היא נולדה במכונית, בצומת תל השומר. זה נשמע כמו התחלה של סיפור, אבל זאת האמת. "הוריי גרו ברמת־גן, אבי היה מדען במכון ויצמן, וכשאימא צילצלה ובישרה לו שצירי הלידה החלו, הוא כנראה חיכה עד שהמבחנות ייצאו מהצנטרפוגה", מספרת איילת ברוש. "בלית ברירה אימא דפקה על דלת הדירה של הוריה, שגרו מולנו, וביקשה שיסיעו אותה לבית החולים. באמצע הדרך החלקתי מתוך גופה של אמי לזרועותיה של סבתא שלי, שישבה לצידה במושב האחורי, וכנראה כבר שם נולד הקשר המיוחד ביני לבינה. הוריי החליטו שקפצתי לעולם כמו אילה וקראו לי איילת".

קראו את הפרק הראשון מתוך הספר "המסדרת"

בניגוד ללידת הבזק ההיא, הקפיצה של ברוש (48) לעולם הספרות מתרחשת רק עכשיו, ארבעה חודשים אחרי שסבתה, דבורה רוזנפלד, הלכה לעולמה בגיל 102. "היא הייתה דמות מיתולוגית, מורה לספרות שעם תלמידיה נמנו פרופ' אבישי ברוורמן ודן חמיצר, שהגיעו לשבעה שלה. לדור של הוריי לא היו סבתות וסבים בגלל השואה. אנחנו הדור הראשון שזכה ליהנות מהם, וסבתא היתה משמעותית עבורי מפני שהיא הכינה לי רשימות קריאה וביחד ניתחנו ספרים. היא הספיקה לקרוא כל פרק בספר הביכורים שלי, וכדרכה לא דילגה על אף מילה".

צילום : ידיעות אחרונות

לא פוחדת משינויים

לא מקרי שדמות הסבתא עומדת במרכז ספרה הטרי, "המסדרת" ("ידיעות ספרים"). סבתה של הגר נפטרה. היא זקוקה לעזרה במיון חפציה ופונה אל שמרית שמסדרת בתים של אנשים, אבל מתקשה להסתדר עם הכאוס ששורר בחייה שלה. המפגש המקצועי ביניהן הופך לידידות שלוקחת אותן אל העבר הרחוק, מחיי העיירה היהודית בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה ועד לחיי הניצולים בתל־אביב של ראשית המדינה. על גב הספר, לצד תמונתה, ברוש כתבה שמאחוריה מסלול מקצועי עשיר ומגוון הכולל בין היתר עסק עצמאי לארגון בתים.

"בשבועיים האחרונים, מאז שהספר יצא לחנויות, אני מקבלת פניות טלפוניות מאנשים זרים שמבקשים ממני לסדר את הארונות בבתיהם", היא מספרת, "ונאלצת לאכזב את כולם. לפני 15 שנה, כשחזרנו מארצות־הברית, עסקתי קצת בסידור בתים של אנשים שנפטרו. זאת הייתה אפיזודה קצרה, וטוב שכך. נדדתי בין מקצועות ועיסוקים רבים עד שהגעתי למצבי הנוכחי, כסופרת במשרה מלאה".

בילדותה ברוש לא התגוררה בדירה אחת יותר משנתיים עקב עבודת אביה. "נסענו לסן־פרנסיסקו, לסנט־לואיס. כשהוא קיבל משרה באוניברסיטת באר־שבע עברנו שם בין שלוש דירות שכורות, וכשסוף־סוף הגענו לעומר טסנו בעקבות אבא לוושינגטון. ברור שבכל מעבר היו גם רגעים קשים עד להתאקלמות, אבל התחשלתי, אני לא פוחדת משינויים".

היא למדה תכנון ערים ואזורים בפקולטה לאדריכלות בטכניון ("לא חלמתי על המקצוע הזה, אבא טען שהוא מתאים לי, כמו שחשב שמתאים לי ללמוד מנדולינה ולא פסנתר או גיטרה") ועבדה במשרדי אדריכלים פרטיים. לפני 24 שנים נישאה ליאיר ברוש, אל"מ במיל', מנכ"ל חברת "עד הדעת" העולמית שעוסקת בפיתוח הוראה דיגיטלית. "לא חשבתי שגם בחיי הבוגרים אחווה כל כך הרבה נדודים", היא מודה, "אבל יאיר קיבל עבודה כשליח מודיעין במשלחת הרכש בניו־יורק, וכשהגענו לשם לא רציתי לבזבז את זמני בעבודות דחק שמציעים לנשות שליחים. הפכתי לשליחת עלייה בסוכנות בניו־יורק וזאת היתה ציונות לשמה. נפגשתי עם אמהות ישראליות לילדים שנולדו בארצות־הברית והן קוננו באוזניי, 'הילד רוצה לעשות עלייה, מה עשיתי לא בסדר?'. הסברתי להן שאין תרופה לישראליות שזורמת בדם. ניו־יורק הציעה לי עוד חוויות מרתקות. כיוון שתמיד גרנו בדירות 'אנדר סייז' — עם ארבעה ילדים בשני חדרים — ביקרתי בחנויות שמלמדות איך לארגן את החיים בקופסה קטנה".

