מארין לה פן ודומיה לא מפחידים את ברנאר־אנרי לוי, מגדולי הסופרים וההוגים בצרפת. כשנפגשנו בצהרי יום שבת, יממה לפני הסיבוב השני והמכריע לבחירות צרפת, לוי נראה די רגוע. למחרת התברר שהוא צדק. המועמד הצעיר והמתון עמנואל מקרון, מי שלוי היה אחד מגדולי תומכיו, לקח בהליכה את הבחירות לנשיאות והסיר לפחות לטווח הקרוב את האיום מעל יהודי צרפת.

אנחנו נפגשים בדירתו הפריזאית המרווחת של הפילוסוף הנערץ בסופה של מערכת הבחירות שהייתה אולי הסוערת והמרירה בתולדות צרפת. תיאורי הלוקיישן יישארו בסוד — מאחר שזהו אחד מהתנאים הקבועים לראיון עם הסופר שמקבל איומים על חייו באופן תדיר. לכן נותיר לקורא את הדמיון אם הנוף בדירה הפריזאית המפוארת הוא לסיין או למגדל אייפל.

אתה לא חושב שיש סיכוי שצרפת תתרוקן מהיהודים בגלל התחזקות האנטישמים?

"כן, זאת בהחלט אפשרות שזה יקרה מתישהו. אבל אני חושב שאם היהודים יעזבו, זו תהיה טרגדיה לצרפת ושזאת תהיה טעות של היהודים. בספרי 'רוח היהדות' (שראה אור בצרפת אשתקד ואמור להיות מתורגם לעברית בקרוב — ת.ש) אני מגן על הרעיון של 'הכוח היהודי'. אני חושב שליהודים הזכות והחובה להיות חזקים. לא במובן של אלימות, אלא ברוח. ויהודי צרפת חזקים. כרגע האנטישמים לא מנצחים. הם עדיין מוחזקים בשולי השיח הציבורי".

ללוי יש לא מעט קרדיט בהדיפתה של "החזית הלאומית" בחזרה לשוליים, לפחות בינתיים. הוא היה אחד ממנהיגי "החזית הרפובליקנית", תנועה שקראה לפוליטיקאים מהימין ומהשמאל הצרפתי לתמוך במקרון נגד לה פן — צעד שהצליח מעבר למשוער.

"שלושת מרכיבי היסוד של האנטישמיות המודרנית הן האנטי־ציונות, הכחשת השואה, ושאלות על עמדת הקורבן. בדרך כלל הם באים ביחד. האנטישמי המודרני הוא זה שאומר 'היהודים תומכים במדינה פושעת', כלומר ישראל, המבוססת על 'זיכרון מפוברק או אולי אפילו מומצא', כלומר השואה. ואז אחת מהטענות הנוספות שהוא יעלה היא שאנחנו ממעיטים בערך הסובלים האחרים ומשתיקים את קולם של קורבנות נוספים".

גם בישראל יש מי שמסכימים עם הטיעון האחרון.

"כמובן. השנאה העצמית קיימת בתפוצות וגם בישראל. יהודים אנטי־ציונים חושבים שערכה של השואה צריך להיות 'מוגדר מחדש', ש'עושים יותר מדי רעש סביבה' או שאולי לא מדברים מספיק על מעשי טבח במקומות אחרים. הרבה ישראלים אבל גם צרפתים ואמריקאים חושבים כך לצערי".

גם תנועת הבי־די־אס היא חלק מזה?

"זו אחת מטקטיקות ההתקפה של הניאו־אנטישמים, והישראלים צודקים ברגישותם לנושא. זה המשך לממציאי החרם נגד ישראל אחרי הקמתה. מי שהמציאו את החרם אגב היו הנאצים שהתחבאו בארצות ערב".

