הביקור האחרון של פול אוסטר בישראל היה בשנת 2010. הוא היה אורח הכבוד של פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, נפגש עם חברו הטוב דוד גרוסמן ושיחרר ציטוט שכבר אז — ימים הרבה יותר מאופקים מהיום — ניקז לעברו ביקורת חריפה מצד רבים מהקוראים הישראלים שהפכו אותו לאחד הסופרים הפופולריים אצלנו. "יש עננה שחורה מעל ישראל", אמר אז.
לחצו לקריאת שאר הכתבות בגיליון המיוחד
העננה, הוא מסכים, רק השחירה בשנים שעברו. "הפכתי מאז להרבה יותר פסימי באשר לעתיד של ישראל", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו בברוקלין. "כל אחד מהצדדים בסכסוך מתחפר בעמדותיו ואפילו לא מנסה להסתכל מעבר לו. אני לא מאשים רק את ישראל, לא מאשים רק את הפלסטינים — אני מאשים את שניהם. זה כישלון הדדי להבין שלשני הצדדים יש מקום בחלקת הארץ הזאת והם חייבים למצוא דרך לחיות שם. אני לא מפסיק לחשוב שאם ערפאת היה גנדי והפלסטינים היו באים בגישה אחרת, הם היו מקבלים מדינה כבר לפני שלושים שנה. אבל זה לא עבד ככה, במקום התנגדות לא אלימה היו רובים ופצצות. וישראל מצידה לא עושה רושם שהיא מעוניינת להביא את המצב לפתרון. אין לי גם שום הצעה קונקרטית, אני לא יודע מה צריך לעשות".
טראמפ ביקר אצלנו לא מזמן. נראה שהוא ונתניהו מסתדרים לא רע.
"הבחירה של טראמפ היא מבחינתי הקטסטרופה הגדולה ביותר שהייתה יכולה להתרחש באמריקה. אני מתעורר כל בוקר ושואל את עצמי איך זה היה יכול לקרות? ולאן זה עוד יכול ללכת מכאן? בחרנו לנשיא אדם משוגע, מסוג האנשים שאסור שיחזיקו בידיהם כוח פוליטי. קשה לחזות מה יקרה, אבל דבר אחד בטוח: הנינוחות שהכוחות הליברליים בארה"ב הרגישו במשך שנים — גם תחת ממשלים רפובליקניים — נמצאת תחת איום אמיתי".
איום על עצם הדמוקרטיה האמריקאית?
"לגמרי. בלי ספק. באופן מסורתי האמריקאים האמינו שהמוסדות הדמוקרטיים שלהם — הבית הלבן, הקונגרס, מערכת המשפט — יציבים וחזקים כמו סלע גרניט ושום דבר לא יכול לאיים עליהם. אבל מהרגע שטראמפ והאנשים שלו החלו לכוון את הצינורות שלהם לעבר המוסדות האלה, אנחנו עלולים לגלות שהם עשויים מסבון ונעלמים בביוב. טראמפ לא איבד את התמיכה של הבסיס שבחר בו וזה מאוד מלחיץ. אצל אמריקאים רבים יש דחף אנטי־דמוקרטי. הם רוצים מלך או צאר, אבא גדול שיפקח עליהם. בניו־יורק, שבה אני מתגורר, זה משפיע על כולם. יש תחושה שאנחנו נמצאים בתוך סיוט".
זה קצת אירוני שטראמפ עצמו מגיע מניו־יורק.
"נכון. אנחנו מכירים אותו הרבה זמן וכולם חשבו שהוא ליצן, אדם וולגרי שמעוניין רק בקידום עצמי. אף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה גרם לו, לדעתי, לתחושה גדולה של תסכול ושנאה — העובדה שהוא נדחה על ידי אנשים שאיתם גדל, האליטה הניו־יורקית, וזה איפשר לו לחלוק את הטינה האישית שלו עם הטינה של האנשים שהצביעו לו שנובעת מסיבות עמוקות של כלכלה והישרדות יומיומית שאין לטראמפ שום קשר אמיתי אליהן. הוא ממש היפנט מיליוני בני אדם".
להיוולד, להתבגר, לאהוב
אוסטר, 70, נולד בניוארק, ניו־ג'רזי, באותה שכונה שמתוארת בפרטנות ברבים מספריו של סופר יהודי גדול אחר, פיליפ רות. שני הוריו היו יהודים, היהדות תמיד כיכבה בהגדרת הזהות שלו, אבל אף פעם לא התעסק "בהיבטים הדתיים של המורשת שלי", כדבריו. ובכל זאת, הוא מחדד, "אני קשור ליהדות מבחינה היסטורית וגם תיאולוגית. יהדות היא בעיניי דת רדיקלית. זו הדת הראשונה שלוקחת בחשבון את כל בני האדם — עשירים ועניים, אדונים ועבדים. הופעתה של היהדות הייתה נקודת מפנה משמעותית בתולדות התודעה האנושית ויש פרקים ביהדות שהשפיעו מאוד על עיצוב תפיסת העולם שלי".
למשל?
