עזבו אתכם מלברון נגד גולדן סטייט, לא כוחות. הקרב המסקרן של השבוע הוא רדיוהד נגד פינק פלויד. או ליתר דיוק, הוויכוח בין תום יורק לרוג'ר ווטרס (שגם הוציא השבוע אלבום חדש, ראשון מאז 92). זה האחרון, כידוע, הוא מהקולות הבולטים בתנועת ה־BDS, הקוראים לחרם תרבותי מלא על ישראל. במסגרת זו ניסה לשדל גם את רדיוהד שלא להגיע ארצה להופעה הקרובה.

מצא עם מי להתעסק, הלהקה של האינטלקטואלים מאוקספורד. יורק, בתגובה בלתי מכופתרת ויוצאת דופן, ירה בחזרה: "איזו התנשאות מעליבה! מי הם שיורו לנו מה לעשות? מה אנחנו, מפגרים שלא יכולים לקבל החלטה מוסרית בעצמנו?" אמר, והוסיף כי הוא תומך בשיח פתוח ומתנגד לחרם - גם אם הוא רחוק מאוד מלהיות אוהד של נתניהו והכיבוש.

העימות הזה מרתק, ולא רק בגלל שאנחנו, לפחות, מבסוטים מהעמדה של יורק. אלא כי הוא גם מזכיר לכולם את המחויבות הקלאסית של האמן: לשמש מצפון חברתי, להביע דעה, לקוות לשינוי. יורק וגם ווטרס, גם אם לא יודו בכך, דומים מאוד אחד לשני. שלא במקרה, היפסטרים מגניבים לדורותיהם תיעבו את פינק פלויד, כשם שהם מתעבים את רדיוהד: איףףףף, הם כל כך רציניים! וכאלה חמורי סבר! כי הכל אצלם מלא "משמעות"!

בדיוק זה: להגיד דבר משמעותי על החיים שלנו. בפינה אחת ווטרס, מי שהסיסמאות האנטי־פשיסטיות שלו הפכו לפולחן במה פשיסטי בעצמו, מולטי־מיליונר שקרא פעם להוריד את החומה, ובעצם מעבה היום את זו שעדיין קיימת. ומנגד יורק, שהיום לפני 20 שנה ביקש להציל את הרוח האנושית והתקשורת בינינו, שהולכת לאיבוד בתוך האוקיי קומפיוטר. ומסתבר, שהוא עדיין לא מוותר.

רוג'ר ווטרס