שישי 21 ביולי 2017
ידיעות אחרונות
צילום: יונתן בלום
מגזין חג • 29.05.2017
"אני לא האישה הראשונה בכנסת שלוקחת את הבת שלה לעבודה"
ח"כ מירב בן–ארי רצתה ללכת במסלול המוכר, קודם חתונה ואחר כך היריון ולידה, אבל כשהבינה שהשנים עוברות וזה לא קורה, בחרה באופציית ההורות המשותפת עם הידיד הטוב הגיי. עכשיו, כשהיא חובקת את אריאל בת החודשיים ומוצפת אושר גם בלילות חסרי שינה, היא מדווחת על התגובות המפרגנות אפילו מהצדדים היותר שמרניים של המפה הפוליטית ומתכננת להסתער שוב על מסדרונות הכנסת, עם עגלת תינוק צמודה
מירי בן־דוד ליוי | צילום: יונתן בלום

חברת הכנסת מירב בן־ארי (41) זוכרת היטב את הרגע שבו החליטה להביא לעולם בהורות משותפת את בתה התינוקת אריאל. "אני בן אדם של זוגיות יציבה וארוכה, אבל מה לעשות, לא יצא", היא מגלגלת את מה שהיא קוראת לו "סטורי אוף מיי לייף". "אנשים מאוד מתעסקים באיך זה יכול להיות. אף פעם לא הייתי לחוצת חתונה, אבל רציתי זוגיות. בשנים האחרונות הייתי לחוצת ילד. זה התחיל לפני שלוש שנים. המבנה המשפחתי הקלאסי הוא משהו שמאוד קורץ וברור שהייתי רוצה שזה יבוא ביחד, אבל השעון מתקתק ומה שהלחיץ אותי באמת זה שלא היה לי ילד. הבנתי שחבל על הזמן – עוד דייט, עוד לצאת ולא הולך, אז אני רוצה לעשות ילד ואני יכולה בהמשך לצאת ולהכיר, אני צעירה והכל עוד לפניי. רק לסמן וי שאני אמא. זה גם הגיע בשלב שבו הייתי כבר שבעה, אחרי שראיתי ועשיתי כל כך הרבה".

 

את השותף שלה להורות, אופיר לוסטמן, גיי בן גילה וסמנכ"ל בחברת "דלתא", הכירה לפני יותר מעשור במכון הכושר. "התחלנו לדבר על ילד כשהייתי בת 38, לפני הכנסת ולפני הכל", היא נזכרת. "הוא היה בעניין מההתחלה. שיתפתי את אמא שלי ואת אחותי והן תמכו, אבל ברור שכתגובה ראשונה אמא שלי לא התלהבה מהרעיון. בכל זאת, היא טריפוליטאית, עם חשיבה מסורתית, היא חשבה שאולי עוד יש סיכוי שאמצא בן זוג, ואני חושבת שכל אמא הייתה מגיבה כך. ובאמת גם אני חשתי כך. אפילו כשממש התחלתי את התהליך, עצרתי אותו כי יצאתי עם איזה בחור ושוב קיוויתי שאעשה את זה בדרך המקובלת".

 

הדרך אל ההיריון המיוחל הייתה מפרכת. "זה לקח תקופה, כי לא נקלטתי מיד. שני הניסיונות הראשונים של ההפריה החוץ־גופית לא צלחו. עשיתי הכל דרך הרפואה הציבורית, כמו כולם, באיכילוב. שעות של המתנה. החלפתי כמה רופאים עד שהגעתי לרופא האחרון, המדהים, פרופ' בני אלמוג. איש גדול. היו לי התלבטויות ולבטים גם כשכבר הייתי בתהליך. לכן, בדיעבד, אני חושבת שבשני ההריונות שלא התפתחו, פשוט הגוף לא נתן לזה לקרות. אמרתי לעצמי 'אולי עוד אמצא מישהו, אולי זה לא בטוח הצעד הנכון לי'. אבל בהיריון של אריאל הייתי כל כך שלמה עם עצמי. אמרתי 'לא מעניין אותי כלום, אני רוצה את ההיריון הזה'. וצריך להבין, כשמישהי סטרייטית, כמוני, עושה תהליך כזה, זה לא תהליך פשוט בכלל. זה לא בטבע".

