קיבלתי הצעה להיות המנהל האמנותי של פסטיבל עכו. התבקשתי להגיש מועמדות להחליף את המנהל האמנותי הפורש, ובארבעת החודשים הנותרים להרים את הפסטיבל כראות עיניי.
אלברט בן שלוש ידידי צלצל ושאל אם אני מעוניין. אלברט הוא המנכ"ל של הפסטיבל ומנהל החברה הכלכלית של עכו. פעמיים השתתפתי בפסטיבל הנפלא הזה כיוצר ושחקן. הפעם הראשונה הייתה ב־2009 עם הצגה שכתבתי וביימתי בשם "ג'ננה", שהתעסקה בהשלכות הכיבוש על נפשו ומעשיו של בחור ישראלי שמסתבך בתקרית במחסום. הצגה פוליטית, שמאלנית. השחקנית בהצגה שלי הייתה עינת ויצמן והיא אף זכתה בפרס השחקנית באותו פסטיבל. ההצגה השנייה הייתה בשנה שעברה, תחת ניהולו האמנותי של המנהל הפורש גיבסון בר אל, הצגה בשם "ערב שקופיות" שאין לה שום נגיעה פוליטית וכל כולה מסע אישי פנימי של גבר בין הנשים בחייו. על גיבסון וחברי הוועדה האמנותית שלו יש לי רק מילים טובות אחרי החוויה המשותפת שלנו בשנה שעברה. על החונטה שהוא הביא איתו ושימשו כמעגל שני ותומך, פחות. גיבסון הגיע עם אג'נדה – הוא יחזיר את הפסטיבל לימיו הפוליטיים, הוא יהפוך שוב את פסטיבל עכו למצדה של השמאל. נתבצר שם ונראה שאנחנו לא מפחדים. נרים את דגל המאבק ונתקע אותו בעיניהם של הקומיסרים. גיבסון לא שונה בכך מאמנים רבים אחרים.
ההצעה של אלברט העמידה אותי בפני דילמה לא פשוטה, להיות או לא להיות. חבריי האמנים יקפצו ויאמרו – "מה כאן הדילמה? סירוב היא התשובה הברורה". אבל לא בכל יום מקבלים הצעה כזו. אחרי שהלכתי לנהל אמנותית את תיאטרון "מראה" בקריית־שמונה וחזרתי משם אחרי שנה כי קיצצו את כנפיי, הנה הזדמנות לנהל את פסטיבל התיאטרון הכי חשוב ומעניין בישראל – פסטיבל אדינבורו הישראלי. אפשרות אמיתית לבסס הנהגה אמנותית כראות עיניי, להביא לידי ביטוי כוחות אמנותיים מכל הגוונים, למתוח את הקצוות בכל המובנים. הנה, הנה הסיבה שבשבילה עזבתי את תיאטרון הקאמרי אחרי 12 שנים שם כשחקן. אף אחד לא ימחא לי כפיים על הסירוב לקבל את ההצעה, אבל אני מבקש לבטא את מה שעבר בראשי בזמן ההתלבטות, שנמשכה שלושה ימים.
בראש ובראשונה אני רוצה לומר בקול ברור, אני מתעב את האמירות המתלהמות והמסיתות, שמגיעות ממשרד התרבות, אני מתפלץ אל מול הדרישה לשלוט בתכנים אמנותיים, אני מתקומם על השימוש הציני בנו האמנים למטרות פוליטיות נלוזות. אני כועס על הממשלה הצדקנית הזו, על ההסתה נגד חלקים גדולים בעם, ואני אף פעם לא אשכח ולא אסלח לביבי על כך שעמד על המרפסת בהפגנת הימין שבה נראו תמונות של רבין בבגדי נאצי ונשמעו קריאות להרוג אותו.
ואתם מזדעקים על ציור עירום של איילת שקד בתערוכת אמנות??? מוסר כפול ומשולש מוביל את הממשלה הזו. יש עם שחי לצידנו, עם שהוא אויב נחוש ולא תצליחו להעלים אותו גם אם תשכתבו את הספרים ותביאו היסטוריונים שיוכיחו שאין עם כזה, ותרקדו באלף חתונות, כי אולי נדמה לכם שזה זמן ל"מהפכה של שמחה", אבל מסביב הכל בוער ואתם הגפרור ופחית הנפט.
אבל לא בזה העניין, העניין היה ההתעסקות שלי בדילמה – לקחת או לא ואם כן אז למה?
