חלק ניכר מפרק פתיחת העונה של "שנות ה־80" (מתוך שניים ששודרו אמש) הוקדש להתחרדותו קצרת המועד של שלום (דניאל אסייג). הנער, שעד כה נחשב לאכזבה מבחינה דתית בעיני אביו פרוספר (שלום אסייג), נשבה בקסמיו של מחזיר בתשובה ומשנה דרמטית את אורחות חייו.

פרוספר, שתחילה התרגש מהתקרבות הבן לתורה ולמצוות, נמלא דאגה. בעימות ביניהם מטיח בו דניאל כי "רק החרדים הם דתיים באמת... אתם, המסורתיים, עושים צחוק. אתם דתיים בכאילו, אתם עושים רק מצוות שנוחות לכם". פרוספר, שמגלם את דף המסרים של הסדרה, משיב לו ש"אנחנו גם עושים צבא, ואנחנו גם עובדים, ואנחנו גם תורמים למדינה". לבסוף דניאל זונח את נתיב האברכוּת לטובת ההזדמנות שעליה חלם בתעשיית הבידור.

תפיסת המסורתיות המזרחית של "שנות ה־80" מתכתבת עם זו שכיכבה בלהיט הקולנועי "ישמח חתני", שביים אמיל בן שמעון ועלה לאקרנים ב־2016. הן הפרק המדובר והן הסרט הציגו את הישראליות כקרב פנימי בין דתיות מתונה לקיצונית, שבה החילוניות היא לא אופציה. "יאללה, תחזור לעצמך", מבקש פרוספר מדניאל. "בעצם לא לעצמך, משהו באמצע". גם החילוני המובהק היחיד בסדרה הוא גידי (עפר שכטר), המכונה "פריזר", נציג השבט הלבן המתנשא ש"שנות ה־80" חוגגת שוב ושוב את חורבנו.

"שנות ה־80" היא יותר מניפסט מאשר קומדיה. במערכת היחסים המורכבת בין הומור לאידיאולוגיה, האחרונה לרוב מנצחת תוך כפירה בנחיצותו של סאבטקסט. ניתן לראות זאת גם בפרק שישודר בהמשך, שעוסק בהשתלבות העולים מאתיופיה בישראל. גם שם, לדוגמה, פרוספר הוא קול ההיגיון מול גילויי גזענות בתוך קהילתו שלו.

המודעות הפוליטית היא מה שמבדיל את "שנות ה־80" מסיטקומים עממיים אחרים. גם ל"סברי מרנן" יש אג'נדה, אבל היא לא מנפנפת בה. לעומת זאת, האחים שלום ומני אסייג באו ללמד את הצופים שיעור בהיסטוריה ובמורשת. לפעמים נדמה כי הפאנצ'ים רק מפריעים להם בדרך לשם ודמויות המשנה המוגזמות אינן אלא אתנחתא הכרחית בהרצאה.

המטיפנות פוגעת באפקט הקומי של "שנות ה־80", אבל גם מנציחה אותה כטקסט תרבותי שצריך לצפות בו כדי לקבל מושג על מגמות בחברה הישראלית. נוכחותה בפריים טיים של ערוץ 2 לא פחות חשובה מזו שהייתה ל"רמזור". לשתי הסדרות היו אוהבים וסולדים, אבל השפעתן לא מוטלת בספק. ובעתיד, פרוספר אסייג ייזכר כיורשו של סאלח שבתי.