 

תשעת החודשים עברו עליה לאט ובקושי. "בהיריון לא נהניתי בכלל", היא מודה, "בוודאי שלא בחודש האחרון, כי היו לי בצקות ולא הצלחתי לשרוך את השרוכים אפילו. היה לי קשה נפשית, פיזית, מנטלית, היה לי נורא משעמם, הייתי כבדה ושמנה. בן אדם כמוני, שתמיד כזה פעיל, גם ספורטיבית – בשלושת החודשים הראשונים עוד רצתי, עד חודש שביעי עשיתי פילאטיס – הגעתי למצב שבחודשיים האחרונים להיריון כל מה שרציתי זה לגמור עם זה כבר. בקושי יצאתי, רק עבודה־בית: הייתי גם עסוקה מעל הראש, סיימתי את המושב בכנסת עד שבוע 41. בשביל בן אדם פעיל כמוני להגיע למצב שהרגל בגודל פי שלושה זה הרי נורא. הייתי גם מאוד בודדה".

 

צילום: דוברות הכנסת
צילום: דוברות הכנסת

 

ואז הגיע הרגע הגדול. "הייתה לי לידה קשה מאוד, האפידורל לא עזר, אחותי הייתה איתי ובלעדיה אני לא יודעת איך הייתי יולדת. ברגע שאריאל הגיחה אל אוויר העולם לקחו אותה עם אבא שלה לחיסונים. הוא היה מאוד נרגש ובשנייה שהביאו אותה אליי – התחברתי, התאהבתי והנקתי אותה. ביקשתי שתהיה צמודה אליי, שיהיה לנו בונדינג מוחלט ושלא יקחו אותה לרגע לתינוקייה. בשנייה אחת העולם התהפך לי במובן הטוב של המילה. לא היה ספר או אתר אינטרנט שהיה יכול להכין אותי להורות הזו ולתחושה המדהימה שהציפה אותי. ועכשיו, כשאני איתה ויש לי עוד מישהו בבית, אני בהיי שאחרי. אני עפה עליה".

 

זה היה כמו שדמיינת?

 

"כשאני נזכרת במה שחשבתי קודם אני מבינה שחייתי בסרט. חשבתי לעצמי 'אני יולדת, יוצאת מבית היולדות, קצת עם הילדה וחוזרת הכי מהר שאפשר לעבודה'. אבל מהרגע שהיא יצאה, פתאום לא עניין אותי כלום. ברור שזו רק ההתחלה, אבל זה ככה, כל מה שמעניין אותי זו היא: אם היא אכלה, אם היא ישנה, אם היא עשתה גרעפס. אתמול יצאתי לפגישה הכרחית של שעה וכבר באוטו סימסתי לאופיר 'הכל בסדר?'. לא הבנתי בכלל את המשמעות של זה, התלות הזו, שאת צריכה לדאוג לכל. שהיא תלויה בטיפול שלך המסור והאוהב".

 

בוכה באצילות

 

בסלון הפרחוני והחמים בדירתה התל־אביבית של בן־ארי שוררת שלווה מפתיעה, למרות שאריאל בת החודשיים, בבגדים ורודים רכים, מסרבת לנמנם כשהיא מונחת אחר כבוד על שמיכת כותנה ריחנית שנפרשה על הספה. "היא עירנית מאוד", מדווחת האם הגאה, "אבל היא תינוקת נוחה והאמת היא שאפילו כשהיא בוכה היא עושה זאת ברכות ובאצילות, כך שהיא לא מצליחה להפר כאן את השקט".

