתו".

בשלב זה התמלאו עיניה של הדוברת בדמעות. מה שלא הרשתה לעצמה הילדה בת השש, הרשתה לעצמה האישה בת ה־40. הנוכחים שתקו; נעצו בה עיניים המומות.

השמות שעל האנדרטה

בסוף 1984 היא נחתה בישראל עם אמה ואחיה במסגרת מבצע משה, ומנתב"ג הגיעה באוטובוס למרכז קליטה בעכו. חודש וחצי לאחר מכן עלו אביה ועוד שני אחים. המשפחה השתקעה בנצרת־עילית.

"רק בארץ אמא הרשתה לעצמה לבכות", סיפרה צ'וקול. "עד היום אני יכולה לשמוע את צעקות השבר שלה שקוראות לאחי ולאחותי המתים לחזור אליה. אני גם זוכרת שאבא ביקש ממני לרשום על דף את שמות הילדים שלו שנפטרו בסודן – ברצ'קו בת השלוש וגודדאו בן השנה – ולהבטיח לו שאם תוקם פעם אנדרטה לזכר היהודים שנספו בסודן, שמם יופיע".

ב־2007 הוקמה בהר הרצל בירושלים אנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכים ובמחנות בסודן בדרכם לישראל. שמות ילדיו של טגנייה מהרטו, אביה של ענבל צ'וקול, חרוטים עליה, אבל הוא לא זכה לראות זאת: ב־5 במארס 2002 נהרג האב בפיגוע באוטובוס אגד שבו נסע מנצרת־עילית לעפולה. שמו מתנוסס על האנדרטה לנפגעי פעולות האיבה, שגם היא נמצאת בהר הרצל.

כשבתו ענבל סיפרה על כך השבוע בסלון בפתח־תקווה, הגיע ראש העיר איציק ברוורמן ללחוץ את ידה והעניק לה תעודת הוקרה. צ'וקול הביעה תקווה שסיפור עלייתם של יהודי אתיופיה יהיה חלק מתוכנית הלימודים. ברוורמן אמר שבעירו, שבה גרים כ־8,000 יוצאי אתיופיה, הנושא נלמד בבתי הספר. "אני מקווה שרשויות נוספות יקיימו את מפגשי 'זיכרון בסלון' ויהפכו אותו לפרויקט כלל־ארצי שיחשוף את הציבור הישראלי לסיפורים הללו", אמר.

צ'וקול שיתפה אותו בתחושותיה. "במשך שנים הדחקתי את מה שעברנו בדרך לארץ, אבל ככל שהילדים שלי גדלים, חשוב לי שהם והחברים שלהם יידעו כמה שיותר. אני חושבת על אחותי ואחי שנמצאים שם, באדמה הנוראית בסודן, וזה קשה לי".

הקאתי את נשמתי

ישראל יצחק (59) סיפר את סיפורו לפרטי פרטים על אף שהתאכזב מהקהל המצומצם שהגיע לסלון שבו התארח – חמישה משתתפים בלבד. הוא, לעומת צ'וקול, עלה לארץ לבדו. בכפר באתיופיה השאיר את כל בני משפחתו – הוריו, עשרת אחיו, אשתו ובתו התינוקת. ב־1983 הגיע לישראל.

"באתיופיה למדתי סיעוד", סיפר, "ועבדתי רחוק מאוד מהכפר שבו גרתי. באתי לבקר רק פעמיים בשנה. כשנולדה הילדה שלי, קראנו לה בשם יאלמוורק, שפירושו זהב ויהלום. באחד הביקורים צילמתי אותה, ומאז נישקתי כל לילה את התמונה שלה.

"יום אחד הגיע אבי לבקר אותי ונקלע לקרב יריות ליד הבית שלי. הוא נבהל מהאפשרות שאני עלול להיפגע ואמר שהמקום שלי הוא בירושלים. לא התווכחתי איתו. אצלנו עושים מה שאבא קובע. כעבור כמה ימים החלטתי לברוח מאתיופיה. לא חשבתי לקחת את אשתי ואת הבת, בגלל הסכנות בדרך. אפילו לא נסעתי להיפרד מהן. לקחתי את הכסף שהיה לי, שמתי את התמונה של הילדה בכיס החולצה הכי קרוב ללב, ויצאתי לדרך. 

