שליש. 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, רק כשליש מהישראלים מאמינים באפשרות של הסדר שלום אמיתי עם הפלסטינים. 62% כבר איבדו את האמונה. וגם האמונה עצמה חמוצה־מרירה. מדינה פלסטינית, אם אכן תקום, תהיה לדעת שני־שלישים מהאזרחים ושלושה־רבעים מהיהודים מעוז חמאס שיפציץ את ישראל בטילים (המספרים המצוטטים כאן עוגלו לפי כללי העיגול המקובלים).
שליש מהישראלים, מיעוט לא גדול, נותנים אפוא צ'אנס לשלום. צ'אנס, לא סיכוי. הימור מושכל. ברירת מחדל. לא יותר.
אלו השקפותיה ועמדותיה של דעת הקהל באביב 2017, כפי שמשתקפות מסקר מעמיק ומקיף שערך עבור "ידיעות אחרונות" מכון "מדגם" בהנהלת ד"ר מינה צמח ומנו גבע בקרב מדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל הבוגרת.
50 שנה מתום מלחמת ששת הימים, רק שלושה אחוזים מהישראלים שמים את המשך השליטה בעם פלסטיני (המשך הכיבוש בלקסיקון השמאל המדיני) בראש דאגותיהם ומדרגים אותו כאיום ראשון במעלה. זהו שיעור הרבה יותר קטן מאחוז המודאגים בראש וראשונה מ"המצב הכלכלי", המדיר שינה מעיניהם של כ־7% מאזרחי המדינה. בראש החרדות הלאומיות מציבים 27% מתוכנו את "הקרע הפנימי". לדעתם, המחלוקות הפוליטיות הפנימיות מאיימות על החברה הישראלית יותר מכל סיכון חיצוני. 13.5% בלבד מתייחסים אל הטרור הפלסטיני כאיום ראשון במעלה. ואחריו? הפתעה, אפילו בהתחשב בשיח ציבורי אלים: 9% מכלל אזרחי ישראל ו־10% מיהודי ישראל - כל יהודי עשירי - רואה ב"שמאל קיצוני" את האיום הגדול על המדינה. רק 3% רואים איום דומה בימין הקיצוני. כל אחד מהאיומים הבאים, כולל הגרעין האיראני, זניחים למדי - אבל חיבור איומי הטרור והגרעין ביחד נותן ביטוי סטטיסטי משמעותי לחרדת הביטחון הכללית של אזרחי המדינה, יהיה מקורה אשר יהיה.
אם להערכת שני־שלישים מממשתפי הסקר אין סיכוי להסדר שלום עם הפלסטינים, מי לדעתם אשם בכך? קודם כל הם, הפלסטינים. רק 9% מהישראלים ו־5% מיהודי ישראל מאשימים במצב של "אין שלום" את ישראל; 47% מאשימים את הפלסטינים. אחוז גבוה במידה לא צפויה, בין 38% ל־41% סבור ששני הצדדים אשמים "באותה מידה" בקיפאון ובהיעדר פתרון.
ואם פשרה - אז מאיזה סוג? ישנו, לפי ממצאי הסקר, "גוש שלום" משמעותי בדעת הקהל, כ־37% מהציבור הכללי ו־40% מהציבור היהודי מוכן לנסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון תוך השארת ההתיישבות באריאל, בקעת הירדן, גוש עציון ומעלה־אדומים על כנה, כשעל השטח שלא יסופח לישראל תוקם מדינה פלסטינית. מרכז משמעותי המוכן לנסיגה, בתנאי שהיא תביא את השלום המיוחל.
מולם עומדים כרבע מהישראלים המעדיפים פתרון של סיפוח. מתוכם, מובן מאליו, הרוב המכריע רוצה בסיפוח דה־לוקס: הפלסטינים המסופחים ייאלצו להסתפק במעמד של תושבי ישראל, לא אזרחים. רק אחוזים ספורים רוצים בהחלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון, יחד עם מתן זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים המסופחים וכינון מדינה דו־לאומית.
