רגע ענוג אחד
את הרגע האמיתי היחיד בכל שפע הטקסים המלאכותיים והנאומים החלולים, סיפקו דווקא שתי הנשים הראשונות, של ארצות־הברית ושל ישראל. זה היה רגע ענוג במיוחד, שבו נטלה מלניה טראמפ את ידה של נחמה ריבלין ושילבה את אצבעותיה באצבעות ידה - וכך פסעו להן שתיהן לאט־לאט על השטיח האדום.
התמונה הזאת נגעה כל כך ללב בגלל האותנטיות שלה. ברית שקטה בין שתי אאוטסיידריות, שהמעמד זר להן ובוודאי שנוא עליהן. רגע רך בין שתי נשים שהמכנה המשותף ביניהן הוא המחויבות למעמד מתוקף תפקידיהם של הבעלים, ושעל פניהן ניכר שהן מוכנות להיות באותם רגעים בכל מקום אחר, רק שיהיה רחוק מהמצלמות, מההמולה, מהחום וממאות הפרצופים הזרים שסובבים אותן.
העדינות שבמפגש הזה בלטה במיוחד לנוכח ההיפראקטיביות של אשת ראש הממשלה. המאמץ שלה לראות, להיראות, לדבר, לבלוט. מין מאניה שאיימה בכל רגע להפוך לדפרסיה. אותו שטף בלתי פוסק של דיבור שמאפיל על כל האחרים - מהלכלוכים על התקשורת הישראלית על המסלול בנתב"ג, ועד להתנצלות המביכה והמאוסה על מצב הסיוד בבית ראש הממשלה. השיא הגיע הפעם בעזרת עדות מהשטח של ניקול ראידמן, שתפקידה בכוח היה לספק לנתניהו את השמלות מחנות היוקרה שלה בכיכר המדינה.
ראידמן שלחה תמונות קשות לצפייה מהמטבח העלוב בבית ראש הממשלה. אותן תמונות בדיוק שאליהן נחשפנו עוד במפגש הדרמטי של מושיק גלאמין עם הפורמייקה והשיש. אז אולי באמת הגיע הזמן להטיל אגרת מטבח על תושבי ישראל כדי לרכוש מטבח חדש לראש הממשלה שלנו, רק כדי שנפסיק להתבזות ככה בפני אורחים מהעולם.
יכול להיות שהיו בביקור המלכותי דברים יותר חשובים שצריך להתעסק בהם, אבל אני מודה שלא מצאתי אותם. זה לא סתם שזוטי הזוטות האפילו על כל היתר. גם אלה שמדברים על ביקור מוצלח, על נאום ציוני נפלא, על נשיא שהוא פנטסטיק לישראל - מתקשים לראות הישגים מעבר למילים חמות, למעט הבטחות מעורפלות לאיזה תהליך שלום, בלי להגיד מילה אחת על המהות שלו: לא חזון שתי המדינות, לא קווי 67', לא הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים, אפילו לא איזכור להבטחת הבחירות של טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים.
מהצד הישראלי היה הביקור מופת של קרתנות, של חוסר קלאסה. מספיק להסתכל בתפריט באנגלית שניתן לאורחים בארוחה החגיגית בבית ראש הממשלה כדי להרגיש בושה. לשמו של ראש הממשלה בראש העמוד מצורפות האותיות H.E - ככל הנראה ראשי התיבות של His Excellency, שפירושם הוד מעלתו. אשת ראש הממשלה היא ה־First Lady, שזה ממש לא התואר הרשמי שלה. למעשה, שרה נתניהו היא האישה השלישית, אחרי נחמה ריבלין ואירינה נבזלין, אשתו של יולי אדלשטיין. איזה דחף זה להתהדר בתארים שאינם נכונים. כמה אגו, רדיפת כבוד, חוסר צניעות. מישהו יכול לתאר לעצמו את עליזה בגין מתעקשת על התואר "פירסט ליידי"? או את רבין מאשר את "הוד מעלתו"?
אז אם כל זה היה רק כדי לקבל חיבוק, לשמוע את מה שאנחנו כל כך אוהבים לשמוע ולהתבשם מהמחמאות החלולות שהשפריץ עלינו הנשיא האמריקאי ברוחב לב - את זה קיבלנו. אפשר היה גם להבין את ראש הממשלה שהשתכר מדבריו של טראמפ. שמונה שנים חיכה נתניהו לנשיא שיאשר את החששות מאיראן גרעינית, שידבר בנחישות נגד הטרור, שיציג עצמו כידיד מספר אחת של ישראל ושיבטיח בדרמטיות שהשמדת ישראל לא תתרחש במשמרת של דונלד ג'יי טראמפ. על פי מחיאות הכפיים ושפת הגוף של נתניהו, אפשר היה לחשוב שמדינת ישראל, המעצמה הכי חזקה במזרח התיכון, ניצלה בזה הרגע מאסון גרעיני.