 

מלבד עשרות העציצים והצמחים שממלאים את הסלון, אפשר לזהות חפצי נוי ממקומות שבן־ארי הייתה בהם במשך השנים. "אני בן אדם של דברים", היא אומרת. "אספתי מזכרות מכל העולם וטיילתי מגיל 17. הייתי ב'מלכת המדבר' שנים, הדרכתי טיולי ג'יפים של נשים, נסעתי לווייטנאם, לפיליפינים, למרכז אמריקה, לקוסטה־ריקה, למקסיקו, לרפובליקה־הדומיניקנית. הייתי נוסעת לתקופות ארוכות, ראיתי הכל ועשיתי הכל. רק לא התחתנתי. ולא שלא היו לי מערכות יחסים. היו לי מערכות ארוכות ומשמעותיות, ואפילו בדירה הנוכחית שבה אני חיה ארבע שנים הייתה לי מערכת יחסים. אין מישהו שלא ניסה להכיר לי, גם מאז שאני בכנסת כמובן".

 

הפעילות הציבורית שלה החלה הרבה לפני שהגיעה לבית הנבחרים. אביה, רפאל, יליד איראן, ואמה אסתר, ממוצא לובי, התגרשו כשהייתה בת 10, והיא ואחותה הגדולה, לימור, עברו עם האם מרעננה לנתניה. שם למדה בתיכון הדתי "בר אילן" ופעלה במסגרת מועצת התלמידים. "קיבלתי חינוך מאוד ערכי, אמא שלי שמה דגש על החינוך ודחפה אותנו ללמוד ולהיות בנתינה מתמדת. הייתי תלמידה חרוצה והשקעתי את כל כולי בצד החברתי".

 

היא שירתה בחיל החינוך ובין השאר הייתה קצינת החינוך של חטיבת גולני, תחת פיקודו של הרמטכ"ל דהיום, גדי איזנקוט. אחרי הצבא שאפה להגשים את חלומה להפוך לעורכת דין. "כבר כילדה הייתי יוצרת לעצמי גלימה מסדין ומדמיינת שאני בבית המשפט וחבר המושבעים עומד מולי", היא מספרת. "חשבתי על זה מגיל 10 ותמיד זה היה מהמקום של לעזור, להגן על חלשים, לא מאג'נדה של מעמד או משאיפות כלכליות, אלא ממקום של צדק".

 

היא השלימה תואר ראשון במשפטים וממשל ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות במנהיגות ציבורית במרכז הבינתחומי הרצליה. את הלימודים מימנה בעזרת מילגה שקיבלה בשל מצבה הסוציואקונומי והיותה תלמידה מצטיינת. בן־ארי הייתה לאישה הראשונה שנבחרה לתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים של המרכז, אך אחרי שעברה את בחינות הלשכה ושנת סטאז' העדיפה לחפש כיווני קריירה אחרים.

 

החשיפה הציבורית המשמעותית הראשונה שלה הגיעה דווקא כשזכתה בתוכנית הריאליטי "דרוש מנהיג" ותרמה את כספי הפרס, חמישה מיליון שקלים, להקמת מרכזי ספורט אתגרי להעצמת נוער בסיכון. לפני ארבע שנים נבחרה למועצת העיר תל־אביב מטעם רשימת הצעירים "רוב העיר".

 

לפני שנתיים, לקראת הבחירות האחרונות, חבר משותף סידר לה פגישה אישית עם משה כחלון, יו"ר מפלגת "כולנו". "המצחיק הוא שהיו המוני פונים עם רקורד וקורסים והיסטוריה פוליטית, שגדלו בבתים פוליטיים ועשו הרבה דברים בתחום, ואני באתי עם אפס רקע", היא נזכרת. "לא ידעתי אפילו שיש ערוץ הכנסת בטלוויזיה. בסך הכל ראיתי את כחלון בעיתון, שם הוא דיבר על יוקר מחיה וצמצום פערים, וזה דיבר אליי. אמרתי לעצמי: אם יש שר שזו האג'נדה שלו, אני חייבת להגיע אליו".