בשובם ארצה התמחתה ברוש במערכות מידע גיאוגרפיות ובניתוח מערכות מידע עד שבעלה נשלח ל"אמדוקס" בטורונטו. דווקא שם, רחוק מנוף ילדותה, נגע בה חיידק הכתיבה. "יש לי קבוצה סגורה של מאה איש, משפחה וחברים שאליהם שלחתי, אחת לשבועיים או לחודש, מייל שמתאר את החוויות שלנו כמשפחה מטיילת. לקחנו את הילדים לטפס על המאצ'ו־פיצ'ו ולנסוע במזחלות כלבים, חרשנו איתם את מרכז ודרום אמריקה, והופתעתי להיווכח שכל מייל נגמע בשקיקה. אפילו אבא שלי, שתמיד ידע מה מתאים לי, אמר 'את חייבת לעשות משהו עם הכתיבה'. אבל אבא, פרופ' יעקב טל, נפטר באופן פתאומי במהלך שהותנו מעבר לים. אירוע לב. הוא היה בסך הכל בן 61. הבנתי שעם כל התשוקה והישגיו בעולם המדע, הוא חיכה לפנסיה כדי להגשים את הדברים שבערו בנשמתו, והחלטתי שאני לא אחכה עד לפרישה".

לפני ארבע שנים, עם שובם לקריית־אונו, היא קיבלה מחברתה מתנה — סדנת כתיבה אצל דבורה חץ. "היא הייתה הראשונה שנתנה לי דחיפה חיצונית, לא של חבר או בן משפחה. כשהיא אמרה לי 'תמשיכי', קיבלתי כוח אדיר. חשבתי שהכתיבה תארך שנה, אבל חלק מהספר מעוגן בסיביר ונסחפתי לתחקיר מעמיק. חלק מהחומר עדיין חסוי, אז הפעלתי את סבתא שלי. הלכתי לבית 'משען' בנאות אפקה, שבו היא התגוררה ושבו פועל פרויקט 'בנק הזמן'. הדיירים שתורמים מזמנם לקהילה כמו סבתא, שבגיל מאה עדיין הרצתה, זכאים להיעזר בקשישים. ראיינתי את אלה שהגיעו מסיביר וירדתי איתם לפרטי־רטים, כמו איזה נעליים היו לרגליהם ועל איזו אדמה דרכו. הרגשתי שאני חייבת לדייק.

"בנוסף, נסענו עם הילדים לפולין, למסע שורשים ללא המחנות. ואת הפצע שאבתי מסיפור אמיתי שמתגלגל במשפחה של בעלי. בספטמבר 1939, כשסבו וסבתו הוגלו לסיביר, הם השאירו מאחור ילדה בת שלוש שנראתה כמו גויה, אולי אומצה, ומאז לא נמצאה".

כשסיימה את הכתיבה פנתה ברוש לעורכת ספרותית כדי שתטפל בכתב היד לפני שהיא מגישה אותו להוצאות ספרים. "העורכת קראה, התרשמה, אמרה שרק בעוד חמישה חודשים תוכל להתפנות אליי והציעה שבינתיים אשלח את כתב היד לכמה מו"לים. שמעתי בעצתה. היא שמחה מאוד כשבישרתי לה שכתב היד התקבל ל'ידיעות ספרים' ויעבור עריכה במסגרתה. עכשיו אני כבר באמצע הספר הבא".

מסתגרת בעליית הגג

ברוש היא אימא לשני חיילים (אופיר, 21, ועינב, 19) ולשני תלמידים (יעל, 15, ויניב, 11). "בלידה של יעל ערכתי שידור חוזר ללידת הבזק שלי", היא מחייכת. "לא ילדתי אותה במכונית, תוך כדי נסיעה. היא קפצה מתוכי כשהגעתי לפתח בית החולים, ומכאן שמה".

ילדיה גילו את חדוות הקריאה ופיתחו רגישות מיוחדת למילה הכתובה מאז החלה להסתגר בעליית הגג, שהוסבה לחדר עבודה. "אני מבשלת פעם בשלושה ימים, לפעמים אני לא יורדת לילדים שחוזרים מבית הספר, והם מעלים לי את ארוחת הצהריים שהכינו בעצמם. הוזמנתי להרצות בבית הספר של יעל, וכשהיא נשאלה מה השתנה בחיינו מאז שהתחלתי לכתוב, היא ענתה, 'אימא הרבה יותר מאושרת', וליבי רחב מגאווה".

הסופר הישראלי האהוב עליה הוא מאיר שלו. "עכשיו אני קוראת את 'גינת בר' ומרגישה שהחולד מהגינה שלו הגיע לגינה שלי. ב'הדבר היה ככה' התאהבתי בדמות הסבתא".

איזו סבתא תהיי?

"אבי, שהיה בעל הומור ציני, אמר לי פעם: 'כשנולדו הנכדים הבנתי למה עשיתי ילדים'. הוא היה סבא משקיען, ואני מאחלת לעצמי שאצליח להידמות לו או לסבתי".