"קח לדוגמה את ספר יונה. זה אחד הספרים המוזרים ביותר בתנ"ך — הוא קצר, כתוב בגוף שלישי ויש בו משהו מאוד קומי. יונה מנסה לברוח מהגורל שאלוהים הועיד לו, הוא לא רוצה להיות נביא. לא רוצה להטיף בנינווה, מקום שמתאפיין בחטא ובשנאת יהודים. זה קצת כמו שאלוהים היה שולח נביא יהודי להטיף בגרמניה הנאצית. ואז, כשתושבי העיר חוזרים בתשובה ומבקשים כפרה, אתה מבין שהספר מדבר על צדק אוניברסלי. שצדק חייב לכלול את כולם. שאם זה לא כך, הוא לא צדק בכלל".
התובנות האלה, אומר אוסטר, הופיעו בשלב מאוחר, ונשזרו בחינוך האינטלקטואלי שהפך אותו לסופר שהוא. אבל כילד הוא העדיף לשחק בייסבול וכדורסל במקום ללכת שלוש פעמים בשבוע ל"היברו סקול". "למדנו בנים לחוד ובנות לחוד והבנים היו נורא פראיים ולא ממושמעים", הוא נזכר, "זה היה כמו קרקס כאוטי עם יריקות ובדיחות ודיבורים מאחורי הגב של המורה. ההורים שלי שלחו אותי להיברו סקול כי ככה עשו כולם. לדעתי, אף אחד מהם מעולם לא ביקר בבית כנסת".
להבדיל מאבא שלו, פול הצעיר כן חגג בר מצווה. הוא מאמין שההתקרבות למקורות היהודיים — גם אם מהוססת וחלקית — הייתה בעיקרה תוצאה של נסיבות היסטוריות. "אני נולדתי ב־1947, מיד לאחר השואה והיטלר, תקופה שבה יהודים חילונים באמריקה הרגישו שאם הם לא ישלחו את הילדים שלהם לבית הכנסת היהדות עצמה הולכת להיעלם".
על אף שהזהות היהודית מעסיקה אותך באופן אישי, היא כמעט ולא מעסיקה את הגיבורים שלך.
"אני חייב להודות שכל העיסוק הזה בזהות לא כל כך נהיר לי. זהות בשבילי זה הדרכון שלי — שעליו מופיעים השם והתמונה שלי. האמביציה שלי כסופר הייתה מההתחלה לכתוב על הדברים המהותיים בחייו של אדם – להיוולד, להתבגר, לאהוב, להיאהב – והניסיונות שהם מולידים".
אוסטר מסכים לטענה שהעיסוק, או היעדרו, במוטיבים יהודיים מבדיל אותו מהדור הנוכחי של כותבים יהודים באמריקה — מייקל שייבון, ג'ונתן ספרן פויר, נתן אנגלנדר, ג'ונתן לת'ם ואחרים – שבחרו למקם את שאלת הזהות במוקד של יצירתם. "הדורות הראשונים של היהודים הגיעו לאמריקה ממקומות מרוחקים, והיה להם דחף עז להתערות בחברה האמריקנית", הוא אומר. "אבל כשהשנים עברו והיהודים מצאו לעצמם מקום משלהם, הם התחילו לחשוב על עצמם מחדש כעל יהודים מתוך הבנה שזה לא הופך אותם לפחות אמריקאים".
"העונה האחרונה של חיי"
אוסטר חזר לא מזמן ממסע קידום מכירות לספרו האחרון "1234". מה שהוא גילה בבריטניה של עידן הברקזיט לא ממש עודד אותו והזכיר לו מאוד את הבית. "באנגליה הבחנתי בסנטימנט דומה לזה שיש בארה"ב, תחושה של פסימיות ואובדן דרך. אבל בגרמניה הרגשתי שאנשים הרבה יותר רגועים למרות בעיית הפליטים והחשש מפני העתיד של אירופה. גרמניה היא ארץ שמתפקדת נהדר ביום־יום. המדינה שלפני 75 שנה ייצגה את התהומות שהאנושות יכולה להגיע אליהם הפכה לאחת המדינות הכי מצליחות בעולם. זה גורם לך לחשוב מחשבות לא נעימות על כך שאומה אולי צריכה לעבור טרגדיה נוראה שכזאת בשביל להיטיב באמת עם אנשיה ועם העולם כולו. אני זכיתי שם לחום אנושי וידידות שלא הכרתי בשום מקום אחר. זה היה מאוד נחמד לאדם בגילי".
אתה בחור צעיר, רק בן 70.
"נחמד מצידך להגיד את זה. 70 זה לא 25. מסע הקידום באירופה היה מפרך וגבה ממני המון. חזרתי הביתה מותש ואמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני עושה דבר כזה. אבל אחרי שהדברים נרגעו קצת, הרגשתי שאני יכול לחזור לעבוד".
הגיל בהחלט מעסיק אותו, ונדמה שהתחיל את שלב הסיכומים בחייו מוקדם. הנציג הראשון היה "יומן חורף", ספר זיכרונות קצר, שבו שיחזר פרקים מכוננים מילדותו ומחייו הבוגרים. "אתה בן 64", הוא כותב לקראת סופו של הספר, "בחוץ האוויר אפור כמעט לבן, והשמש אינה נראית. אתה שואל את עצמך: כמה בקרים עוד נותרו?"