 

היא הרגישה שמצאה את ביתה הפוליטי. "היה לנו חיבור טוב כבר בפגישה הראשונה, ועד היום זה כך. היועצים שלו שאלו אותי אם ארצה להיות חברת כנסת. עניתי להם, 'תשמעו, אם צריך אז אהיה'. הם צחקו, כי כל מי שהגיעו לשם לא ראו בעיניים והיו שנים בוועדות של הכנסת ובסיורים. אני אולי־אולי הייתי פעם בסיור בכנסת, לראות ציורים של שאגאל, לא יותר. באתי נטו מתוך רצון לעזור חברתית. ראיתי את עצמי עושה תוכניות לחסרי בית ודברים שהיום בפועל אני עושה ביומיום ללא לאות. חשבתי מעשי. רציתי להשפיע. שנים השפעתי על חיי בני נוער, אבל רציתי עשייה יותר משמעותית, לעשות בגדול, ידעתי שאני מסוגלת, ובאמת במושב האחרון לפי הדירוגים הייתי מספר אחת בחקיקה, מספר אחת בנוכחות והח"כית הכי חברתית".

 

התוכנית הכלכלית

 

ועכשיו פצצת האנרגיה הזו יושבת בבית ומגדלת את בתה הפעוטה. אופיר, השותף להורות, גר בסוף הרחוב ומגיע מדי ערב על האופניים לבקר את בתו. האב הטרי מעורב בטיפול בתינוקת וזה כולל כביסות ומקלחות בשעה קבועה. "בעוד חצי שנה היא אמורה ללכת לישון גם אצלו", מדווחת בן־ארי.

 

איך זה עובד בדיוק?

 

"תהיה לה מטפלת ואז נחלוק – יום אחד תבוא אליי ויום אחד אליו".

 

זה לא קצת מבלבל?

 

"סליחה, לצערנו במדינת ישראל כל זוג שלישי גרוש וכך זה נראה. אז כאן לפחות זה בכיף, בהסכמה, בלי מריבות, מתוכנן מראש. אנחנו גרים במרחק קטן, זה פרקטי. אנחנו מאוד אוהבים ומעריכים אחד את השני ומפרגנים, ולכן בחרנו בדרך הזו. זה לא כמו בתרומת זרע, שאת חיה לבד ולא מעניין אותך כלום ולאף אחד אחר אין חלק בגידול הילד שלך. עשינו גם מפגש משפחות. ברגע שהתחלתי את התהליך ואריאל הגיעה לעולם, אמא שלי כבר קיבלה את זה והיא מאוהבת בה".

 

הורות היא אתגר גדול גם לזוגות שחיים ביחד. לך זה יהיה קשה יותר.

 

"תמיד יש חששות וברור שגם יקרו מקרים. אבל זה יהיה ממש כמו שזה קורה אצל זוגות אחרים. אנחנו מכירים הרבה שנים וסומכים זה על זו, טובתה של אריאל היא בראש מעיינינו וגם אנחנו נתפשר כמו כל זוג נשוי או לא נשוי. יהיו עליות וירידות ויהיו ויכוחים, ואנחנו נתנהל כהורים שעושים את המיטב. מבחינתי מה שהכי בולט זה שהחיים משתנים, המהפך הזה בחיים שלך. אני נזכרת בכל מה שחשבתי פעם ושוב ושוב שמחה שעשיתי את הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי".

 

את רואה את עצמך מקדמת בכנסת נושאים חשובים בתחום ההורות?

 

"אני רואה את עצמי לפני הכל מטפלת בנושא החד־הוריות. 97 אחוז מהחד־הוריים בארץ הן נשים ויש לי הרבה מה לפעול לטובתן. למשל, כבר קרוב לשנתיים אני עובדת על משהו שמטריד אותי: כיום, כשאב לא משלם מזונות המדינה משלמת, אבל היא מקזזת את המזונות של אישה שכירה. זה לא ייתכן. זה משהו שהאישה הזו חייבת לקבל. יש עוד דברים שאשמח לקדם לטובתן בתחום הצהרונים, היציאה לעבודה, נקודות זיכוי. אגב, אני לא אם חד־הורית, אני בהורות משותפת. אני למעשה לא מקבלת זכויות של אף אחד משני המעמדות, כי גם בהורות המשותפת אנחנו מנהלים משקי בית שונים".

