אני מסדרת בתים של אנשים מתים. עוזרת ליקיריהם להיפטר ממצבורים מיותרים. אני נכנסת לתוך החדרים האישיים של אנשים זרים, נוברת בגיבוב של חפצים, מחלצת סודות משפחתיים ומזקקת מתוכם תמצית של זיכרונות. זו העבודה שלי.
אני מסדרת בתים של אנשים מתים כדי למצוא בהם את חפציה האבודים של סבתא שלי, שלעולם לא אזכה להכירה. כאילו אמצא בצרורותיהם טלאים להטליא בהם את החתיכות החסרות באריג חיי.
כשהגעתי לבניין הישן שברחוב קרל נטר הבחנתי בנסיכה שעמדה בחלון הקומה השלישית. נראה שרק הכתר חסר לה כשהמתינה לאביר על סוס שיציל אותה מהדרקון וייקח אותה הרחק מכאן, אלא שהאביר בסיפור הזה הייתי אני, הסוס היה הרנו קנגו הלבנה שלי והדרקון היה מבוך החפצים שביניהם תעתה בדירה התל אביבית של סבתה.
דלת הכניסה המקושתת הובילה לחדר מדרגות מרווח בעל מבואה מרוצפת אריחי בצלאל מעוטרים בדגמים גיאומטריים בגוני צהוב, שחור וכחול. מעקה עץ תאם בדייקנות את מהלכו של מסד מפורזל שכמו נשפך כלפי מטה בקצה גרם מדרגות שיש אפורות גבוהות במיוחד. אריחי השיש הקרינו קרירות שפשטה כמו גל לאורך גופי ובן רגע השכיחו ממני עשרים דקות של חיפושי חניה מיוזעים.
הגעתי מתנשפת לקומה השלישית. בפתח הדלת עמדה הגר, הלקוחה החדשה שלי, לבושה שמלת קיץ צמודה בגוון טורקיז פסיכדלי עם כתפיות ירוקות, מסגירה נתחי חזה חמקניים, הטוענים בצדק לחוסר מקום. עיניים מצפות ניבטו אלי, ומבעד לדלת פיתו אותי רהיטים יוצאי דופן, כאלה שאני רואה לעתים נדירות. כן, ללא ספק זו היתה דירה של קשישה עם המון שיק.
״שלום, אני שמרית,״ אמרתי והושטתי יד. ״את בוודאי הגר?״
הגר הנהנה, אמרה ״היי״ ולחצה את ידי.
ספת בננה עם ריפוד בצבע חמרה ובגימור מוקפד עמדה במרכז הסלון ולצדה שולחן עגול מורכב מזרועות עץ שהתפצלו מעלה ומטה ותמכו בפלטת זכוכית שחורה מבריקה, מוכתמת מיושן ומפוצפצת מעט בקצוות. לצדי הספה עמדו כורסת וינטג' ומנורת רגל בעלת קשת רחבה שכמו השתחוותה כלפי היושב בכורסה. ספרייה עמוסת ספרים נמתחה עד תקרת הלופט התל אביבי, שהטיפוס אליו עדיין נתן את אותותיו בנשימתי.
מזנון נמוך עמד בצמוד לקיר, לאורך חלקו העליון ויטרינה צרה שבתוכה הוצגה לראווה מערכת כלי פורצלן מעוטרים בציורים מדוקדקים בגוני הים. ריח קפה חזק פלש אל מחשבותי ובאותו הרגע גם שמעתי את הגר שואלת: ״שנתחיל עם כוס קפה?״
הסתובבתי לעברה והצעתי בעדינות שנשתה את הקפה בחדר עם הכי פחות זיכרונות.
פסעתי בעקבותיה לעבר מה שנראה כמו חדר עבודה. הבטתי סביב וחשתי, כמו תמיד, כפולשת אל חייה הפרטיים של אישה מתה אך נוכחת. לאורך קיר המסדרון השתרעו מדפי ספרים מסודרים בשתי שורות צפופות. את שורות הספרים קטעה מדי פעם תמונה ממוסגרת או צלוחית מעוטרת שנשענה על מעמד מעץ. בחלקי הקיר החשופים נתלו תמונות ומזכרות. לאדם שאינו מכיר את הסיפורים שמאחוריהם, הקישוטים נראו כמו הודבקו לקיר באקראי. נזכרתי איך אמא תמיד אמרה לי שלחפצים יש נטייה להידבק לבני אדם.
