כְּשֶׁאַתָּה מֵכִין אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלְּךָ, חֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ/ (אַל תִּשְׁכַּח אֶת מְזוֹן הַיּוֹנִים)/ כְּשֶׁאַתָּה מְנַהֵל אֶת מִלְחֲמוֹתֶיךָ, חֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ/ (אַל תִּשְׁכַּח אֶת שׁוֹחֲרֵי הַשָּׁלוֹם)/ כְּשֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם אֶת חֶשְׁבּוֹן הַמַּיִם, חֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ/ (אַל תִּשְׁכַּח אֶת מִי שֶׁיּוֹנֵק מֵי עֲנָנִים) / כְּשֶׁאַתָּה שָׂב אֶל הַבַּיִת, בֵּיתְךָ, חֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ (אַל תִּשְׁכַּח אֶת עַם הָאֹהָלִים)/ כְּשֶׁאַתָּה יָשֵׁן וּמוֹנֶה אֶת הַכּוֹכָבִים, חֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ/ (יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא מָקוֹם לְשֵׁנָה).
כמה יפות המילים האלה. כמה נחוצה לנו היום הסולידריות שהן מבטאות, התזכורת - דווקא ברגעי החסד של חיינו - לראות את האחר, את החלש, את מי שחייו קשים משלנו. תזכורת לשבע, שיש מי שרעב. תזכורת למי שיש לו מקלחת חמה, שיש מי שמשווע ללגימת מים נקיים. תזכורת למי שיש לו קורת גג, שיש בעולם חסרי בית.
רק שבעיני שרת התרבות מירי רגב, המילים האלה הן "פרובוקציה". לכן היא מנסה למנוע מהזמרת מירה עוואד לשיר אותן בטקס אקו"ם שיתקיים היום. מה פרובוקטיבי בשיר הזה, שכותרתו "חשוב על הזולת"? ובכן, כתב אותו מחמוד דרוויש, שלרגב יש איתו חשבון.
כזכור, רגב התפלצה בזמנו משירו של דרוויש, "תעודת זהות", הכולל את השורות: "אני לא שונא אנשים/ ואינני פולש/ אבל אם אהיה לרעב/ בשרו של הכובש יהיה לי למאכל", וביקשה לפסול את השמעתו בטענה שמדובר בהסתה. אבל זה היה אז. עכשיו, היא מסבירה, תוכן השיר כבר לא משנה. העובדה שדרוויש העז לבטא התנגדות למשטר הציוני, מצדיקה מבחינתה השתקה של כלל שירתו. במילים אחרות: מפסילת שיר בשל תוכנו עברנו לפסילת זכותו של אדם להשמיע קול. אגב, רגב מודה בזה בעצמה: כשטענו בפניה ש"חשוב על הזולת" הוא שיר פייסני, השיבה ש"ההתנגדות היא לגופו של אדם, ולא לגופה של יצירתו".
ובכל זאת שווה לחזור ליצירה. כי נדמה שלמרות מה שרגב אומרת, הדבר שמאיים על השלטון שהיא מייצגת הוא לא באמת מי שחתום על המילים אלא המילים עצמן. כשאזרחים עובדים בקושי גומרים את החודש, כשזכאים לדיור ציבורי נזרקים לרחוב, כשקשישים מחטטים בפחים, כשבתי החולים כורעים תחת העומס ואזרחים נעצרים כי העזו לעמוד עם שלט ברחוב - התזכורת של דרוויש, שעוואד הלחינה כל כך יפה, רלוונטית במיוחד. תזכורת לשבע, שלא ישכח את הרעב. לעשיר, שלא ישכח את העני. לחזק, שלא ישכח את החלש.
נדמה שזה מה שהשלטון מפחד שנשמע: מילים שמזכירות שכולנו בני אדם, החזקים והחלשים, העשירים והעניים, בעלי השררה - ואלה שנחנקים תחתיה. מילות פיוס שכתב בערבית אדם שמירי רגב רוצה שנראה בו אויב, ושעלולות חלילה לגלות לנו שגם המשורר שביקש, "תרשום, אני ערבי" - הוא בן אדם כמונו. וכמונו, הוא רק רוצה לחיות.
"כְּשֶׁאַתָּה נוֹתֵן דְּרוֹר לְנַפְשְׁךָ בְּמֶטָפוֹרוֹת, חֲשֹׁב עַל זוּלָתְךָ/ (חֲשֹׁב עַל אֵלֶּה שֶׁאִבְּדוּ זְכוּתָם לְמִלִּים)", כותב דרוויש, מזכיר לנו שיש מי שקולם מושתק, ומסכם: "כְּשֶׁאַתָּה מְהַרְהֵר בָּאֲחֵרִים הָרְחוֹקִים, חֲשֹׁב עַל עַצְמְךָ/ (אֱמֹר: הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי נֵר בַּחֲשֵׁכָה)".
את הקול הזה, קול של סולידריות ואחווה אנושית, נר בחשכה שמזכיר לנו ש"אנחנו" ו"הם" קרובים משנדמה לנו - מנסה השרה רגב להשתיק ולהעלים. אסור לנו להסכים לזה. √