"מורה דרך הוביל אותי לגבול סודן והסתלק. נשארתי על גדת הנילוס: הזרם היה נוראי, לא ידעתי לשחות, אבל הייתי חייב לעבור לצד השני, לסודן, אז נכנסתי לנהר, ושם היו השעות הכי קשות שעברתי. ראיתי את המוות מול העיניים. בקושי נשמתי. שתיתי מים מזוהמים ונתתי לנהר לסחוב אותי. לא זוכר איך בדיוק, אבל אחרי יומיים מצאתי את עצמי בצד השני.

"על אדמת סודן הקאתי את נשמתי. כשהבנתי שאני חי, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם תמונת בתי שרדה. היא הייתה בכיס. קיבלתי ממנה כוח. אמרתי לעצמי שאני חי והילדה שלי חיה. הלכתי כל לילה בלי לדעת לאן: מצאתי עקבות של פרות ולפיהן צעדתי. אמרתי לעצמי שכשיש פרות, יש גם כפר באיזשהו מקום".

לאחר שבועות אחדים, באוקטובר 1983, הגיע לשטח שבו רוכזו יהודים. "אמרו לי: 'תמתין כאן'. לא ידעתי בדיוק למה להמתין, אבל אחרי שהלכתי ברגל לבד, שמחתי לפגוש עוד אנשים שרצו להגיע לירושלים. בלילה נחת ההרקולס שהביא אותנו לישראל.

"כשהגעתי, החלטתי שהקשר ביני לבין אשתי נגמר. הרגשתי שהמרחק בינינו גדול מדי. כתבתי מכתב לאבא שלי ובו ביקשתי לשחרר אותה ממני. הוא דיבר עם אביה, שהציע לשאול את פיה. תשובתה הייתה שהיא רוצה לחכות לי. קיבלתי את בקשתה".

שנה לאחר עלייתו הגיעה לארץ אשתו, ברכה. "יום אחד הודיע לי מישהו מהמשפחה שאשתי נמצאת באתר קרוואנים באשקלון. נסעתי לשם, פתחתי דלת של קרוואן אחד וראיתי אותה ישנה. הילדה שלנו לא הייתה שם. פתחתי דלת של קרוואן סמוך, ראיתי שני ילדים, שמחתי, אבל כשהתקרבתי, התברר שהם היו שני בנים. היה לי ברור שזהו, שהבת שלי לא בחיים. הרגשתי דקירה בלב. רציתי לצרוח. רצתי מהקרוואן אל החושך בחוץ ובכיתי בכי נוראי. ביקשתי מאלוהים שייתן לי כוח וחזרתי לקרוואן של אשתי.

"היא הייתה כמו עלה נידף, עור ועצמות. חיבקתי ונישקתי אותה. היא סיפרה שהיהלום שלנו איננו. אמרתי לה, וגם לעצמי, שהבת שלנו נמצאת בגן עדן, ושאלוהים לקח אותה כי היא כל כך נהדרת והוא רצה אותה לידו. הבטחתי לה שנבנה מחדש את החיים שלנו. נדמה לי שהיא חייכה".

ההבטחה קוימה: בני הזוג עברו לגור יחד בפתח־תקווה, ונולדו להם שלושה ילדים. יצחק עובד כאח במחלקה כירורגית בבית החולים בילינסון, ואשתו עובדת בבית אבות. על בתם הבכורה לא דיברו ביניהם שנים רבות.

"שמעתי מקרובי משפחה שאשתי והילדה, שהייתה בת חמש וחצי, יצאו למסע לירושלים והגיעו לסודן אחרי חודש בדרכים. שתיהן חלו והילדה טיפלה באמה, השקתה אותה במים, עד שבשלב מסוים היא לא החזיקה מעמד ונפטרה.

"ביום הנישואים העשירי שלנו הגדילו הילדים את התמונה של אחותם המתה ומיסגרו אותה. עכשיו התמונה הזו עומדת בחדר השינה שלנו יחד עם המכנסיים שלבשתי כל הדרך לישראל. רק אחרי שהתמונה מוסגרה, אשתי ואני שיחזרנו את מה שעבר על שנינו ודיברנו על הילדה שלנו.