כשטלפנה בתחילת השבוע, נשמעה הגר כמי שאבדה ביער של מזכרות ומצבות. כבר שבועיים עברו מאז מותה של סבתה, הניה, אבל אותם שני ארגזים מונחים בחדר התפירה, ליד מכונות התפירה, מתמלאים ומתרוקנים לסירוגין. כפי שסיפרה לי בטלפון, בקול שנשמע כמו נחבט בין עצים בשעת מנוסה, הצורך להיפרד מכביד עליה יותר ויותר והיא לא מצליחה להתיר את כבלי הזיכרונות ולשחרר את החפצים מאחיזתה. היא ביקשה שאמהר לחלץ אותה, ואף על פי שבדרך כלל לא עבדתי בחודש אוגוסט, שמעתי את עצמי נכנעת לקול שהדהד בנבכי מוחי ומבטיחה שאבוא.
סקרתי את חדר העבודה, מבקשת לארוג את שילוב הצבעים והדוגמאות אל זיכרוני. בפינה, מתחת לחלון, ניצבו שתי מכונות תפירה זו ליד זו, האחת מימים עברו, והשנייה חשמלית ומודרנית. גם בלי להבין הרבה בתחום החייטות, ידעתי שזהו אחד הדגמים המשופרים שחברת זינגר ייצרה בשנים האחרונות. לרגע עברה בי המחשבה שהאיורים על גוף המכונה צוירו על פי הזמנה, לפי טעמה של תופרת בעלת חוש אמנותי יוצא דופן. המכונה הישנה שניצבה לצד המכונה המודרנית היתה ידנית, חבוטה ומאובקת וידעה ימים טובים יותר. ודאי היתה פסגת שאיפותיו של החייט או התופרת בשנות השלושים והארבעים - התקשיתי להעריך ממתי היא.
מהתקרה ירד מוט שממנו נתלו קולבים. גזרות של שמלות מנייר פרגמנט, שהוצמדו למתלים באמצעות אטבים, השתלשלו מהם. הרמתי את מבטי כדי לבחון מקרוב את הגזרות התלויות. שוליה של שמלת כתפיות ליטפו את מצחי ורחש גזרות הנייר שהתחככו זו בזו כמו התמזג במשב הרוח הנדיר שהגיח לפתע מהחלון הפתוח. גם ללא נוכחותה של הניה במתפרה היה אפשר לחוש כיצד החמיאה בתפירתה לקווי המתאר של הגוף הנשי. מבעד למראה הגבוהה שהודבקה על דלת הארון ראיתי את הגר סוקרת בעיניה את החדר, כמו מנסה לשמר את מרקם צורותיו לפני שייפרם.
״אני מבינה שהיא היתה תופרת,״ אמרתי במבט שואל.
״כן, אני מצטערת שלא היתה לי סבלנות לשבת וללמוד ממנה יותר,״ אמרה הגר. ״את יודעת אילו נפלאות סבתא הניה חוללה גם בשמלות הפשוטות ביותר שקונים בשוק הכרמל? תמיד הפתיעה עם כיווץ במקום לא צפוי או עם תך אוברלוק במקום שבו ציפית למכפלת. היא היתה מלכת החוט והמחט. היתה תופרת לי את החלום אם רק הייתי מבקשת.״
כהרגלי, לצורך תיעוד של לפני ואחרי, שלפתי מהתיק את המצלמה וביקשתי מהגר רשות לצלם את המתפרה של הניה. גררתי כמה ארגזים ריקים למרכז החדר והצעתי שנתחיל למיין. כדי לא לפגוע בכבודן, קיפלנו בעדינות את גזרות הנייר לתוך ארגז ניירות למחזור. מהר מאוד הופשטו המתלים ממלבושיהם. חלל החדר נותר עירום, והגזרות מילאו את הארגז והשתפלו מצדדיו.
אספנו את סלילי החוטים הריקים שמילאו מגירות שלמות בארון לתוך ארגז שיועד למתפרה הקרובה. במגירות הריקות נותרו קצות חוטים משוחררים במגוון צבעים. מהמגירות התחתונות ליקטנו רוכסנים באורכים שונים, גומי בעוביים מגוונים, כתפיות מבד, סיכות ביטחון וסרטי מדידה.
כשהגר פתחה את אחת המגירות התחתונות בארון היא מצאה אוסף של תוספות חזה - משולשות, אליפטיות, מוארכות, לבנות, שחורות ובצבע עור. ״היא קראה להן לוליטות. ידעתי שהיא משתמשת בהן לפעמים בשמלות שתפרה, אבל לא ידעתי שהיא מחזיקה כזה אוסף בארון,״ אמרה.
לרגע דמיינתי לעצמי לקוחה בשנות השישים לחייה, מודדת שמלה מול המראה ואיזו סבתא, עם סיכות בפיה, שולפת שתי לוליטות מהמגירה ומדגימה ללקוחה כיצד לדחוס אותן בחזייה כדי למלא את החזה שהצטמק עם השנים. אם לא די בזה, ראיתי בעיני רוחי את הסבתא עולה על השרפרף ומסייעת לשדיים של הלקוחה להסתדר במקומם כך שתושג התוצאה הרצויה. הכרחתי את עצמי ללבוש שוב ארשת פנים רצינית, ונוכחתי שאני בוהה בשמלתה המאיימת להתפקע של הגר.