התשובה היא שלא לקחתי את התפקיד! אבל הנה הלמה חשבתי שראוי ונכון לקחת אותו, עבורי.
אין לי עסק בשום חונטה, אני לא שייך לאף מילייה, אני חלק מהעם הזה מלמעלה ועד למטה. אני ילד שגדל במושב, סיים תיכון בחצור־הגלילית, שירת כנהג טנק וגר כבר 20 שנה בתל־אביב. אני לא סובל אליטיסטים כמו שאני לא סובל בורים. אני רואה בתיאטרון אמנות שנועדה לכולם ועליה להיות נגישה ולגעת בכולם.
אני מעריך את חברתי עינת ויצמן שעומדת על דעתה (גם אם זו אינה דעתי) כבר שנים רבות ולא חוששת להילחם עליה ולשלם מחיר כבד הן בפן האישי והן בקריירה שלה, ובמקביל אני חושב שלקבל מנדט לנהל פסטיבל כזה, ולשבץ בו הצגה בשם "אסירי הכיבוש" ועוד שלוש הפקות שעוסקות בכיבוש, זה לומר בגלוי ובקול גדול לחצי מהעם הזה – אין לכם מה לדרוך בפסטיבל הזה כי הוא לא שלכם ולא בשבילכם.
הדבר הכי משעמם ומיותר הוא לשכנע את המשוכנעים, לשבת מוקף באנשים שלך, להתחמם ולהתנחם בזעם ובתסכול שלהם ולמחוא לעצמנו כפיים על האמירה הליברלית שלנו, על יכולתנו לראות את הסבל של הזולת. וזו אחת הבעיות הגדולות של השמאל, שעדיין מלקק את הפצעים על מותו של רבין האבא ומותו של השלום, ולא השכיל להתעדכן במציאות החדשה, המוקצנת ומסובכת. מעניין פי כמה, ובמיוחד בתקופה הזו, לנסות בתור אמנים להגיע לכולם, לכל החלקים בעם, ולנסות לפתוח משהו שם, להאיר פינה חשוכה, לגלות זווית חדשה של הסתכלות, אפילו עבור עצמנו, לגעת בקלחת הרותחת הזו של הישראליות בחוכמה ובסקרנות. ואני לא אומר שגיבסון והוועדה שלו לא עשו זאת, אבל אני חושב שהם לקו בהתרסה ילדותית והם לא היחידים.
ללעוג למירי רגב על שלא קראה מעולם את צ'כוב זו חוכמה קטנה. רוב האנשים לא קראו צ'כוב וגם רוב מי שקרא סיפורים ומחזות של צ'כוב לא הבין על מה ההתלהבות. לי עצמי לקח שנים עד שראיתי הפקה בברודווי שבה בפעם הראשונה זכיתי לראות ולהבין על מה המהומה. כואב לי לסרב להצעה הזו כמו שאני מתאר לי שכאב לגיבסון לעזוב את התפקיד, אבל דבר גדול מאיתנו מונח לפנינו וזו הסולידריות שנוצרה בינינו האמנים שאומרים יחד ובקול גדול – די! לא תתערבו יותר בתכנים שלנו ולא תאיימו עלינו בחרב קיצוץ המימון ולא תשתמשו בנו כשק חבטות עבור ההמון הזועם שלכם. אנחנו אמנים ותפקידה של האמנות גם לנשוך את היד שמאכילה אותה. אני שמח שהגענו לרגע הזה ומקווה שלא ניסוג ממנו שוב. לא תאיימו יותר על פסטיבל ישראל ולא על מוזיאון תל־אביב ולא על פסטיבל ירושלים ופסטיבל דרום, ושנקר וסינמטק תל־אביב ותיאטרון אל מידאן ולא על אף מוסד תרבותי. יחד נעמוד ונסגור את השערים בעצמנו אם תכריחו אותנו. תהיו גאים באמנים שלכם גם אם הם לא משקפים או משמשים שופר לדעות והמסרים שלכם. להבדיל מדובר צה"ל, אנחנו לא דף מסרים לתקשורת – תפנימו את זה.
ובנוגע לפסטיבל עכו – תודה על ההצעה, שמחתי לקבל אותה והייתי שמח לקבל אותה שוב בנסיבות אחרות, כי זו באמת עיר מיוחדת ופסטיבל נדיר. עיריית עכו היא לא אויב, אלא להפך.