"אני חושב עליה הרבה, בת כמה הייתה היום אילו נשארה בחיים, איך הייתה נראית, לאן החיים היו מובילים אותה. אבל אני פוחד לחשוב יותר מדי על מה שקרה לה: אולי ברגעי חייה האחרונים היא רצתה מים ולא נתנו לה; אולי היא מאוד סבלה עד שמתה.

"כאח בבית חולים היה לי ברור שלעולם לא אעבוד במחלקת ילדים. אני לא מסוגל להתמודד עם ילד סובל. לפעמים אני אומר לעצמי כמה חבל שהילדה הקטנה שלי לא זכתה לראות את החיים במדינת ישראל, שלמרות הגזענות כלפינו והקשיים, יש לנו כאן את החירות שלנו. כשאני נחנק מצער, אני אומר לעצמי שאלוהים אהב אותה ולכן לקח אותה אליו, ויום אחד גם אני אגיע אליה".

נכנסו למים ונעלמו

גם רחל תשלה, כמו ישראל יצחק, היא אחות במחלקה כירורגית, אבל בבית חולים השרון, וכמוהו, גם היא התאכזבה ממספר הנוכחים שבאו השבוע לשמוע את סיפורה. "חשבתי שיהיו 40 אנשים, וחבל לי שהיו רק שישה", אמרה בתסכול. "אבל אני אדם אופטימי: לא רוצה להתקבע בטרגי ובמאכזב".

כשנשאלה תשלה (49) על ידי אחד הנוכחים על התאקלמותה בארץ, סיפרה: "כשלמדתי בבית ספר לאחיות, הייתה לי מדריכה אמריקאית ושמעתי אותה מתלוננת שהיא עזבה את ארצות־הברית, ודווקא כאן היא צריכה לפגוש כושים. היה ברור שהיא התכוונה אליי. לא אמרתי כלום, אבל הבנתי שלא מקבלים אותי כמו את כולם. אני לא נולדתי כאן, אבל שלושת ילדיי הם צברים, ואני צריכה לעשות הכל כדי לשמור עליהם. מגיל צעיר הסברתי להם שהצברים רואים אותם קודם כל כאתיופים, ולכן הם צריכים להיות טובים לא במאה אחוז אלא ב־200 אחוז, ורק אז יקבלו אותם".

תשלה הגיעה לארץ במאי 1984 לאחר מסע רווי ייסורים. "הייתי בת 16, ואני זוכרת שהרבה חברים שלי נעלמו בלי להודיע: הם יצאו למסע העלייה שלהם, ואני נשארתי בין היהודיות היחידות בתיכון בכפר ליד גונדר. הודעתי להורים שגם אני רוצה לצאת לירושלים. הם ניסו לשכנע אותי שזה מסוכן, אבל הייתי בגיל ההתבגרות והיה לי ברור שאני יודעת מה טוב לי. שלושה חודשים ישבתי לאבא על הווריד עד שהוא הסכים. אחותי בת ה־14 הצטרפה אליי, הדוד שלי לקח עלינו חסות, ויצאנו למסע.

"חודש וחצי הלכנו עד שהגענו לגבול סודן. התמונה הכי נוראית שזכורה לי היא מהגבול, מהנילוס: אנשים נכנסו למים ונעלמו. בדיעבד התברר שהנהר שורץ תנינים. נורא פחדתי להיעלם כמותם. כשחצינו את הנהר בשלום והגענו למחנה אודילו שבסודן, שמענו צרחות נוראיות. התברר שהסודנים הרביצו לגברים ודרשו נשים. מי שלא היה לה בעל, הייתה פוטנציאל לחטיפה ולאונס. דוד שלי עטף אותי ואת אחותי בצעיפים כדי שנסתתר. לילות לא ישנתי מהפחד להיאנס. הדוד החזיק ביד מקל ענק, וכל מי שהתקרב לאוהל שלנו, היה חוטף.

"כשאני רק מתחילה לדבר על זה, אני שומעת בראש את הצעקות של הנשים הנחטפות. זה לא מרפה ממני כבר עשרות שנים. בסודן נפטרה אחותו של אבא, אחייניתו ושלושת ילדיה, אחיו ובניו. השארנו בסודן הרבה גופות. אני חושבת על זה המון, אבל שנים לא סיפרתי את הסיפור, כי לא חשבתי שהוא מעניין מישהו. היום חשוב לי שאנשים יידעו שבאנו לכאן מציונות מוחלטת ולא משום שהיה רעב באתיופיה".