הגר אמרה בהשתאות מעושה: ״לי היא אף פעם לא הציעה להוסיף פוש־אפ,״ ושתינו צחקנו.
מגירות העץ הלכו והתרוקנו ובתחתיתן נחשף נייר ארונות ישן ומתקלף. ממדף גבוה בארון הורדתי להגר שתי סלסילות שהכילו גזירי בדים ממוינים לפי צבעים ומרקמים. הגר לקחה את אחת הסלסילות ולמראה תכולתה קפאה בהשתאות.
״היא תכננה לתפור לי שמיכת טלאים חדשה,״ אמרה. מתחתית אחת הסלסילות משכה בעדינות נייר מקופל ועליו תרשים צבעוני של ריבועים ומשולשים בעלי דוגמאות פרחוניות וחלקות בשלל גוונים.
הגר שאפה אוויר מלוא ריאותיה ושחררה בבת אחת. אחר פנתה לעבר שולחן העבודה. את העפרונות, מספרי הזיגזג והסרגלים שמה בארגז בפינת החדר, שם ערמה לעצמה גלעד פרטי. את הגירים הצבעוניים, המחוגה, סכין הגלגלת ומסגרת לתמונה עשויה עץ, שציפור שיר מגולפת בתחתיתה, זרקה לתוך הארגז המיועד למסירה. סימנתי לעצמי לקחת את המסגרת מתוך הארגז. היא תתאים בדיוק לאוסף המסגרות שיש לי בבית. הגר פתחה את מגירת השולחן הרחבה, התיישבה על הכיסא, הוציאה אלבום שרבוטים גדול והניחה אותו על השולחן.
אלבום השרבוטים של הניה נראה יותר כמו אוגדן ציורים בשלבים שונים של עבודה. חלק מהציורים היו אכן שרבוטים של מודלים לתיפורים ולגימורים שעליהם עבדה. חלק מהרישומים היו צבועים בצבעי מים ודמו יותר לציור ריאליסטי של מודל נשי. הניה התעכבה על פרטי הפרטים של הפרחים, סיבי הבד, הקפלים וסיומות הבגדים, ובכל ציוריה ניכרו פרופורציות מושלמות של מבנה גוף נשי.
״היתה לה יד גם לציור,״ הערתי בלחש.
הגר הנהנה בגרון חנוק. היא סגרה את האלבום והוסיפה אותו ביראת כבוד לארגז הפרטי שלה.
״הגר, בואי נתלבש על הארון,״ ניסיתי לחלץ אותה מעצבותה. הוצאנו מהארון קופסאות פלסטיק מחולקות לתאים קטנים, שהיו מלאים בכפתורים ממוינים לפי צבעים, וקופסת ברגים בעלת מגירות שקופות ובתוכן אוסף של קרסים, לחצניות תיק־תק, אצבעוניות, סיכות ומחטים. על דלת הארון הימנית בלטו מסמרים, ועליהם היו תלויים חוטי תפירה בכל הגוונים. גם מדלת הארון השמאלית הזדקרו מסמרים, ברווחים גדולים יותר, ועליהם נתלו סרטים מבריקים, רצועות תחרה ואבזמים יתומים. ככל שהתקדמנו בעבודת הברירה כן רבו הברזלים החשופים ודלתות הארון נראו כמיטות מסמרים.
העברנו את אוספי הכפתורים ואביזרי התפירה מקופסאות הפלסטיק ומקופסת הברגים לשקיות קטנות שקשרנו והוספנו לארגז שיועד למתפרה. הגר מיינה את חוברות ה״בורדה״, מדי פעם התעכבה על אחת מהן ואף שמה לה כמה בארגז למזכרת.
כשסיימה הרימה את מבטה וחייכה: ״יש הרבה מרחב בחדר הזה, עכשיו כשהחלל חשוף.״ הסתכלתי סביב ולבי נחמץ מעט למראה הריהוט הסגפני והחדר העירום. מתלים גלויים, קופסת ברגים ריקה ומדפי ארון חשופים. שתי מכונות התפירה שתחת החלון נותרו הזכר היחיד למה שהיה עד לפני כשעתיים המתפרה של הניה.
הצבעתי לעבר החלון ושאלתי, ״מה עם המכונה הישנה? אני מניחה שהיא כבר לא בשימוש. כל סוחר משוק הפשפשים יהיה מוכן לתת עליה סכום נאה, מה את אומרת?״
שמחתה על התקדמות העבודה פגה באחת. היא הפנתה לעברי מבט של מי שכרגע נודע לו דבר אסון. ״המכונה הזאת היא הקמע שלנו וכל עוד יש דור המשך במשפחתנו הגדועה, זה מקומה.״
העברתי את מבטי מהגר לעבר מכונת התפירה הישנה, שהפכה לפתע לספר היסטוריה פתוח. בהיתי בה, תוהה כמה קרעים של בד איחתה, כמה חוטי נפשות חוברו על ידה וכמה כבר נפרמו מאז?
