"חבר של אבא שלי תמיד אומר: אם כבר אנחנו סובלים, בואו לפחות ניהנה מזה". כך פתח גון בן ארי ראיון שקיים עם הסופרת האמריקאית המפורסמת ניקול קראוס, במוסף הזה, לפני שבע שנים בדיוק. "מהמוטו הזה אפשר לגזור כמה עקרונות לבניית קריירה ספרותית מוצלחת: אם כבר אתה סופר, תהיה לפחות סופר יהודי. ואם כבר סופר יהודי, תהיה סופר יהודי אמריקאי. ואם כבר סופר יהודי אמריקאי, תעבור לגור בפארק סלופ. שכונה בברוקלין שמגודרת בין גן פרוספקט לבית הספר בית אלוהים; בין הבית היהודי של פול אוסטר וסירי הוסטוודט, לבית היהודי של ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר".
שבע שנים אחר כך, בן ארי חי בתוך הגלויה שהוא צייר עבור קוראי '7 לילות'. הוא מתגורר בפארק סלופ, יחד עם בת זוגו, ניקול קראוס, ושני ילדיה. חולק את החיים, בערך חצי־חצי, על הקו ברוקלין־רחוב ביל"ו במרכז תל־אביב, אחרי שהות בת שלוש שנים באמריקה. "בעקבות אותו ראיון, התפתחה בינינו חברות, שנמשכה חמש־שש שנים", מספר בן ארי, "קצת אחרי כן נפרדתי מחברה שלי. ניקול נפרדה מבעלה. ומאז יש בינינו אהבה גדולה.
"אבל בניגוד לשמועות - שייתכן שיצרתי בעצמי - אין שום דבר מיוחד בשכונה. פול אוסטר וסירי הוסטוודט אכן גרים במורד הרחוב, אבל חוץ מזה, זה לא שיש איזו חונטה ספרותית מקושרת בתוך עצמה. אין לי הרבה חברים סופרים. אני מעדיף אנשים שרואים בעולם משהו אחר ממה שאני רואה בו: מוזיקאים, רקדנים, שחקנים, קומיקאים, חוקרים, אנשי דת, חקלאים".
קראוס, שהתפרסמה בזכות רב־המכר הבינלאומי שלה, 'תולדות האהבה', היא מהסופרות הבולטות והמעולות של זמננו. כזו שכל ספר חדש שלה הוא אירוע. היא ובעלה לשעבר, ג'ונתן ספרן פויר, שניהם יהודים, היו הפאואר־קאפל של עולם הספרות האמריקאי. אחרי הגירושים הוא יצא עם השחקנית ההוליוודית מישל וויליאמס, אם ילדו של כוכב הקולנוע הית' לדג'ר ז"ל, והיא כאמור התחילה זוגיות עם בן ארי.
איך זה מרגיש לצאת עם מישהי שהערצת והושפעת ממנה?
״היינו חברים טובים הרבה שנים לפני שנהיינו יחד, ככה שהממד של המיתיזציה כבר לא היה שם כשזה הפך למערכת יחסים. מה גם שהגבול הזה — של אמן שאני אוהב ואדם שיכול להיות חבר שלי — אולי יותר גמיש אצלי מאצל אנשים אחרים כי גדלתי במשפחת גפן, והרבה מהילדות שלי הייתה לראות את הצד האנושי, הרגיל, של אנשים שבגלל המוכרות שלהם יש לציבור את הפיתוי לחשוב עליהם, בטעות, כיותר מאנשים. אבל התחברות לאדם בגלל שאתה אוהב את האמנות שלו היא אולי הדבר הכי הגיוני בעולם בעיניי. הרי אדם מביע את המהות שלו הכי הרבה באמנות שהוא עושה. אי־אפשר לאהוב אמנות של מישהו בלי לאהוב משהו מהנפש שלו.
"מצד שני — אני נצר לשושלת ארוכה, מצד האב, של גברים שהעריצו את הנשים שלנו. סבא שלי, פנחס בן ארי, טס לשנה בתחילת הסיקסטיז עם סבתא שלי להקים בריכות דגים בבורמה בשביל המדינה. היא הייתה המומחית לדגים, והוא קיבל ויזה של 'מלווה'.
