פרקי תהלים במקלט

בן 16 הייתי. צועד ברגל מבית וגן לבית מזמיל. העולם אפוף היה בשתיקה מעיקה. הרחוב קודר. אפשר היה למשש את המועקה. כבר חודש שהלבבות אטומים היו. הפחד הכביד. חבורת נערים תוססת תמיד היינו. בבת אחת פסקה צהלתה הקבועה. קצין בהג"א נכנס לכיתה. בפנים חתומות ובקול נכאים ביקש לגייס אותנו לשתי מטרות. קבוצה אחת תחפור אלפי קברים בהר הרצל וקבוצה שנייה תמלא שקי חול סביב מכלי גז. שמועות רחשו. האם מדינת ישראל תתקיים? המקלטים נוקו ונפתחו. המדפים בחנויות רוקנו. הרבנית בינה, אם הבית של הישיבה, צימצמה את המזון בארוחות. במקום ביצה קיבלנו שליש. מוכרחים לשמור מלאי. היא יודעת מה זו מלחמה.

סבתו (מימין) כנער בירושלים

מפעם לפעם נשמעו קולות פגזים באזור הר הרצל. בלילות, האפלה. חיים כהן מהקיוסק פרש כפיים כשנותק החשמל ופיזר עשרות שלגונים נמסים לכל עבר. אמש נאספנו כולנו במקלט הישיבה החשוך לאמירת פרקי תהילים נוגים פסוק בפסוק. הפסוקים היו קשים והניגון מאיים. שהיתי כמה שעות במקלט של בית ספר ישורון וברחתי. משפחות משפחות ישבו באולם גדול שרויות בצער. בכי תינוקות ממלא את האולם ואנחות של זקנות. אי־אפשר היה לי לשאת זאת וניצלתי בקשה לקנות חלב כדי לצאת משם מהר. הלכתי לאיטי לחנות.

ופתאום... עודני צועד ברחוב וכאילו רעדה האדמה. ראיתי אנשים קופצים כמו רוקדים ברחוב מתפוצצים מהתרגשות מנפנפים כותרת עיתון מהדורה רביעית וצועקים: הר הבית בידינו. הכותל. הכותל. את הרחוב הירושלמי הקודר הציפה שמחה שמילאה את האוויר. אי־אפשר לי לתאר את המעבר הפתאומי מחושך לאור. הלב נפתח פתאום והוצף שמחה. הלבבות של כל ההולכים ברחוב נקשרו זה לזה.

יובל שנים חלף מאביב תשכ"ז. 50 שנה. ואף שרטוט אחד מהחוויות העזות שהציפו אותי באותם ימים לא נשכחו ולא קהו. נער בן 16 מבית מזמיל הייתי. בתוך חבורה תוססת של נערים בישיבת נתיב מאיר בבית וגן. מאז נזרקה שיבה בשערי ואף עירי זקנה. אבל רגע של הארת פנים של מעלה מילא אותי באמונה, בתקווה ובחדוות עשייה לשנים רבות. הרגשתי שאור ממלא את העולם. ומה שהדהים אותי היה שאני מתבונן סביבי ורואה שהכל שמחים יחד. כאילו נשכחו כל המחלוקות ודבר ריב. לא קודם לכן ולא לאחר מכן לא זכיתי לראות מעולם אחדות ישראל שלמדנו עליה בספרים אלא אז. אחדות אמיתית. לבבות שפועמים יחדיו. המעמד הזה הפעים אותי. רק אז הרגשתי מה שלמדנו תמיד על הגאולה.

כל הרגשות הללו שמילאו את ליבנו עד גדותיו פרצו יחד בליל שבועות. איש לא הודיע, איש לא אירגן ואיש לא תיאם. כמו מעצמם בבת אחת צעדנו עשרות אלפי אנשים צעירים וישישים עוטפי טליתות מכל שכונות העיר אל הכותל. מכל רחוב זרמו חבורות רוקדים והתכנסו לחבורה ענקית בטור ארוך ארוך ברחוב יפו. רקדנו עד שער ציון. ושם ברחוב מתפתל אל הכותל. כל אבן בחומה הקפיצה את ליבנו. על כל חומה שאלנו: זה הכותל? לא, השיבו הזקנים. ואז הגענו לרחבה. שקענו באבק ועפר כמעט עד הברכיים. ופתחנו בתפילת מועד: מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו... ואין אנו יכולים לעלות ולראות... מפני היד שנשתלחה במקדשך... גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה והופע והינשא עלינו לעיני כל חי... כל מילה מליבנו יצאה. וכשנשאתי כפיים לברכת כוהנים לא ידעתי את נפשי. ידעתי, הנה זה בא. חלום העם לדורותיו. אחרי דורות של הסתר פנים של מעלה, של שמיים חתומים, זכינו להארת פנים לרגע, וכמה אור היה באותו רגע. כמה אמונה, תקווה, שמחה, געגועים וכוחות נטעה בנו אותה הארת פנים.

 מתוך הפרויקט הדוקומנטרי "50 שנים 50 פנים" של מוזיאון מגדל דוד בירושלים, לרגל יובל לאיחוד העיר