בלא משים חלפו להן ארבע שעות. "מה דעתך על הפסקת צהריים?" שאלתי. "קל יותר למיין זיכרונות על בטן מלאה."
• • •
בחדר השינה של הניה בחנתי תמונה יחידה שעמדה על גבי כוננית המיטה. הוריה של הגר, חתן וכלה מוקפים במסגרת מוזהבת. שאפתי לריאותי את ריח היושן שנדף מרהיטי העץ, שככל הנראה תוכננו בידי נגר לפי מידות החדר בשנות החמישים או השישים. יכולתי כמעט לראותו - נגר בעל מבנה גוף דקיק ושפם שחור עבות מדלג בקלילות בחלל החדר, מודד את הקירות בסרט מדידה ומדי כמה דקות עוצר ורושם הערות בעיפרון, תוך שהוא מקפיד להפקידו בכל פעם בקצה אוזנו. גם כאן היה הריהוט פשוט וסגפני. הקיר שמאחורי המיטה הכפולה היה מצופה בעץ. כונניות הלילה הקטנות נתלו על הקיר לצד המיטה. בכל כוננית הותקנה מגירה שקועה בתוך מסגרת עץ, שחזיתה צופתה בפורמייקה בצבע תכלת. על כל אחת מהכונניות עמדה מנורת לילה שאהילה מצהיב. ארון קיר מעץ, בנוי תאים קטנים, השתרע לכל רוחב החדר. המגירות שבתחתיתו שוקעו גם הן בתוך מסגרת מעץ וצופו באותה פורמייקה תכולה התואמת את השידות.
בדיוק כשהוצאתי את המצלמה לתיעוד ה"לפני", הפתיעה אותי הגר כשהגיחה בעליצות אל תוך החדר לבושה בשמלת פרינט פרחונית. "מה את אומרת? איזה טעם היה לסבתא שלי, אה? עם תיקונים קלים זו שמלת רטרו מושלמת."
היא בדקה את השמלה מול המראה, תחילה מהחזית ואחר הסתובבה, הבליטה את חזה והביטה לעבר המראה מאחור. בגלל גובהה ודקיקות גופה, יציבתה נראתה קצת כמו סימן שאלה. כנראה דמיינה את עצמה מהלכת בשינקין. חסרו לה רק משקפי שמש גדולים, נעלי עקב אדומות וסרט ורדרד בשיער. לי השמלה נראתה כמו הסמרטוט שלובשים כשמנקים את הבית, רק בלי כתמי הכלור.
"את נראית כמו נסיכה אביבית ביום קיצי," החמאתי לה. "חסרים לך רק נעלי עקב ואיפור, ואיזה אביר מוסח דעת עוד יעשה תאונה בגללך. אולי תוסיפי את השמלה לארגז שלך?"
כשחזרה, מהודקת היטב בתוך שמלת הטורקיז הפסיכדלית, מצאה אותי עומדת מופתעת מול ארון הבגדים הפעור של הניה. פי נפתח בתנועה לא רצונית ומיאן להישמע להוראת הסגירה שמוחי ניסה לשלוח אליו. המלתחה הרעננה ומלאת החיים שמילאה אותו לא תאמה את ציפיותי מארון בגדים של סבתא קשישה, תופרת עדכנית ככל שתהיה.
מתוך הארון כמו הגיחה אישה קטנת קומה, אצילית, צנועה ובעלת טעם משובח. היה ברור שאת מרבית מלבושיה תפרה ורקמה בעצמה, ולצד כל שמלה וחולצה נתלתה שרשרת שהותאמה במיוחד. היו שמלות שנתלו עליהן אפילו שתי שרשראות לבחירה, בהתאם למצב הרוח או מזג האוויר. כך, למשל, לשמלה הכחולה עם הפרחים הלבנים הקטנים הוצמדו שרשרת פנינים לבנות ושרשרת חרוזים מיניאטוריים, בגוון זהה לכחול שבשמלה.
במדף שמעל מתלה השמלות הונחו שלושה כובעים רחבי שוליים בגוני לבן ובז' וגם סלסילת מטפחות משי כמעט בכל גוון שעולה על הדעת. מתחת לשמלות התלויות רבצו להן דרוכות נעליים. שני זוגות מגפונים חורפיים שכסות אבק בהירה הסגירה שכל שמילא אותם לאחרונה היו מדרסים מנומנמים; שתי סנדליות מוכנות לתזוזה בהתרעה קצרה וזוג נעלי עקב שחורות עם פוזה, שניכר מהעקבים השחוקים שעבדו קשה בזמנן. את המלתחה חתמו שני תיקי יד לא גדולים שנתלו בקפידה על וו שבלט בחלקה הפנימי של דלת ארון הבגדים הימנית.