"בסיקסטיז זה היה הארדקור לגבר, אבל הוא התגאה בזה. היו מגיעים אליה מומחים לגידול דגים מכל העולם, איטלקים, יפנים, והוא מתאר בגאווה איך היא הייתה נכנסת איתם לחדר לבד לשעות ומלמדת אותם את התורה שלה. הוא אומר על עצמו ועל הגברים במשפחה הרחבה — בגאווה! — שאנחנו חלק מ'דת הפראיירים'. כמחמאה, לא מילת גנאי. לאהוב באופן אלטרואיסטי. ובמובן הזה, אני עדיין מתעלף כל פעם שאני קורא משהו חדש של ניקול, ועדיין חושב שהיא סופרת שלא־תיאמן, ואני חושב שזה דבר טוב: להעריך את המקומות שבהם האנשים שאתה אוהב טובים מאוד. מה שמסוכן זה כשאנשים נהיים לא־מודעים לחוזקות של בני הזוג שלהם, או אפילו מנסים למזער אותן".
× × ×
זה גם המקום לגילוי נאות: גון הוא חבר טוב, קולגה של חברי המערכת - וכולנו תמיד ידענו, שהעבודה המשותפת שלנו בעיתון תהיה קצרה, לפני שהכישרון המבעבע שלו יפרוץ למחוזות אחרים ורבים. בארבע השנים האחרונות הוא כבר מתפוצץ כמו סופרנובה.
בן ארי הוא חלק מחבורה מבריקה של יוצרים ישראלים צעירים, שטסו נורא מהר, נורא גבוה. רק בסוף 2013 הם הגיעו יחד לברוקלין: בן ארי, וניה הימן, רועי כפרי ונתן שוטנפלס על בנות זוגם. "לא עוזבים את הארץ, אלא נוסעים לעשות זום אאוט על החיים", מדייק בן ארי.
הכישרון של החבורה הזו התפוצץ בבת אחת. תוך תקופה קצרה הם מצאו עצמם מעורבים בפרויקטים לרשת, עבודה במשרדי פרסום נחשבים, קליפים יוקרתיים - כשהדובדבן הוא הקליפ זוכה הפרסים של הימן לבוב דילן, בקונספט של בן ארי. כרגע, הוא מגלה, השניים עובדים על סרטי אמנות באכסניה של סאצ'י אנד סאצ'י עבור חברת טויוטה, לצד מערבון חרדי, וקשרים מתעצמים בסצנת ההיפ־הופ־מיליון־דולר.
למה אתה לא חי רק במנהטן?
"כי חשוב לי להיות בארץ. בגלל שהשאלה שם ברחוב, נניח טראמפ והגזענות, היא לא השאלה שלי, גם אם אני יכול לענות עליה. ללכת להתבולל בתרבות אחרת זה לא מפגש בין תרבויות, זה למחוק את התרבות שלך למען תרבות שונה. הדרך היחידה למפגש הוא להעמיק בתרבות שלך, שהאחר יעמיק בתרבות שלו, ואז להיפגש. כדי להבין טוב יותר את התרבות שלך צריך לעשות זום אאוט, לצאת החוצה, ולהסתכל על ישראל. יש תכונה זהה בנפש ובגיאוגרפיה: כמו שאנחנו לא יכולים לראות את כל החדר שבו אנחנו נמצאים, כל עוד אנחנו בו, אנחנו גם לא יכולים לראות את הזהות שלנו בשלמות כל עוד אנחנו בתוכה".
איך היחס לאמנים שם?
"אמריקה היא מקום שיודע להעריך רעיון טוב. בארץ אתה יכול לזכות בפרס רק אחרי שכתבת ספר. שם אתה יכול להביא רק סינופסיס. זכיתי ב'מקדאוול פלואשיפ' של מייקל שייבון. בקתה בניו־המפשייר באמצע היער, אתה לא רואה שם אף בנאדם, שתי ארוחות ליום - ורק שב ותכתוב. מקום מדהים. הייתי שם חודשיים, ואיך שהגעתי בכיתי.
"לקח לי זמן להבין למה. הבנתי שכל השנים בישראל כתבתי בדווקאיות. 'הם לא רוצים שאני אכתוב, וזו המדינה עם מס הסופרים הכי גדול שיש, וכולם רק מנסים להרוס לי - אז אני אכתוב דווקא!' ופתאום אתה מגיע לאמריקה, ואחרי שבוע, צ'ק מתחת לדלת, 'שלום, אנחנו משפחת רוזנשטיין, והנה אלף דולר'. אוקיי! והמחשבה הכי כואבת של כל אמן, קומיקאי, תסריטאי, סופר, יוצר ישראלי ששמעתי היא, אם הקריירה שלי הייתה מועתקת, כמו שהיא, לשם - הייתי מסודר".