אבל מי שחשב שזה פרק הסיום ביצירתו של אחד הסופרים המצליחים של 50 השנה האחרונות, גילה שלאוסטר נותרו עוד הרבה בקרים בהירים. אחרי "יומן חורף" הוא פירסם עוד שני ספרים ובתחילת השנה הוציא את "1234", רומן מונומנטלי בן 900 עמודים, שבו ברא ארבעה פרקי חיים מקבילים לגיבור, ארצ'י פרגוסון, שבמובנים רבים מזכיר אותו עצמו.
"ההשראה לכתיבת '1234' באה לי בעקבות העבודה על שני הממוארים שקדמו לו", אומר אוסטר. "הספרים ההם נתנו לי הזדמנות לחשוב בפירוט בפעם הראשונה בחיי הבוגרים על הילדות שלי, וגיליתי שיכולתי לשחזר כל מיני אירועים ורגעים שחשבתי ששכחתי כבר מזמן. מה שרציתי לעשות בעצם זה לכתוב על הילדוּת והנערוּת שלי בצורה בדיונית".
אז אתה מקבל את הטענה שבעצם כתבת אוטוביוגרפיה במסווה?
"לא. אפשר למצוא בספר את הכרונולוגיה שלי ואת הגיאוגרפיה שלי, אבל הגיבור ארצ'י פרגוסון הוא לא אני. האירוע היחיד שמופיע בספר וקרה במציאות הוא משחק כדורסל בין נערים שחורים ונערים לבנים שנערך בניוארק, שבה גדלתי. ומה שעוד לקחתי מהחיים האמיתיים זו משפחה יהודית מדרום־אפריקה שהייתה מבוססת על משפחה שהכרתי בנעוריי. כל השאר הוא בדיון גמור".
אבל תסכים שבראת גיבור שבמובנים רבים מזכיר אותך עצמך?
"יש נקודות דמיון. כמוני ארצ'י הופך לסופר וכמוני הוא מתעניין בספורט. למדתי באוניברסיטת קולומביה ב־1968 אבל להבדיל ממנו לא כתבתי לעיתון של האוניברסיטה. כל הדיון הזה גרם לי לחשוב מחדש על היחסים בין אוטוביוגרפיה לרומן. אם עישנת עשרת אלפים סיגריות בחייך ויש לך דמות ברומן שמעשנת, האם זה אוטוביוגרפי?"
אתה ידוע כסופר של רומנים קומפקטיים, ופה כתבת 900 עמודים.
"נכון, אבל למעשה יש כאן ארבעה רומנים נפרדים שכל אחד מהם כשלעצמו הוא לא ארוך מאוד. אני מרגיש שעל אף הממדים שלו, הסיפור רץ מהר. מבחינתי יצרתי פיל, אבל פיל שמסוגל לעשות ספרינטים".
היו מבקרים שלא אהבו את הספר, טענו שהוא מבולבל ולא ממוקד.
"כל ספר שהוצאתי היו מבקרים שלא אהבו אותו, או שלא הבינו או שלא ניסו להבין. אני לא מוטרד מזה, התרגלתי לכך שיש מבקרי ספרות שפשוט לא מסוגלים להבין את מה שאני עושה. אשתי המבריקה, הסופרת סירי הוסטוודט, אומרת תמיד, 'אמנות היא כמו סקס. אם אתה לא נרגע, אתה לא יכול ליהנות ממנה'. אני חושב שלעיתים קרובות מבקרי ספרות מאופיינים במעין נוקשות, אפילו מגיעים לספרים מסוימים בתחושה של התנגדות".
הרבה אנשים חשבו ש"יומן חורף" יהיה הספר האחרון שלך.
"אני יודע, אבל מעולם לא התכוונתי לפרוש מכתיבה. כשאתה בוחן חיים של אדם ממוצע, הם בדרך כלל מסתיימים בערך בגיל שמונים. אם אתה מפרק את זה לארבע עונות, העונה האחרונה מתחילה כשאתה בן שישים. אבל אתה יכול ליהנות מחורף ארוך או קצר. כשהגעתי לגיל שישים ידעתי שאני נכנס לעונה האחרונה של חיי, אבל לרגע לא חשבתי להפסיק לכתוב. סופרים לא יוצאים לגמלאות, אנחנו פשוט לא יכולים להפסיק".
ובכל זאת, אתה חושש לפעמים מהאפשרות שתגלה שאמרת את כל מה שהיה לך להגיד?
"זה יכול לקרות, ובמשך השנים חשבתי כך לא מעט פעמים. סיימתי ספר ואמרתי לעצמי, מה לעזאזל אני יכול לעשות אחרי זה? אבל בכל פעם שהרגשתי ריק וחסר השראה משהו קרה ומצאתי את עצמי מרוגש ומלא השראה מחדש. ובאמת, בימים האחרונים התחיל להפציע בראש רעיון לספר הבא שאני רוצה לכתוב".