הגר קלטה מיד את המבט המופתע על פני.
"סבתא שלי הסתפקה במועט, אבל כל פריט שעיצבה לעצמה היה ללא דופי. הארון שלה הוא כמו תיק עבודות, הוא מכיל רק את היצירות הטובות ביותר," אמרה והוסיפה, "היא גם בשום אופן לא גילתה אמפתיה לתפרים רופפים, לכפתורים מתנדנדים או לשאריות חוטים בולטות."
היא החלה לפנות את הבגדים לתוך שקיות גדולות והתעכבה על חולצת כפתורים לבנה, קירבה אותה לאפה והריחה מלוא ריאותיה. "ריח של סבתא," נאנחה. אחר הרימה את החולצה בידיים פשוטות קדימה, בוחנת אותה כמו שבוחנים חולצה בחנות בגדים. מבטה שוטט לאורך ולרוחב השרוולים והכפתורים, אך עיניה נראו שוחקות, כאילו פגשו זה עתה חברה קרובה.
פתחתי בשקט מגירה, משתדלת לא להסיח את דעתה של הגר מהפגישה, והתחלתי למלא שקית בגרביים וגרבונים למסירה.
"סבתא אמרה לי פעם שמהיום שנפגשו מבטינו בבית החולים, ממש ביום שנולדתי, היא הרגישה שהקשר בינינו יהיה ארוג סיבים צפופים," סיפרה הגר, תוך שהיא מחבקת את החולצה הלבנה לחזהּ. "היא הקפידה לבקר אותי לפחות פעמיים בשבוע. כשגדלתי, היא נהגה לקחת אותי איתה לנחלת בנימין ועברנו בין החנויות לאביזרי תפירה לבחור רוכסנים, חוטים וכפתורים. תמיד תהיתי למה לחנויות האלו יש רק שמות של גברים, כמו 'מנשה החייט' או 'סדקית יוחנן', למרות שבפועל כמעט תמיד היו בהן רק מוכרות. סבתא ואני בילינו שעות בציור זו לצד זו. סבתא ציירה סקיצות של דוגמניות, ואני אהבתי לצייר מבטים של נוף ובתים ולהשתמש בשילובי גוונים לא שגרתיים. אהבתי לשלב טורקיז עם ירוק או כתום, סגול וצהוב, אפור וחום. לפעמים השילובים שלי התגנבו אחר כך לסקיצות של סבתא."
תוך כדי העבודה הבטתי לעבר הגר. עיניה נראו מזוגגות, כמו חלף לפניהן סרט של שקופיות, והיא תיארה תמונה־תמונה.
"חשבתי לפנות את הדירה הזאת ולשכור לעצמי דירה אחרת, ובעיקר להתרחק מהזיכרונות. מה את אומרת?"
"את יכולה להפוך את הדירה הזו ללופט יפה," אמרתי. "היא במיקום מצוין, התקרה שלה גבוהה, היא גדולה ונוחה. לא יהיה לך בעל בית על הראש. עשר דקות הליכה משינקין. קצת שינויים ויש לך דירה קרובה לכל הריגושים של תל אביב אבל ברחוב שקט. קראתי מאמר על בניינים שלמים שמסבים היום ללופטים לצעירים, בעיקר בפלורנטין. מה אומרים ההורים שלך?"
"ההורים שלי התעופפו כבר לפני שנים. כשהם הודיעו לי שהם עוברים לאמריקה, סירבתי לעזוב את סבתא ועברתי לגור איתה. ככל שעוברות השנים יש לי מעט מאוד על מה להתייעץ איתם. מבחינתם עדיף שאעזוב הכול ואעבור לניו יורק. שם יותר בטוח, אין טילים, לא צריך חדרי ביטחון והחיים הרבה יותר קלים. הם לא מבינים מה יש לי עוד לחפש כאן, במיוחד עכשיו, אחרי שסבא וסבתא כבר אינם. אני מרגישה קצת כמו חסידה שהלהקה נדדה בלעדיה."
שקיות הזבל המלאות בגדים למסירה הצטברו בפינת החדר. בהיעדר המלתחה הססגונית, נראה ארון הבגדים של הניה זקן ועירום. ריח העץ הישן הועצם. הגר הלכה להרתיח מים לקפה, ואני הואלתי לענות לפלאפון הטורדני שעד עתה התעלמתי מרטיטותיו במכנסי.