בקצה השני, 15% מכלל המשתתפים בסקר ו־9% מהיהודים רואים את השלום מגיע רק כתוצאה מנסיגה ישראלית מלאה לקווי 67'.
כדי לחדד את הבחירה נשאלו משתתפי הסקר גם כיצד יצביעו אם על הפרק יעמדו הצעות פשרה מעשיות, לא דיבורים בעלמא. העם, מתברר, אכן חצוי. כמעט 40% מהישראלים מוכנים היום להצביע בעד הצעה לפנות תמורת שלום את כל ההתנחלויות והיישובים בשטחים, ו־55% יצביעו נגדה. התמונה מתהפכת כשהנסיגה מהשטחים לא מלאה: כ־60% מהציבור יתמכו בהצעה לפנות התנחלויות מבודדות ולספח רק את ה"גושים" במסגרת הסדר שלום מלא. 35% יצביעו נגדה. להסדר לפי מתווה של ברק־קלינטון־שרון־בוש־אולמרט־לבני יש אפוא רוב ישראלי מוצק.
× × ×
על עתיד השטחים הציבור כבר הצביע ברגליים. על פי הסקר, רק 26% מאזרחי ישראל היהודים ביקרו בשטחים יותר מפעם אחת שלא במסגרת עבודה או צבא. לאמור, רגלם של 74% מהישראלים לא דרכה מעולם, או דרכה פעם אחת בלבד שלא במסגרת עבודה/צבא, באזורים שמחוץ לקו הירוק. פעם ב־50 שנה.
חברון וקריית ארבע? 12% הטריחו את עצמם לעיר האבות יותר מפעם אחת ביובל שנים. המסקנה המתבקשת: שני דורות לאחר כניסת צה"ל אליהם, השטחים הם עבור רובנו ארץ רחוקה ולא מושכת. רק פחות מארבעה אחוזים מיהודי ישראל שוקלים בחיוב לעבור להתגורר ביהודה ושומרון. ובקרב המתגוררים שם, המכונים בשיח היומיומי "מתנחלים", רבים מאוד לא מרגישים באמת בבית, ולא יישארו שם בכל מחיר. לפי הסקר, כ־35% מהמתנחלים ביו"ש יהיו מוכנים, תמורת פיצוי הולם, לעזוב את מקום מגוריהם הנוכחי ולעבור מרצונם לישראל. עוד 7% "לא יודעים" איך יגיבו על הצעת הפינוי. אמנם 58% מהמתנחלים ידחו, לפי תשובותיהם לסוקרים, כל הצעה לפינוי, אך המספרים מדברים בעד עצמם: כל מתנחל שני נכון נפשית וחומרית לחדול מלהיות מתנחל ביהודה ושומרון. לא בשורה למפעל ההתנחלות.
הנכונות לפינוי משקפת מועקה מההווה וחששות מהעתיד. המועקה העכשווית של המתנחלים מקורה בסטיגמה חברתית: 42% מהישראלים - כך מצא הסקר - בטוחים שהממשלה דואגת יותר לפיתוח תשתיות, מוסדות ציבור ומערכות חינוך ורווחה בהתנחלויות מאשר בפריפריה. המתנחלים עצמם דוחים ברובם (שלושה רבעים מהם) את הטענה על העדפה בהקצאת תקציב המדינה; מבחינתם זו השמצה פוליטית שהשתרשה בציבור ומנכרת אותו מהם.
באשר לעתיד, 43% מהישראלים מעריכים שאם לא יושג הסדר עם הפלסטינים, הפלסטינים יהפכו לרוב באוכלוסייה שבין הים לירדן והיהודים יהיו למיעוט. תתבסס שם מציאות דו־לאומית, המפחידה במיוחד את המתנחלים הלא־משיחיים ומשפיעה על נכונותם לפינוי.