"ההנהגה בישראל כושלת"

בצרפת לוי, או בכינויו המקוצר BHL, הוא מזמן סוג של מותג. איש של תרבות גבוהה שיודע לגעת בהמונים. לוי מוכר כמעט בכל בית כסופר, פילוסוף, קולנוען ואקטיביסט פוליטי, שגם נוהג לנסוע לארבע קצוות תבל ולתעד מקרוב תופעות שמסעירות אותו. בין המסעות המתוקשרים שלו אפשר למצוא גיחות לאזורים מוכי קרבות כמו אפגניסטן, לוב או תוניסיה באמצע "האביב הערבי". מצד שני לוי גורר גם די הרבה ביקורות על עמדותיו הנחרצות, ובמיוחד על היחסים הקרובים שהוא מנהל עם הפוליטיקאים. אחרי הידידות ההדוקה, יש שיגידו הדוקה מדי, עם הנשיא לשעבר סרקוזי, לוי דואג עכשיו להפגין תמיכה נלהבת בנשיא הנוכחי, עמנואל מקרון. הקרבה הזו לממסד, הפכה אותו ליעד חביב על מפגינים אנרכיסטים שזורקים עוגות קצפת על פרצופיהם של אישים שהם תופסים כמאוסים. לוי מחזיק בשיא המפוקפק של תשע עוגות קצפת לפרצופו. זה פחות מצחיק ממה שזה נשמע. התמיכה האחרונה במקרון עלתה לו גם בהשמצות אנטישמיות איומות. בין היתר כונה על ידי פעילים של הימין והשמאל הקיצוני "יהודי מלוכלך" ו"ציוני פושע מלחמה".

"היום יש לי פה שלושה יריבים", מסביר לוי את ההתפרצויות האנטישמיות החריפות נגדו. "לה פן וחסידיה, דאעש והאיסלאמיסטים, וחסידי פוטין. המשותף לכל השלושה היא אנטישמיות אלימה", הוא אומר, ומוסיף סימן אזהרה. "אמרתי זאת לידידיי בישראל, בעיקר לשמעון פרס, שהיה הרבה יותר סלחני ממני לרוסיה: 'זהירות, הברית איתם אינה אמינה. בסופו של דבר אין להם שום אהדה למה שמייצגת ישראל או אירופה'".

קשה למצוא אינטלקטואל צרפתי שקשור לישראל כמו ברנאר־אנרי לוי, וגם שמקבל כאן ריספקט כמוהו. רק בחודש שעבר קיבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן, אחרי שכבר אסף תארים דומים מאוניברסיטת תל־אביב והעברית. סרטו הדוקומנטרי "הקרב על מוסול", על המלחמה בדאעש, הוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון בנוכחותו. ובכלל, נדמה כאילו לוי תמיד כאן, כדי להביע תמיכה, הזדהות ונוכחות מתוקשרת.

"אני בין מגיניה הבלתי מתפשרים של מדינת ישראל. הייתי שם בכל רגע חשוב בהיסטוריה מאז 1967", הוא אומר. "נקודת המחלוקת שלי עם הציונות בהגדרתה הקלאסית היא שאני מאמין גם בחשיבות התפוצות. אני מאמין שהיהדות צריכה להתקדם על שתי רגליה: הציונות והערכים שעליהם הגנו קפקא, מרסל פרוסט והפילוסוף פרנץ רוזנצוויג שאגב תמיד התנגד לעצם רעיון הקמתה של מדינת ישראל".

אתה רואה את עצמך יום אחד אורז את חפציך ועובר לגור בישראל?

"למה לא? כבר דמיינתי את גיבור הרומן הראשון שלי 'השטן בראש' ב־1984 שהוא סוג של כפיל שלי, שמסיים את חייו בישראל. תחושתי כיום היא שאני מועיל לבני דורי בעיקר בצרפת ובארה"ב, אבל המצב יכול להשתנות. אם בשלב מסוים ארגיש שאחריותי כסופר, כאינטלקטואל וכאדם מובילה אותי לשם, אחשוב על כך".

אז מה אתה חושב על השיח הפוליטי בישראל ועל ההקצנה בין הקבוצות השונות?