מן העבר השני נשמע קולה המוכר של המתבגרת שלי כמו כלי ירייה אוטומטי שזה עתה שחררו את הנצרה שלו. "אמא, מתי יפסיקו לקדוח בחדר האמבטיה שלכם? משבע בבוקר מרעידים את הבית. את בטוחה שלא תיפול עלינו התקרה בסוף?"
"חביב הקבלן אמר שזה עניין של כמה ימים, מיה. הביוב הציף וחייבים להחליף את כל התשתית. תסגרי את דלת חדר השינה והרעש ייחלש."
"אמא, את חייבת לחזור מוקדם היום. מצאנו גורי חתולים בגינה, ועידו ושירה מתעקשים לשלב אותם במלחמת הברבי־זאורוס שלהם. הם לא מקשיבים לי כשאני מסבירה להם שזה מסוכן. חייבים לקחת את הגורים לצער בעלי חיים. הם לא ישרדו בחום הזה הרבה זמן."
"מיה, את חייבת לפתור את הבעיות שם לבד היום. אני אחזור מהעבודה מאוחר. תזכירי לעידו ולשירה שאתמול בערב חתמנו הסכם הפסקת אש של עשרים וארבע שעות בין הברביות לדינוזאורים. אולי תנתבו קצת את רוחות המלחמה שלכם לכיוון חיובי ותסתערו על הבלגן בבית? אני אפצה אותך על היום הזה," הוספתי.
"בטח שתפצי, אמא. חכי שתשמעי איך..." אמרה המתבגרת וניתקה את השיחה.
ידעתי שאסור לי להשאיר את הילדים בבית לבד. מי יודע מתי תישמע האזעקה הבאה. מי זה יהיה הפעם? עידו יפתח את הראש? החתולה תשרוט את שירה? איך אפשר לגדל חמישה ילדים וגם לעבוד באוגוסט? למה הילדים שלי לא נודדים בקיץ כמו להקת עופות לבית של סבתא שלהם?
הלוואי שיכולתי לקבל קצת יותר עזרה מאמא שלי. אני בת יחידה ואין לה עוד נכדים מלבד ילדי. אבל אמי מאמינה שילדים צריכים ללמוד להעסיק את עצמם. תמיד אמרה שבכל שנות ילדותה נאלצה לדמיין את הצעצועים והבובות. יותר מזה לא סיפרה. רק שקעה עמוק יותר בדכדוך שכמו וירוס כרוני התיישב בתוך כל תא בגופה, גזל ממנה כל טיפת חיוניות ורק כשנחלשה מאוד, הרפה עד לפעם הבאה. לא פעם סיכמה איתי שתבוא לשמור על הילדים וברגע האחרון טלפנה שאינה מסוגלת לקום מהמיטה. בסתר לבי קיוויתי שכשמיה או אלון יגיעו לגיל מצוות הם יצליחו לדלות ממנה מעט ממה שעבר עליה כילדה, בתירוץ של עבודת שורשים, אך ללא הצלחה. עתה קיוויתי שזה יהיה בכוחה של עומר בת העשר. אחרת יישארו רק שירה ועידו לחלץ ממנה את הסיפורים. רק שלא יהיה מאוחר מדי.
הסתכלתי מעבר לדלת חדר השינה אל מרכז הסלון, שבו היו מרוכזים עכשיו ארגזים מסומנים בתוויות גדולות: ארבעה למסירה, שניים לשוק הפשפשים, אחד למשמרת, אחד לדודה אווה, אחד "אולי", שלושה ארגזים לזריקה, וארגז אחד גדול עם תווית אדומה לאמא של הגר - נחמה, שאולי תבוא מארצות הברית יום אחד ותהיה לה תיבת זיכרונות לנבור בה.
לא יכולתי שלא לחשוב על אמי, תלושה ובודדה בעולם. היא לא זכתה להכיר את הוריה. לא היה לה בית של אמא או של סבתא מתה לפנות. לו יכולתי לבחור לה מתנה אידיאלית, הייתי מעניקה לה בית כזה, עמוס בחפצים ובתמונות, לקרוע מעליה את החלל הגדול שעוטף אותה בקפליו הערטילאיים אך המוחשיים כל כך.
• • •
הגר הוקירה את צלצול הטלפון שגאל אותה ולו להרף עין מן הקופסאות שבהן קברה את אוצרותיה של סבתה. עד ששמעה את אמה מן העבר השני של כדור הארץ.
"הגר? מה שלומך? חזרתי לפנות בוקר מסיבוב הופעות, שאגב היה הצלחה מסחררת. לא תאמיני, קיבלנו הזמנה נוספת להופיע בכמה מהאולמות הכי גדולים בחוף המערבי כבר בחודש הבא, אבל זה לא משנה כרגע, חשבתי רק על הרגע שאוכל לטלפן אלייך ולשמוע את קולך. ספרי מה עובר עלייך."