עד כמה אמריקה שונה מאיתנו?
"השוק התרבותי שאתה חוטף באמריקה הוא משוכלל. כי גדלנו על סיינפלד וכו', ונולדנו לחשוב שנרגיש שם בבית - אבל בוא'נה, זה מוזר כמו יפן! כל פעם ראינו מישהו, שחשבנו שהוא משחק גרוע בסדרה אמריקאית. למשל השוטר הזה שצועק לך, 'מוב און!' ואז אתה מגיע ורואה שהוא לא משחק גרוע - ככה הם באמת! ואתה בשוק מזה".
את הנחמה שלו, הוא אומר, מצא בתרבות השחורה. "הפעם הראשונה שהרגשתי נוח בניו־יורק הייתה במועדון היפ־הופ שחור בבד־סטיי, עד כמה שזה נשמע נורא כמו 'חיפוש האותנטיות של האדם הלבן'", הוא מספר, "מדברים איתך שם הרבה יותר, ותוך שנייה אנשים מורידים חולצה, ומעשנים בתוך המקום - הרגשה כמו בבית. ככל שאני מתבגר אני מבין, שאם יש ממד שלפיו אני שופט מקומות בעולם, אוהב או לא אוהב מקום, זה משהו בעובי ובגבולות בין אנשים. חוץ מזה, התרבות השחורה משחררת את כולנו. למשל להירתע מהדבר שנקרא 'התמסחרות': מכרת שיר לאדידס, הוצאת כסף מהאדם הלבן, דפקת אותו - 'להתמסחר' זו פעולה אנטי־ממסדית!"
והגזענות?
"בהתחלה בניו־יורק אתה מתלהב ממה שאתה רואה, עד שהשחורים אומרים לך, 'אתה לא מכיר את המציאות'. פעם שתיתי בסאבוויי בירה, בתוך שקית נייר חומה. הייתי בטוח שככה מותר. פתאום עצרו אותי בקרון שני שוטרים, מחופשים להיפסטרים. מתברר שמותר לשתות בירה רק ברכבת ללונג־איילנד. הורידו אותי בתחנת משטרה, לך תביא דרכון, וקיבלתי טיקט, הזמנה לשופט. אתה עובר כמה מחסומים ונכנס לאולם של 600 מושבים. השופט, התובע והסנגור - לבנים, וזה אני ועוד ארבעה חרדים וכמה היספאנים - וכל היתר, אבל כו־לם, שחורים! כולם, 600 איש. ואחד מהם אומר לי, 'מה אתה עושה כאן? אתה לבן. מה, אתה רוצה לשתות? תשים וויסקי באיזה בקבוק של מיץ אבטיחים'. כי אצל הלבנים לא בודקים. אבל אצל השחורים כן. ומאז אתה מבחין בסאבוויי, מגיע שוטר לשחורים ומריח להם את הקולה, אם אין שם וויסקי.
"יש לי חבר יהודי צעיר, שמפעיל את אחד מעסקי הדילרים הכי מצליחים בברוקלין. סמס, שלוש דקות מגיע הגראס הכי משובח שיש, ובברוקלין לא עושים חיפוש בבתים, יש דה־קרימינליזציה לשימוש בבית. פעם הייתה לנו שיחה ושאלתי, למה אין לך עובדים שחורים. הוא ענה, 'זה הכי מציק לי, כי אני היפסטר וליברלי וכו' - אבל אני פשוט לא יכול. כי שחורים על אופניים עוצרים. לבנים - לא'. אתה מבין, הגזענות מוחבאת באמריקה. אבל היא משוגעת".
איך התקבלה הבחירה בטראמפ בפארק סלופ?
"בהלם מוחלט. אבל לי היה ברור מהיום הראשון שטראמפ ייבחר, עד שלאנשים מסביב נמאס לשמוע אותי אומר את זה. בגלל שזה היה חיקוי מדויק של מה שעברתי בתל־אביב, בפעם האחרונה שביבי נבחר. אני חי בניו־יורק, באקו צ'מבר, בלי לראות את הפיד האחר, הגדול יותר. אגב, אני אשכרה לא מבין למה אין כפתור בממשק של פייסבוק, שאתה לוחץ ורואה את הפיד של כל מי שנמצא לידך. של כל מי שלא בחרת ולא ראית בחיים. זה יהיה... מעניין".