 

היית מעורבת בתוכנית הכלכלית החדשה של כחלון?

 

"תוכנית 'משפחה נטו' זו תוכנית של משרד האוצר, שמוביל אותה שר האוצר והוא שיזם אותה. היא תוכנית מקצועית והכל בזכותו, זה לא קשור אליי".

 

כחברת כנסת היא לא זכאית לחופשת לידה רשמית, אבל היא בהחלט נהנית מטיולים קלילים לאורך רחוב בזל הסמוך לדירתה כשבראשה מחשבות על החזרה המיוחלת לעשייה הציבורית. "זו קדנציה ראשונה שלי, אז יש ציפייה שאהיה הכי בסדר ואני לא יכולה להיעלם. אני רואה בערוץ 99, ערוץ הכנסת, דברים שאני הכי מעורבת בהם, ועדות על נושאים שבכלל אני יזמתי – ואני לא שם. זה מרגיש קצת מוזר, נכון, אבל מרגיש לי גם בסדר. הרי בנסיבות אחרות אין מצב שלא הייתי מתייצבת שם ראשונה. הגעתי למקום שטוב לי. אני חושבת שהבלוז עלול להגיע ממקום שאת לא שלמה, ויש אצלי את השלמות הזו וההכרה שהאימהות היא הדבר שהשתוקקתי לו. כל כך רציתי, והיא גם כזו מתוקה וממיסה. אני גם בגיל כזה שאני אומרת 'זה הדבר הכי טוב שעשיתי'. ועשיתי דברים. השפעתי על כל כך הרבה בני נוער, על חיילים שלי, יוזמות, חקיקות, והנה נהייתי אמא. כי מה אתה משאיר אחריך?"

 

את מרגישה קצת לבד לפעמים?

 

"לרגע לא. כל הזמן יש כאן אנשים מהיום שבו חזרתי איתה מבית היולדות. מבקרים כל הזמן. אני נהנית מהתנועה הזו. החדר שלי במחלקת היולדות היה מפוצץ זרים וברכות. קיבלתי ברכות מכל קצות החברה הישראלית. אני מרגישה שמכאן יכול להיות רק יותר טוב. אחזור לעבוד, בעזרת השם מקווה להכיר מישהו, הכל עוד לפנינו. החיים ממשיכים ואין לי את הלחץ הזה של להכיר מישהו ולהביא ילד. שיחררתי את החלק המעיק בחיי ואין לתאר את ההקלה".

 

טיפ מציפי חוטובלי

 

כשאריאל תהיה בת שלושה חודשים היא תתייצב עם אמא בבית הנבחרים. "בימים שבהם הכנסת עובדת אקח אותה איתי. לא יודעת כמה זמן תיקח לנו תקופת ההסתגלות, אבל ברור שאני נערכת גם לתקופה של אחרי וחושבת איך אשלב בין הבית לעבודה. בימים שבהם לא אהיה בכנסת, לפגישות ודברים חשובים אחרים, אמצא לה סידור. פשוט בכנסת נראה לי יותר קל להתנייד איתה. הרי אני לא האשה הראשונה במדינה וגם בכנסת שלוקחת את הבת שלה לעבודה. אני כבר עובדת על עניין המטפלת שתהיה לה בעתיד הקרוב – אני מתכוונת לחלוק מטפלת עם חברה שלי, שגם ילדה בזמן שלי. מאמינה שאחרי זה תלך כבר למעון".

 

תינוקת בכנסת תהיה חידוש מרענן.