כל כך טבענו באוקיינוס התשבוחות הזה, ששכחנו את מה שבאמריקה לא שוכחים: שמדובר בנשיא שחשוד בקשרים עם הקרמלין, שיותר ויותר אמריקאים רואים בו נוכל שניסה לשבש את החקירות נגדו, ושימיו כנשיא עשויים להיות ספורים. אף אחד לא הרים גבה מכך שהנשיא הגיע אלינו מסעודיה, שאיתה חתם על עסקאות נשק בסך של 110 מיליארד שקל, ושבינו לבין סלמאן, המלך הסעודי, התפתחו יחסים חמים במיוחד. ומדובר במדינה שעד לאחרונה נחשבה, גם על ידי טראמפ, כמייצאת טרור מספר אחת, ומממנת של המסגדים הקיצוניים בעולם. אפשר רק לנחש מה היו אומרים בלשכת ראש הממשלה ובמחנה הימין אם העסקה עם סעודיה הייתה נחתמת על ידי הנשיא אובמה.
באיזו מהירות התמסרנו לאדם שעד לפני כמה חודשים לא האמנו שיתיישב על הכיסא הכי חשוב בעולם. שחוץ משלל תכונות דוחות, הוא ניחן גם בפתיל קצר, ביכולת לשנות את דעתו מרגע לרגע ובחוסר מחויבות טוטאלי.
אז יכול להיות שמאחורי הקלעים קורים דברים שאנחנו לא ערים להם. אם זה קורה, זה בזכות השליח המיוחד, ג'ייסון גרינבלט, אדם יסודי ומעמיק שבחודשים הספורים שהוא בתפקיד, חורש את השטח ומגבש תמונה מלאה ומפורטת של הבעיה. השאלה היא איך השליח החרוץ והנבון הזה מתחבר אל נשיא קצר רוח וחרד לתדמיתו כמו טראמפ, ומי יגיע קודם אל טראמפ: השליח המיוחד גרינבלט או התובע המיוחד בוושינגטון.
מחלה כרונית
כדי להוכיח שיש היגיון בשיגעון, ושרדיפת כבוד היא מחלה כרונית, הנה סיפור שהתרחש אחרי עזיבתה של הפמליה את וושינגטון.
באירוע לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים, שהתקיים בגבעת התחמושת, בלטו בנוכחותם נשיא המדינה, שדיבר בהתרגשות על ירושלים שלו, והלוחמים שלקחו חלק באחד הקרבות המפורסמים של מלחמת ששת הימים. אבל למספר האיזכורים הרב ביותר במהלך הטקס זכתה דווקא רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, למרות שלמיטב ידיעתנו לא לקחה חלק פעיל במלחמת ששת הימים.
את הטקס, שאליו הגיעו בני הזוג נתניהו, שרים, חברי כנסת, ראש העיר ניר ברקת ואחרים, הנחו עודד מנשה ועדן הראל. לפני שראש הממשלה עלה לנאום, אמר מנשה לקהל: "אנחנו מודים לגברת שרה נתניהו שכיבדה אותנו בנוכחותה".
במהלך הטקס הוזכר שמה של שרה נתניהו מספר פעמים נוספות - בין השאר כשפמליית ראש הממשלה נכנסה לאולם ובנאומו של הנשיא ריבלין. העובדה שהמנחים הודו לשרה נתניהו גרמה אי־נוחות לחלק מהנוכחים, במיוחד מאחר שהטקסט, שהוקרא על ידי מנשה, הוכתב לו מראש ולא היה מאולתר.
"אנשים הופתעו מאוד", אמר לוחם שהיה באירוע. "לא היינו בתוך העניין הזה ולא ידענו על זה כלום".
ממרכז ההסברה, שאירגן את הטקס, נמסר: "גב' נתניהו כיבדה את הטקס בנוכחותה, וראינו לנכון לציין זאת במהלכו".
ניצחונו, כישלונה
אם העתירה של שלי יחימוביץ' תידחה, ובסיום ספירת הקולות לא תיפול הפתעה מרעישה - אי־אפשר יהיה להמעיט מניצחונו של אבי ניסנקורן. לא רק שהוא הביס מתמודדת חזקה - הוא גם נבחר לראשונה בזכות עצמו, אחרי שרקח קואליציה רחבה שכללה את רוב הוועדים הגדולים וכמעט את כל חברי מפלגת העבודה, חלק מאנשי הליכוד כולל חיים כץ, כחלון ואפילו ליברמן. יותר אף אחד לא יוכל לטעון נגדו שהוא לא העמיד עצמו לבחירה מעולם.