"תיירות אקזיסטנציאלית", ככה הוא קורא לאורח חייו החדש, על הקו בין פארק סלופ בברוקלין לרחוב ביל"ו בתל־אביב. ונראה שזה עושה לו טוב. בריא יותר, בלי חומרים סינתטיים, רק צמחים, מעט מאוד ערק, אין יותר לילות שכרות אובדניים, מסתפק בכוס יין אדום. ובעיקר, נטול חרדות, שאיימו לטרוף את חייו. "לפני חמש שנים הייתה לי תקופה של התקפי חרדה, בגלל חובות משוגעים לבנק", הוא משחזר. "איך חובות? בגיל 24 אתה נפרד מחברה, עובר לרגע בין שתי דירות, פותח חוב של עשרת אלפים שקל שמתחיל להצטבר. ואז מציעים לך הלוואה. נשמע מדהים, תשלם רק 200 שקל בחודש לחמש שנים ותצא מהמינוס. ואז אתה מגיע לגיל 26, עם 117 אלף שקל חוב. אלה היו התקפים מסונכרנים עם הטלפונים מהבנק, מלווים בכאב איום ונורא, בנמלול, ובתחושה שאני הולך לעזוב את הגוף. ואחר כך הגיעה ההבנה, שיש התנגשות בין הנפש היותר חופשית שלי, לבין המוסדות שאני עומד מולם", הוא מספר.
אז הוא פשוט קם ועזב. אלא שכרגיל אצלו, זה קרה בדרך משובבת נפש. "גרתי עם חברתי הקודמת בדירה שכורה בנווה צדק. בעל הבית היה יהודי אמריקאי, פרופ' סם בכרך מאוניברסיטת קורנל. איש יוצא דופן. כשהתחילה המחאה החברתית סם שלח לנו אימיילים מאמריקה, 'אתם רואים, איים דה אונלי נון־מאדרפאקר לנד־אוונר אין איזראל!' והשאיר את שכר הדירה על 3,000 שקל, לדירה מדהימה, בקטע אידיאולוגי. יותר מאוחר הוא בא והודיע לנו, 'אתם צריכים לעזוב עד יולי'. על מה אתה מדבר, שאלתי. 'מה זה, על מה אני מדבר? אתם צריכים לעזוב!' נכנסתי ללחץ, עד שאחרי חמש דקות הוא אמר בצחוק: 'תירגע'".
מהדבר הזה התפתחה ביניהם חברות ובכרך העלה הצעה. מלגה באוניברסיטת קורנל, לשם כתיבת סיפורי חיים אישיים של אנשים מן השורה. 'מה קרה פה', שרואה אור עכשיו (הוצאת הקיבוץ המיוחד), הוא ספרון צנוע ונהדר. 13 אנשים, רובם סביב גיל המדינה, מציגים כמה תמונות היסטוריה פרטית, בימים שבהם איש כבר לא יודע מה קרה כאן באמת. יגאל וגה גרסיה, מהפכן צ'ילאני, שעושה טעות ונקלע ארצה, עד להלם קרב ביום כיפור; דני שלזינגר, שצולל ומוצא אוצרות בזבל; תאודור ינקו, שהותיר את הוריו בכלא הרומני; ולא פחות ואולי יותר מהם - גם יהודים בני עדות המזרח, בסיפורים שבאמת לא זכינו לשמוע עד היום - אליהו חביב שניצל מהפוגרום בלוב, עם ההכרזה על המדינה; או מונה טויב התוניסאית, אישה שאתה קורא ורוצה לחבק, בסיפור חיים שהוא סרט.
את הספר הוא כתב בין אלפי הדברים האחרים שמעסיקים אותו. בן ארי הוא אדם שמייצר עניין, כל הזמן, כשהראש שלו מעבד את העולם לרעיונות חדשים. בטיסה האחרונה לאמריקה, הוא מספר, ישב לפניו נפתלי בנט. יצא מזה תסריט בעבודה, על פוליטיקאים שמישהו הכניס להם לאוכל פטריות הזיה. "טרור פסיכדלי", הוא קורא לזה.