"הקיצוניים הם בסופו של דבר מיעוט. אבל יש קו שבר שליהודים בישראל קשה לדבר עליו והוא הפער בין הדתיים והחילונים, בין ירושלים לתל־אביב. בספרי אני מסביר למה המילה 'אורתודוקסי' אינה באמת ההגדרה הנכונה לאנשים האלו. הרי המונח אורתודוקס פירושו להשתייך לזרם מחשבה מאובן ואין דבר פחות מאובן מעיסוק בתלמוד. אותם 'אנשים בשחור' שלומדים את הספרים הקדושים וגורמים לכתובים להיות בתנועה מתמדת. צריך שמישהו בפוליטיקה הישראלית יבטא את זה. ישראל זקוקה לדיבור מפייס. ההנהגה החדשה שלכם כושלת בכך וזה מאוד מצער אותי".

"פרוסט לא היה פרוסט אם לא היה יהודי"

ויש לו גם מסר לציבור החילוני אצלנו. "'הפיתוי הישראלי' יכול להיות מאוד חזק עבורכם. זאת יכולה להיות גרסה חדשה של 'הפיתוי הכנעני', כלומר להפנות גב לייעוד היהודי. אני מכיר ישראלים שהם רק קצת יותר יהודים מהמעורבבים ביותר ביהודי צרפת".

אבל בישראל רוב האוכלוסייה יהודית, ובעיני החילונים אין צורך להביע את ההשתייכות ליהדות במחוות דתיות.

"אבל האם הזהות הזאת היא עדיין יהודית?", מקשה לוי.

היית ידיד קרוב של שמעון פרס ז"ל. מה דעתך על מצבו של השמאל הישראלי כיום?

"אני חושב שישראל, כמו צרפת, היא בשחר של עידן חדש עם שינוי בלתי נמנע בנוף הפוליטי. יש חיפוש ועדיין לא מצאתם את ה'מקרון' שלכם. כשהוא יזוהה אני חושב שהפוליטיקה הישראלית תמצא את האיזון שלה, מעבר לחלוקה לשמאל ולימין".

ומה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו? יש לך קשר אליו?

"הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה ב־2011. עשיתי סרט תיעודי על האביב הערבי, ובמסגרתו נתניהו נענה לבקשתי ובאחת הסצינות הוא הביע תמיכה לבקשתי ב'אביב הערבי'. האיש הזה אולי עקשן מאוד פוליטית אבל הוא היה מסוגל, באותו יום, להתעלות ולהיות מנהיג ישראל. זה היה קול חשוב מאוד. אם הייתי ישראלי הייתי נאבק יומם ולילה בפוליטיקה של נתניהו, אבל זה לא מונע ממני להכיר בכך שבאותו רגע הוא עשה את הדבר הנכון".

בספרו "הרוח היהודית" מרבה לוי לדבר על סופרים יהודים בהיסטוריה העולמית והצרפתית. הוא מגדיל לעשות כשהוא מפתח תאוריה שלפיה אחד מענקי הספרות הצרפתית, מרסל פרוסט, היה בקיא בספר הזוהר ואף טוען שחלקים מיצירתו המונומנטלית 'בעקבות הזמן האבוד' אינם מובנים ללא מפתח זה. "נפלתי על המידע הזה במקרה", הוא אומר. "אני חושב שאני אחד הראשונים לדבר על כך. בכל מקרה, פרוסט לא היה פרוסט אם הוא לא היה יהודי. רוח היהדות נושבת בו בחוזקה".

יש עוד סופרים יהודים שאתה מרגיש קרוב לכתיבתם, אולי גם בגלל יהדותם?

"זה נכון חלקית שאני מרגיש קרוב אליהם 'בגלל' יהדותם. הייתי קרוב מאוד לאלי ויזל, שהעובדה שהוא היה יהודי הייתה חשובה ביותר במערכת היחסים שלנו, וגם פיליפ רות, שהוא לכאורה היפוכו של ויזל ועדיין אני מרגיש קרוב לרוח היהדות שלו. יש גם את סול בלו, אלבר כהן או ועוד הרבה סופרים יהודים דגולים שפגשתי או שהכרתי. כמובן שיהדותם חשובה. פיליפ רות למשל הוא המוצר המתוחכם ביותר של רוח התלמוד. גם פרוסט הוא תלמודיסט".

ומה עם סופרים ישראלים?

"אני לא מכיר אותם מספיק. העברית שלי לא מספיק טובה".