כגודל ניצחונו, כך גודל כישלונה של יחימוביץ'. אף אחד לא שיער שהיא תפסיד במקומות המגורים, ועוד הפסד צורב כל כך. אם הייתה מנצחת, הייתה לה השפעה ענקית במפלגת העבודה, כי הכוח שצברה שם ביחד עם המנגנון ההסתדרותי יכול היה להיות דרמטי. כישלונה יפחית מאוד ממעמדה. מועמד כמו אבי גבאי, שתמך בה וציפה לניצחונה, הפסיד השבוע הרבה. לעומת זאת, עמיר פרץ, שהתנגד לה, זכה בנקודות יקרות.
מעניין שיחימוביץ', מהפרלמנטריות הטובות בכנסת ואדם עם חושים טובים, נכשלה בקריאת המפה. היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה לנצח את ניסנקורן, איש סולידי, אפור, שלא מעורר הרבה התנגדויות. כשבנוסף לכך, כל יו"ר של נעמת או כל ראש מרחב הסתדרותי נאבקים על קיומם ועל פרנסתם - הסיכוי שלה עוד הצטמצם. לה אין תומכים בעלי עמדות בהסתדרות, אנשי מנגנון אמיתיים. למרות הנטייה להשוות, זה לא דומה להתמודדות של חיים רמון מול חיים הברפלד ב־1994. לא רק בגלל מעמדו של רמון באותה תקופה, אלא גם משום שניסנקורן לא מזמין התנגדויות כמו הברפלד.
מהתוצאות אפשר להעריך שיחימוביץ' לא הצליחה ליצור סחף ברשתות החברתיות, ושסיפור ההקלטות וההסכם שלה עם איתן כבל השפיע יותר מכפי שהיה נראה. אי־אפשר לדבר על ניקוי אורוות בהסתדרות כשהקמפיין שלך מתחיל ככה.
ניצחון גדול של ניסנקורן היה בקרב הגמלאים. ניסנקורן חייב את זה בעיקר לח"כ איציק שמולי. הגמלאים תיגמלו את שמולי על החוקים שהוא העביר ועל המאבקים שניהל עבורם. בארבע השנים האחרונות אין מאבק ששמולי אינו מתייצב בראשו, כולל החוק לביטוח סיעודי. שמולי יצא מגדרו כדי לעזור לניסנקורן, כולל פנייה אישית לגמלאים לתמוך בו.
יומיים לפני הבחירות פנה לניסנקורן וביקש ממנו להמר על הגמלאים ולשים עליהם דגש ארגוני ביום הבחירות. זה הוכיח את עצמו: אם בבחירות הקודמות הגיעו רק כעשרה אחוזים מהגמלאים כדי להצביע, הפעם הגיעו 34 אחוז. זה ההבדל בין 3,000 קולות לבין 20 אלף.
אבל המרוויח העיקרי מניצחונו של ניסנקורן הוא עמיר פרץ. אולי ניסנקורן לא הבטיח לפרץ לתמוך בו בהתמודדות על ראשות העבודה, אבל המחויבות שלו לפרץ בלתי ניתנת לערעור. שמולי משוכנע שהרוב המוחלט של חברי ההסתדרות יידעו להחזיר לו ולפרץ טובה על כך שהם התאבדו, כדבריו, בשביל ניסנקורן.
הניצחון של אבי הוא מבחינתי חזרה למרחב התמיכה של ההסתדרות, אמר השבוע פרץ. המשמעות של זה, אמר, היא ניצחון בסיבוב ראשון בהתמודדות לראשות העבודה. זו המטרה שלי. לנצח בסיבוב הראשון, כי בסיבוב שני גוברים תמיד היצרים, ונחשפים החלקים הפחות יפים בהתמודדות. אם אנצח מול שמונת המועמדים האחרים, יהיה לזה אפקט של דרמה.
פרץ בטוח שהמסר המאחד של המבוגר האחראי, ביחד עם ההצלחה של כיפת ברזל בצוק איתן, חיזקו את המעמד שלו לא רק בפריפריות, אלא גם מול התנועה הקיבוצית והמושבית, ושאפילו התא החרדי במפלגת העבודה תומך בו.
שאלתי אותו על העתירות שיש נגדו בעניין מפקד הארגזים.
בואי נגיד שאם לא הייתי ממש חזק, לא היו עתירות, הוא אומר. שיטת העתירות היא דבר ידוע, זה חלק מהדרך לנסות להשיג תשומת לב תקשורתית. אין לנו שום בעיה עם העתירות, בפרט שהן לא מופנות אישית אליי.