נעבור לנושא ירושלים. רק 15% מהישראלים ו־7% מהיהודים בישראל יתמכו בהסדר שלום שיעביר את הר הבית ואת השכונות הערביות במזרח ירושלים לידי הפלסטינים; כל השאר יתנגדו. בעיני רוב עצום של אזרחי המדינה, הר הבית ששוחרר במלחמת ששת הימים יישאר בידינו לנצח. עבור 61% מיהודי ישראל, הכותל המערבי הוא האתר החשוב ביותר בירושלים, ללא עוררין. ולראיה, 76% מיהודי ישראל, לפי ממצאי הסקר (כולל תושבי ירושלים), ביקרו בכותל לפחות פעם אחת בשנה שחלפה. כצפוי, העמדות המדיניות של הציבור מתרככות כשמוצגת לפניו פשרה המשאירה את השליטה על הר הבית והכותל המערבי בידי ישראל. שיעור המוכנים לתמוך בפשרה ברוח זו מגיע ל־32% מכלל הישראלים ו־35% מהיהודים. אם מוסיפים את מי שאמרו בסקר כי הם מוכנים - כחלק מהסדר שלום - לוותר גם על הר הבית, שיעור היהודים הישראלים הנוטים לפשרה כזו או אחרת בירושלים מתקרב לחצי (47%). עוד ממצא מפתיע, הנוגד את הטענה שעל ויתורים בירושלים אין מה לדבר. יש ויש על מה לדבר, סבור כל יהודי שני בישראל.
ועדיין, 53% מהיהודים (46% מכלל משתתפי הסקר) לא מוכנים לשום ויתור בירושלים, קטן כגדול. כולה, מאוחדת, צריכה להישאר בריבונות ישראל. והשכונות הערביות שסופחו לירושלים? גם, אף שהלכה למעשה הן מעבר להרי החושך: רק 14% מאיתנו ביקרו שם מרצונם החופשי יותר מפעם אחת ב־50 שנה, מאז החלת הריבונות הישראלית עליהן. הרבה פחות משיעור המטיילים לטורקיה.
× × ×
מקומה של מלחמת ששת הימים בסדר היום ההיסטורי נשאר גבוה. מהסקר עולה כי בהיררכיה של האירועים המכוננים בתולדות המדינה מדרגים הישראלים את מלחמת ששת הימים במקום השלישי, מיד אחרי הכרזת המדינה ובערך באותה רמת חשיבות כמו רצח רבין. יותר חשובה מהמלחמות האחרות. היא הייתה ונותרה "מלחמת אין ברירה" הצרובה בזיכרון הלאומי, ששינתה לעשרות שנים את גבולותיה של ישראל והציבה אותה פנים אל פנים מול הבעיה הפלסטינית. היריון לא רצוי, והלידה, אפילו כואבת, לא על הפרק.
בסקר המובא בעמודים אלו משתקפת, כבראי נאמן, תמונה של החברה הישראלית ב־2017 כזו המשלימה עם התמשכותו של הסכסוך הפתוח בינה לבין הפלסטינים, אף שהנכונות הבסיסית לפשרות עדיין קיימת ואף חזקה במידה מפתיעה. כך גם הסלידה ממה שנתפס כקיצוניות: כשני־שלישים מהישראלים דורשים להוציא אל מחוץ לחוק את הארגונים "שוברים שתיקה", "יש גבול" ו"בצלם" בקצה השמאלי של המפה, ואת הארגונים "להב"ה", "לה פמיליה" ו"נוער הגבעות" בקצה הימני. מניסוח השאלות של הסקר אין להסיק שכל הארגונים האנטי־ממסדיים הללו הוצבו בו כביכול על אותו מפלס ערכי, אבל ההסכמה הלאומית הגורפת לאיסור חוקי על פעילותם לא מבחינה ביניהם. הסכמה זו אינה אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית. היא אות אזהרה.
הקיפאון המדיני והכישלון המוכח של המנהיגות הפלסטינית והישראלית להגיע להסדר יציב כלשהו במרוצת יובל שנים - מי שנולדו ביוני 1967 יכולים כבר לחבק נכדים - גרמו לייאוש האזרחי. בלית ברירה ובלית פרספקטיבה, הפכנו את ההשלמה לכורח חיים ואת ההדחקה לנורמה. עד הפיצוץ הבא. ואולי עד השלום הבא?