 

"אין עוד הרבה שילדו לאחרונה בכנסת. ציפי חוטובלי היא מהצעירות במשכן, והיא נתנה לי הרבה טיפים לאורך כל ההיריון. בכלל, כל החברים והשרים מאוד תמכו ושמחו וכל הזמן נותנים עצות וחיזוקים. גם בהיריון התעניינו בשלומי וזה כולל חרדים, ערבים, כולם. אני מתגעגעת לכנסת ואוהבת את העבודה שם, אבל אני שמחה שהגעתי לנקודה שבה אני יכולה לתת את עצמי לבת שלי, ואחרי ששנתיים טחנתי שעות, כולל נוכחות במליאות שבהן הייתי לבד, יחידה, אני יודעת איך לאזן ומאמינה שזה יהיה קצת אחרת. אני יודעת שזה אתגר ושהחיים השתנו וישתנו, וכלום לא יהיה אותו הדבר, אבל באמת שכרגע היא מעניינת אותי יותר מהכל. אני כבר לא הרווקה שהתמסרה ללא גבולות ואעשה את סדרי העדיפויות שלי. אני רוצה להיות איתה כמה שאפשר, לחוות אותה ואת הגדילה שלה, ומקווה שאשכיל לשלב בין כל העולמות".

 

מה הכי קשה לך?

 

"חוסר השינה. היא מתעוררת המון. לפעמים חמש־שש פעמים בלילה. וזה לא שאני משלימה שעות ביום. אז יוצא שאני כל הזמן ערה. בתשע וחצי בערב אני יכולה להתעלף. זו לא מירב שהייתה הולכת לישון באחת בלילה מינימום".

 

את חושבת על עוד ילדים?

 

"אולי כן, אבל לא עכשיו. אחרי כזה היריון לא אמהר. אני לא חושבת שזה הכרחי, אבל אולי בעוד שנה. בכלל, למדתי שלא יודעים כלום עד שמשהו קורה. אני זוכרת שהורים לנערים שאיתם עבדתי היו אומרים לי לפני שנים 'יש לך ילדים?' אז הייתי עונה 'לא, אבל אני יכולה להבין. מה הבעיה? תגידו לי'. ואין מה להשוות. רק עכשיו, כשיש לי ילדה, אני מתחילה להבין אותם. עד שאין לך ילדים אתה לא מבין. לפני הלידה הפרחתי סיסמאות שהיום הן לא רלוונטיות, כמו 'מיד אחזור לרכוב על אופניים', 'אלך לשתות כוס יין', 'אוכל מה שאני רוצה'. היום אני חושבת כל כך אחרת, היום כל עולמי זו היא. הרי כל החיים שלי חייתי סביב עצמי – הנסיעות שלי, הבילויים שלי, הקריירה שלי, החברות והחברים שלי – למרות שהייתה שם תמיד נתינה, ולא אגזים אם אגיד שזו הסיבה שנשארתי רווקה. אבל אני חושבת שהנתינה לתינוקת שלי זה משהו אחר וזה מוציא אותי מהמעגל של להיות סביב עצמי".

 

תחזרי לעולם הדייטים?

 

"ברור שזה לא קל ואני יודעת שזה עלול להיות עוד יותר קשה למצוא, עם התפקיד שלי ועכשיו כשיש לי תינוקת. אבל אני רגועה ושמחה, וזה הכי חשוב כרגע. זה בעיניי סדר העדיפויות שאישה צריכה להציב לעצמה כשאין לה ילד ולא בן זוג. גם כשאין לך ילדים זה לא פשוט לצאת לדייט בגיל 39־40, הרי בדייט השני את כבר עושה חישובים של חתונה. זה לא כמו בגיל 25, שאפשר לצאת בכיף".

 

מה המסר שלך לרווקות בנות גילך שרוצות להיות אמהות?

 

"צריך לקחת החלטה ולעשות את זה, חבל אם לא. אין מה לחשוש. בן זוג תמיד יהיה אפשר עוד להכיר".

 

mirilivi@gmail.com

 

 


פרסום ראשון: 29.05.17 , 14:46