כאב בטן
אבל מתברר שהדברים לא כל כך פשוטים. את העתירות הגישה דינה דיין, פעילה חברתית חרדית ממצפה רמון, המתמודדת גם היא על ראשות מפלגת העבודה. אולי הסיכוי של דיין לנצח בפריימריז אינו גדול, אבל יש בכוחה להשפיע על התוצאות הרבה יותר מכפי שנראה.
באחת הקלטות שהיא הגישה לבית המשפט, נשמעים קולות בערבית של אנשים שאין להם מושג על מה מדובר כשבודקים איתם את הפרטים שלהם כמתפקדים. בקלטת השנייה נשמע קולה של עובדת מוכרת מהמפלגה, שמשוחחת עם אישה משדרות. זו מספרת לה שהיא ומשפחתה קיבלו תלושים של רמי לוי על מנת להתפקד למפלגה.
אחד המשיבים לעתירה הוא יו"ר המפלגה, יצחק הרצוג, שבתגובתו טוען שעל פי העתירה אכן קיים יסוד לחשד שספר הבוחרים נגוע בזיוף ובהונאה, שצריך להעביר את הנושא לגורם מקצועי, ושאם תוצאות החקירה יעלו כי מדובר בכוונה ובשיטה - לא יהיה מנוס מלהכניס לתמונה את משטרת ישראל.
בשבועיים האחרונים מקבלת דיין טלפונים רבים מאורי רמתי, אחד האנשים המקורבים ביותר לעמיר פרץ. רמתי הוא בכיר בחברת הלובינג גלעד, שניהל קמפיינים רבים. הוא שימש בעברו כסגן מנהל המחלקה להתיישבות בלשכת שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, ומאז דרכיהם לא נפרדו.
באחת השיחות אמר לה רמתי שהיא בחורה טובה, שהיא באה ממקום טוב, שהרכבת עוצרת בתחנה הפוליטית פעם, פעמיים, בחיים, ולא כדאי לה לעשות שטויות ולפספס אותה. הוא גם אמר לה שלא כדאי לה להצטייר כגזענית, שלא מתאים לה להתעסק בפרוצדורות כאלה. אנחנו יודעים לדאוג לאנשים שלנו, אמר לה רמתי. וכמו שדאגנו לאיציק שמולי ולרויטל סויד, אנחנו נדאג גם לך. אנחנו זוכרים היטב מי החברים שלנו.
וכשאין שיחות מרמתי - יש מסרונים.
"ראשית", הוא כותב, "אני שוב מבקש שהכל יישאר בינינו. העתירות יידחו על הסף. מי שילך עם שטויות כאלו לבתי המשפט, ייצא בהפסד פלוס הוצאות.
"כל מי שאומר אחרת, מעולם לא עבר פריימריז. זה לא מתאים לך ולא לאג'נדה שלך. בעוד שלושה חודשים, החברים האלו, את תבקשי את אמונם לרשימה לכנסת, ובגלל טיפשות של בחירות (ועצות ממש גרועות) את תעמדי מול אותם חברים במצב לא נעים ואולי גם לא הפיך.
"קחי נשימה ארוכה, עשי את הצעד המתבקש, תתחברי שוב לאמת שלך, לקו שלך, זה ייתן לך המון נקודות.
"הקהלים האלו יודעים להעריך ולהחזיר תודה. להבדיל מאחרים, את זה כותב לך מי שעשה 'רק' 24 מערכות פריימריז. אני יודע איך נבחרים וגם איך מאבדים לגיטימציה בשביל שורה בעיתון".
וכאן מציע רמתי לדיין איך למשוך את העתירות שלה:
"שולחים היום בשקט מכתב למזכיר המפלגה: 'קראתי תגובתך. כולי תקווה כי פעולותיך ישמרו על טוהר הבחירות וחוקיות ההצבעה. מי שמבקשת את אמון המפלגה צריכה גם לתת אמון במוסדותיה. אשר על כן, כרגע אני מושכת שמי מן העתירות הנ"ל'".
"תאמיני לי", כותב רמתי לדיין, "זה יוציא אותך גדולה".
אני מרגישה מאוימת, אומרת דיין. אני בן אדם ירא שמיים, שבאה ממקום אידיאליסטי כדי להרים דגל חברתי, פמיניסטי, חרדי (ראו גם בעמ' 17). לא שיערתי שככה יתנהלו הדברים. כבר שבועיים יש לי כאב בטן.
כשנכנסתי להתמודדות הזאת, היא אומרת, רבים שאלו אותי למה. אמרו לי, הרי ברור שלא תצליחי להתמודד מול המנגנון. אבל לרגע לא דמיינתי שמדובר בבחירות מכורות שבהן אין באמת סיכוי להתמודד. אם אנחנו מפלגה חפצת חיים, אנחנו חייבים לעצור ולעשות בדק בית. ככה אי־אפשר להמשיך.