× × ×
בן 31, נולד בנהלל. הבן הבכור מבין שלושה. אבא טייס, משפחה צפתית מצאצאי האר"י. סבא של אבא, פנחס שניידר, הוא פלמ"חניק ממייסדי משמר הירדן, שלאחר נפילתה ישב 14 חודשים בכלא הסורי. אמא של גון היא אחותו של יהונתן גפן, ענת מ"שירים שענת אוהבת במיוחד". הייחוס המשפחתי, המראה והכישרון, איימו להפוך גם את בן ארי לנסיך הבא בשושלת דיין־גפן, תואר שהוא מיהר לבעוט בו, ולא רק בו. על בן הדוד אביב, למשל, הוא כתב בזמנו את השיר "אוויר גפן", וסיפר כי נותר מצולק מן העובדה כי הנערה שהתנשקה איתו בפעם הראשונה, עשתה את זה רק בגלל מר דור מזוין.
"ובכלל, בנהלל היינו אחת המשפחות העניות", הוא מספר. "יש תמונה משפחתית, שלאבא שלי קשה איתה. סוף חוג הקראטה שלי בכיתה א'. כל הילדים במדי קראטה, ורק אני בחולצת צבי הנינג'ה. כי לא היה כסף לחליפה. וזה הדבר שהכי כופה עליך להיות אינדיבידואליסט בעולם. אתה צריך לנמק לעצמך, למה לא היית במדים. זה לא בגלל ש'אין לי כסף', אלא, 'אני בכלל לא אוהב מדים', או 'קראטה זה על נפש', כאלה".
היה לו חבר אחד בנהלל בברית הלא־מקובלים: רועי כפרי. מי שהפך לכוכב בזכות יציאות כמו 'ניצה ולחם', סרטוני 'בקיצור' ב'ארץ נהדרת', וסדרת הפרסומות ל'מילקי', ממש אנטי־פרסומות, מצחיקות בטירוף פינת וואט דה פאק.
אלה הפכו מיד לסנסציית רשת, ואת יוצריה - למי שעושים בית ספר לעולם הפרסום השמן והמעייף. "היום חברה כבר לא יכולה להיות רצינית מול 'ערכי המותג' שלה", הוא מסביר. "בגלל שהשאלה הפכה מ'יפה יותר או פחות', ל'אותנטי יותר או פחות'. מה שמביא ילדים לראות סרטונים הוא לא יופי ולא סנדי בר, אלא אותנטיות. לכן, החברה לא יכולה להגיד על המוצר שלה, 'אני ידידותי, צעיר ופרש'. כי ילדים מסתכלים על זה ואומרים, 'מה, אנחנו מדברים עם רובוט? קולטים את הקונצים שלכם'. אז אנחנו לא באים בשם 'ערכי המותג' – אלא מלגלגלים על הדבר הזה. ואם אתה עושה פרסומת, אז שיהיה תוכן שאנשים היו צורכים גם אם לא היה פרסומת".
ובכלל, הומור הנונסנס שלכם הוא בריחה מ"האמירה החשובה"? הרמת ידיים?
"הנונסנס יביא לשינוי. כי הוא גורם לאדם להבין שהוא לא יודע. הנונסנס הוא ההפך מההומור הסיסטמטי של הפאנצ'ים, אחד ועוד אחד שווה משהו מדויק. לכן הפוליטיקה תגיע מזה שנעזוב את הפוליטיקה. והשלום יגיע מזה שנעזוב את הפוליטיקה ואת 'המערכת'. כי מערכות לא משתנות מבפנים. זה השקר שהמערכת מספרת לך, כדי שתיכנס אליה ותשכח מהרצון לשנות אותה. השינוי מגיע מהאזוטריה, מקורט קוביין, מההיפ־הופ, מהנונסנס. לכן הרעיון הוא לבנות עולם, שהוא מספיק שונה מהעולם הקיים - שאולי מישהו ירצה לנדוד אליו".
אפרופו העולם הקיים, תחום שמרתק את בן ארי במיוחד, הוא חקר השימוש בסמים פסיכדליים. במסגרת זו, הוא עוסק בפרויקט הקשור לסופר ק' צטניק, ולטיפול שעבר באל־אס־די. "הקריירה של ק' צטניק מתחילה במשפט אייכמן. הוא הופך להיות נער הפוסטר של 'פלאנטה אחרת'. זאת אומרת, מה שקרה - לא קרה בעולם הזה, היה לא אנושי, ובעצם להגיד, שזה לא יכול לקרות שוב", אומר בן ארי. המשך הטיפול באל־אס־די הוביל את ק' צטניק להצליח לראות את כל התמונה, גם את הצד הנורא, של קצין נאצי, המשלח את הרכבות והיהודים לדרך ללא מוצא.