"לא הזמינו אותי להופיע בשום אולם. אבל חופים יש פה בלי סוף ואפילו המדוזות כבר הסתלקו."
"הגר, אל תקשי, רציתי רק לשמוע איך את מתמודדת עם הכול שם לבד."
אם היית מוותרת על כמה זרקורים ובאה לארץ, לא הייתי צריכה להתמודד עם הכול לבד, חשבה לעצמה הגר, וזה רק דרבן אותה להמשיך לתקוף: "מה את רוצה לדעת? איזה סרוויס החלטתי למסור או למי אני תורמת את הבגדים? או שאולי תתענייני לדעת כמה מוכן האיש משוק הפשפשים לתת לי עבור מכונת התפירה הישנה של סבתא?"
"טוב, היה צפוי שתרצי לפנות קצת מהחפצים שלה, אבל מה בוער? מה, מה שמעתי? את רוצה למכור את מכונת התפירה הישנה? יצאת מדעתך? הגרי, תקשיבי, לפני שאת נחפזת לעשות דברים שנצטער עליהם, למה שלא תיקחי קודם חופשה? צאי להתאוורר. בדיוק לשם כך התקשרתי, לומר לך שאני מתכוונת להגיע לשלושים. אמנם עכשיו עם ההזמנה החדשה לסיבוב הופעות נוסף בוודאי לא אוכל להישאר הרבה זמן כפי שקיוויתי, אבל יספיקו לנו יומיים-שלושה כדי לעבור על הדברים - נוכל להחליט ביחד מה מוסרים ומה משאירים. מה דעתך?"
בזמן שאמה היתה עסוקה במונולוג שלה, ישבה הגר על הכיסא במטבח ותהתה בינה לבין עצמה מדוע התקשרה דווקא היום. הוריה ישבו בדירת הפנטהאוז המנהטנית שלהם וממרום רוממותם התקשרו אליה פעם בשבוע כדי לוודא שהיא בסדר. זה שנים שהשיחה הקבועה ביניהן התקיימה ביום שישי אחר הצהריים. אמנם בשבוע שעבר דילגו עליה כיוון שאמה היתה בסיבוב ההופעות, אבל גם זה כבר היה דבר שבשגרה, והיום הרי רק יום שלישי ומדוע לא חיכתה ליום שישי כדי להתקשר?
"אמא, מה בער לך להתקשר היום? למה לא חיכית ליום שישי?"
השתיקה הארוכה שהשתררה בעבר השני נקטעה לבסוף ב"התגעגעתי, ו... לאורך כל סדרת ההופעות לא יכולתי שלא לחשוב עלייך שם לבד בלי סבתא. וכשחזרתי, זאת אומרת אחרי שנחתי קצת, כי נחתתי כמו שאמרתי לך לפנות בוקר, שוחחתי עם אבא ואנחנו שנינו, הגר, בדעה שזה הזמן שתבואי אלינו."
"לבוא לניו יורק?" הגר גיחכה. "אמא, אני כבר לא ילדה קטנה. אני בת שלושים וארבע. מה קפץ עליכם פתאום?"
"אבא ואני מתחננים כבר שנים שתבואי. עכשיו כשסבתא איננה, חשבנו שתקפצי על ההצעה הזאת. אבא יוכל לפתוח לך כמה דלתות עם הקשרים שלו, ואני בעירייה כאן..."
"בשביל מה שאבוא, אמא? בשביל שאבא יתפנה להציץ מבין רגליהן של היולדות כדי להכיר לי את אחד הבעלים שיושבים בחוץ אסירי תודה על שירותיו ובתמורה יסדרו לבת היקרה שלו עבודה במשרד בניו יורק? או בשביל לראות את זיו פנייך לרגע קצר בין סיבוב הופעות אחד לבא אחריו?"
"ומה רע בלהיעזר בקשרים שלי ושל אבא כדי לעבוד במשרד אדריכלים ניו יורקי עם פרסטיז'ה? קחי אותי לדוגמה, מה כל כך רע לי לנגן בקרנגי הול עם התזמורת הסימפונית האליטיסטית של ניו יורק? אפילו גברת שומאכר נתנה לי את ברכת הדרך כשהבינה שפוזיציה כזאת לא מזדמנת בכל יום, אפילו שתמנע ממני לחזור לארץ."
"גברת שומאכר לא היתה מעלה בדעתה שבגלל סיבוב הופעות, חשוב ככל שיהיה, לא תכבדי בנוכחותך את ההלוויה של אמא שלך. להלוויה שלה דווקא דאגת להגיע ואפילו כתבת הספד. אבל להלוויה של סבתא - חס וחלילה. הרי לשם לא באים כדי לראות ולהיראות, אז בשביל מה לעשות מאמץ."
