שישי 22 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 11.06.2017
נבואות הזעם הופרכו
רונן ברגמן

בשבוע שעבר נפלה לאזרחי ישראל הזדמנות נדירה: פעמיים ברצף, יום אחר יום, הם קיבלו הצצה לשתי פרשיות שהיו חבויות במעמקי הכספת של הצנזורה הצבאית - נושאים שצה"ל וקהילת המודיעין עשו מאמץ אדיר לשמור סודיים ביותר, חבויים מעין הציבור והאויב הערמומי המאזין תמיד.

הראשון, "מבצע שמשון", התוכנית של ישראל ביוני 1967, לפי פרסומים זרים, להשתמש בנשק גרעיני בסיני - לפוצץ את אחד משני המתקנים שהיו אז בידיה על פסגת הר נידח ושומם, אם המלחמה לא תתנהל כמצופה, ולאיים על נאצר שאם לא יחדל מלחימה - המתקן הבא יפוצץ באזור מיושב.

גם הסיפור מאחורי הסיפור דרמטי. כמה עיתונאים שמעו שתא"ל יצחק יעקב (“יצה”), מפקד יחידת פיתוח אמצעי הלחימה של צה"ל, תיכנן את המבצע והיה אמור לפקד עליו. יעקב, שגר בניו־יורק, סירב לדבר עימם. אבנר כהן, חוקר פרויקט הגרעין, פגש אותו ובהמשך יצר בינינו קשר. בשנים הבאות ניהלנו עימו סדרת שיחות ארוכה, ביחד ולחוד. הסדרה הבשילה לכתבה שהייתה אמורה להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" (ולאחריה להפוך לסרט דוקומנטרי). התנאי של יעקב היה שהחומר יועבר לצנזורה לפני פרסומו.

כך עשינו, אך הצנזורה פסלה את כל הכתבה. בניגוד להתחייבות שנטלה על עצמה, היא אף העבירה אותה ליחיאל חורב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחונית, שנחשב אז לאיש החזק והמפחיד בישראל. חורב ניפח מהפרשה מלחמת עולם נגד “יצה” ונגדנו, בכוונה לתלות אותו על העץ הכי גבוה בעיר, למען יראו וייראו, ובמקביל להעצים את כוחו שלו.

 

הצנזורה, ובמקביל המלמ"ב, טענו (גם בשבועה בביהמ”ש) כי פרסום הפרשה, בישראל או בארה”ב, יגרום לנזק ביטחוני חסר תקדים ויביא להתפזרות העמימות הגרעינית. אני טענתי שרק שני דברים יכולים לפוגג את העמימות: ניסוי גרעיני או הצהרה של ראש ממשלת ישראל המכהן. כל השאר לא ישנה דבר. יעקב שכמעט מת בכלא, והיה עצור שנתיים בבית חולים כשלצידו שישה שומרים, זוכה בסופו של דבר מההאשמות החמורות נגדו והורשע בעבירה טכנית בלבד.

17 שנים נותר הסיפור סודי עד שכהן פירסם אותו בשבוע שעבר ב”ניו־יורק טיימס”, ואת תמלילי השיחות, בעברית ובאנגלית, באתר של “מרכז וורדו ווילסון”. גם אחרי הפרסום הנרחב, הצנזורה מונעת מאיתנו לפרסם את הדברים ממקורותינו, אף שמדובר בדיוק באותו סיפור, באותו מרואיין ובאותם תמלילים.

 

בנפרד, ולגמרי במקרה, פורסם בעיתון בפיטסבורג סיפור שהיה אמור להתפרסם בעמודים אלה ביוני 2007, במלאת 40 שנים למלחמה. מאיר עמית גילה לי בריאיון שפנה למדען ויצרן הציוד הגרעיני האמריקאי זלמן שפירו, וביקש וקיבל ממנו סוללות רדיו־אקטיביות להפעלה ארוכת טווח של מתקני האזנה חשאיים שסיירת מטכ"ל טומנת עמוק בשטח האויב. גם זאת הצנזורה פסלה. גם זאת הגדירה כאיום חמור על ביטחון המדינה. והנה, למרות המאמצים הגדולים שהושקעו במניעת הפרסום, הסיפורים בחוץ. עכשיו אפשר לבחון את נכונוּת הערכות הסיכון של הצנזורה.

 

אגב, הזדמנות כזו הייתה בעוד כמה פרשיות של דליפת חומרים גדולה בארה”ב - ממסמכי ויקיליקס, שכללו תמלילי פגישות אמריקאים עם גורמים ישראלים (דגן, דיסקין ואחרים) ונפסלו לפרסום כשהגשנו אותם לצנזורה, עד הדלפות סנודן שחשפו את העובדה ששייטת 13 היא שהתנקשה בחייו של הגנרל הסורי סלימן. פרסומים נרחבים בתקשורת האמריקאית חשפו את שיתוף הפעולה בין המוסד וה־CIA בהתנקשות בעימאד מורנייה.

המשותף לכל הסיפורים האלה: מחד תחזית של הצנזורה, כנציגת מערכת הביטחון, שפרסומם יביא נזק אדיר (כולל תסריטי ארמגדון מפורטים מה יהיה הנזק, כמו "הפגנות של מאות אלפים בקהיר" אם מבצע שמשון יפורסם); ומאידך שהם פורסמו בכל זאת, ולא קרה כלום. ראוי שנוכח התפתחויות אלה תיבחן מחדש מדיניות הצנזורה של ישראל. √

 

 


פרסום ראשון: 11.06.17 , 23:09