"ואחרי הטיפול שלו, הוא הבין את החוויה, עד שאמר, זו לא הייתה פלאנטה אחרת", מוסיף בן ארי. "אבל ישראל לא מוכנה להקשיב לזה! המדינה שדדה מניצול השואה הזה את הסיפור כשהוא היה משוגע מטראומה, והפכה אותו לסיפור שאנחנו מחונכים על ברכיו. והמסקנה היחידה שחילצנו היא: יהודים צריכים להילחם. ולא אחת מאינסוף מסקנות אחרות. למשל: תראו מה קורה כתוצאה מציות עיוור. תראו מה החשיבות של סרבנות. תראו מה קורה כשהרוב טועה".
"אלי ויזל כותב בניו יורק טיימס 'זילות השואה' על סרט כמו בחירתה של סופי, ומנמק, 'מי שלא היה שם, אין לו זכות לדבר על זה, כל עוד לא עברת את הגיהינום שלי'. האמירה הזו היא לשלול את המהות של האמנות. ובעצם - להכין את הקרקע לשואה הבאה.
"ומה קורה בינתיים? ישראל מנצלת בציניות עצומה את השואה. אומרים, אסור להשוות ואסור להשוות - אבל כשביבי מגיע לנאום בקונגרס, אתה רואה בעמוד הראשון בטיימס את שרה עם אלי ויזל בעצמו! אסור להשוות, אבל ביבי משווה - כי מול אושוויץ וכמה שננפח אותה יותר, אנחנו סבבה. בלי אושוויץ? קשה לדעת".
סמים פסיכדליים מוליכים את בן ארי גם אל השמאניזם. "אני בשלבים מתקדמים — אני מקווה — של כתיבת הספר השלישי שלי", הוא מגלה. "בגלל לוביזם של חברות התרופות בארצות־הברית בשנות ה־20 של המאה הקודמת, נולדנו לתוך עולם שבו מכל מיליוני הצמחים בעולם, דווקא אלה שמעודדים רגולציה של פעולות מנטליות נחשבים לא חוקיים. במהלך התחקיר השתתפתי בטקסים שקשורים לצמחים האלה בכמה מקומות בחו"ל. ראיתי עשרות אנשים עוברים את הטקסים האלה, כולם מגיעים עם פחד, ויוצאים עם הודיה ואיזו הבנה כללית. משהו כמו ההבנה שהאחר הוא אינסופי בדיוק כמוני".
בן ארי מתעמק גם בקבלה. בצד הפופולרי, יימצא לזה ביטוי, למשל, ביצירה 'דער מענטש' - סרט קולנוע, מערבון חרדי ביידיש, שבן ארי כותב ווניה הימן מביים. לטובת העניין, הוא מספר, הגיע גם למספר שבועות של לימוד השפה בחוות היידיש החקלאית "גושן" באפסטייט ניו־יורק. בינתיים, הוא מגלה, הסרט יהפוך כנראה לסדרה בכבלים.
אבל עיקר העיסוק היהודי שלו הינו לימודי. 40 אחוז מארון הספרים שלו, הוא מעריך, שייך לקבלה. זה התחיל לפני שבע שנים, בעקבות מחקר על הסבא־רבא־רבא שלו, הרב שם טוב גפן. פילוסוף ומקובל יוצא דופן, שניסה לחבר בין עולמות האמונה לחידות הגדולות של היקום, כולל אפילו "תורת המיתרים", לפני שקראו לה ככה. "בשנים האחרונות אנשים התחילו למצוא אותו, בעיקר בזכות הוצאה מחודשת של מוסד הרב קוק", הוא מסביר. "יש קבוצה של אנשים שטוענת שצריך בגללו לפסול את פרס הנובל שקיבל האדם שהמציא את תורת המיתרים, בגלל שהספר מכיל תיאוריה זהה לה, צעירה ממנה ב־30 שנה.
"אגב, אנקדוטה מעניינת: שם המשפחה שלו היה בארסקי, כי הוא הגיע ממקום באוקראינה שנקרא באר. אבל בשלב מסוים, כדי להתחמק מהגיוס לצבא הרוסי, המשפחה שינתה את השם ל'גפן'. ככה ש'גפן', מראש, היה שם שנוצר כדי להשתמט מצבאות".