"גברת שומאכר זיהתה את כישרון הנגינה שלי עוד לפני שידעתי להוציא משפט אחד רצוף בעברית. היא גידלה אותי להיות פסנתרנית מחוננת וגאלה אותי מחיים מבוזבזים. איך לא אחלוק לה את הכבוד הראוי? ובנוגע לסבתא, באמת שלא יכולתי להשאיר את התזמורת בלי פסנתרן ראוי בהתראה כה קצרה. אבל הנה אני מודיעה לך שאגיע לגילוי המצבה."
"באמת תודה רבה, אמא, כולנו מחכים בכיליון עיניים."
הגר קטעה את השיחה בתירוץ שנעשה מאוחר והיה לה יום ארוך ומעייף, וממילא יוכלו להשלים את השיחה, כדרכן, ביום שישי הקרוב. כבר יותר מעשרים שנה עברו מאז נטשו הוריה את ישראל, ואמה נדדה אחרי אביה לאמריקה. המנטרות של אמה לא חידשו דבר, בדיוק כמו צליל החיוג החדגוני שבקע מתוך האפרכסת כשניתקה.
היא תרה אחר פינה שלווה בין חדרי הדירה המתרוקנת. במתפרה העירומה, שעוד הבוקר שיחקו בה משבי הרוח בגזרות התלויות של סבתא הניה, היה החלל ריק והאוויר עמד מלכת. בחדר השינה כבר לא נותר זכר לריחה המוכר של סבתא, והמיטה העירומה שעמדה בו לא קראה לה לבוא ולהתפנק בתוכה. הגר התיישבה בכורסה בסלון, אבל מראה הארגזים במרכז החדר גרם לה לקום משם ולהמשיך בחיפוש. משלא הצליחה ליישב את דעתה, נשענה על הקיר השומם במסדרון ובחנה את הקרניז החום שבלט ועיטר את המפגש בינו לתקרת הדירה סביב. אם תישאר בדירה, כפי שהציעה לה שמרית, תצטרך להחיות אותו בצבע אביבי. היא שקלה לצלצל לתומר ממשרד השליחויות ולהזמין אותו לבירה בפינת הרחוב, אבל ויתרה על הרעיון מיד. היא תצטרך להיות נחמדה ומי יודע כמה זמן הבילוי הזה יכול להימשך.
היה משהו נחמד בשליח החוצפן הזה, שהפך את המטבח של סבתא הניה לתחנת "קפה הבית" שלו. הוא מעולם לא טרח אפילו לשאול אותה אם היא אוהבת קפה ברד. בכל פעם שהביא לה שרטוטים ותקליטורים מהמשרד, הושיט לה את המשקה הקר, פטפט איתה ולעתים אף התיישב במטבח להחליף מתכונים מתוקים עם סבתא. אחרי רבע שעה בדיוק קם, הרים את קסדת האופנוע ביד שרירית, כיסה בה את תלתלי הג'ינג'י שלו, חייך ויצא לדרך.
סבתא הניה כינתה אותו "סקוט" משום שהחליטה שזורם בו דם סקוטי. הגר נזכרה כיצד סבתא שאלה אותו יום אחד כמה מטר בד נכנסים בחליפות שלו. תומר שאל אותה אם נראה לה שאי־פעם לבש חליפה, מה שהקפיץ את הניה מיד על רגליה. היא גררה אותו למתפרה, הכריחה אותו לפשוט ידיים לצדדים, טיפסה על השרפרף שלה, ועל קצות האצבעות מדדה את גופו הרם בסרט מדידה. כשהגיעה לגפיים הפטירה, "ידיים ארוכות מגיעות רחוק," וכשסיימה ביקשה שיתכופף כדי שתוכל למדוד את היקף צווארו.
"החליפה מגיעה עם חבל תלייה?" שאל.
"חליפה מושלמת מחייבת עניבה תואמת," ענתה סבתא.
הגר עמדה תמהה בפתח המתפרה, וסבתה רק הגבירה את מבוכתה בכך ששילחה לעברה חיוך של שותפות לטווייה, כשהיא אוחזת סיכות בין שיניה.
"את עומדת לתפור לו חליפה, או שהחלטת להוסיף לעצמך התמחות חדשה?" שאלה את סבתה לאחר שהלך.
"כשמודדים מישהו מגלים כמה שכבות הוא לובש. הוא לא בא לכאן שלוש פעמים בשבוע כדי ללמוד לתפור או להחליף מתכונים. מתחת למעטה של השליח מסתתר מחזר."
"הוא קבלן שליחויות של המשרד, סבתא, זו העבודה שלו."
"הגר, תזכרי: בחיים צריך לדעת מתי להיות אצבעון, מתי להיות מחט, מתי להשתמש בבד אלסטי ואיזה תפר להתאים לכל לקוח. הוא בהחלט נער שליחויות חדור שליחות," קרצה הניה. "היום הבהרתי לו שאני אומדת את מידותיו."
