טל פרידמן היה אז שחקן לא מצליח במיוחד בתחילת דרכו. המורים באוניברסיטה חשבו שהאלתורים שלו על הבמה הם בושה, הוא עבד בהצגות שהיום הוא נבוך לספר עליהן, ואפילו פוטר מאחת כי הבמאי התפוצץ מצחוק כשראה אותו מופיע - ולא מהסיבות הנכונות. בגיל 25, כבר נשוי, פרידמן רצה לבנות קריירה. לא היה לו דחוף להפוך לאבא. "אבל נורא רציתי שאיריס כבר תהיה אמא. רציתי להיות ליד מישהי מאושרת וידעתי שתינוק יעשה אותה מאושרת. אני הייתי עסוק בדברים אחרים", מפנה פרידמן את הזרקור אל אשתו. "התחתנו ב־89' ובמשך חמש שנים ניסינו להיכנס להיריון. עשינו בדיקות, אמרו לנו, 'הכל בסדר אצל שניכם', ועדיין לא הצלחנו. זה קורה להרבה זוגות, והלא־נודע הזה משגע. איריס הייתה נורא מתוסכלת. הייתי חוזר מההופעות של 'עלילות משה בעיר הגדולה' בלילות והיא הייתה עצובה, בוכה כל פעם שלא מצליח לה, היא הייתה מסתכלת ברחוב על נשים בהיריון, היה לי קשה לראות את זה".
מתוך "להיות אבא" באדיבות ערוץ 10
ולא חשבת שתינוק יעשה גם אותך מאושר?
"כן, גם אותי, אבל אחר כך למדתי לאהוב את זה. כל הזמן הייתי עסוק ביצירה, אמרתי לא הולך - לא הולך. בשנים הללו ניסינו גם כל מיני טיפולי פוריות, הפריה, אני זוכר שכל הזמן הייתי משפריץ לתוך כוסות. לא נהניתי מזה. ופתאום - חמש שנים - זה חתיכת זמן שלא הולך, אמרתי לה, 'תקשיבי, בואי נאמץ'".
בשבילה?
"כן. בשביל שיהיה לנו ילד ושיהיה בסדר ושהחיים יתחילו לזרום. אז זה לא מהזרע שלי? בסדר, לא היה לי קטע כזה אף פעם. יש הרבה שאומרים, 'רק מהזרע שלי'. אני לא מרגיש עם זה לא בסדר. פנינו לאימוץ ואמרו לנו, 'תצטרכו לחכות חמש־שש שנים'. שאלתי אם יש מסלול מהיר יותר, אמרו, 'אם אתם רוצים לאמץ מהר תצטרכו או לקחת ילד מפגר, או נרקומן, או שחור. אלה שלוש האפשרויות - ילד עם מוגבלות, ילד של אמא נרקומנית, או שחור. אמרו, 'אתיופי'".
מה חשבת?
"רק מהרעיון הייתי בשוק - ששחור זה ברשימה השחורה. אמרתי, 'ברור ששחור! ברור!' לא רציתי להתחיל משפחה עם נרקומן או מפגר, רציתי ילד שיהיה בריא".
לא משנה באיזה צבע.
"כן! לא היה צהוב. שחור? יאללה שחור! גם איריס אמרה, 'ברור'. אגב, רק אחרי זה נהיה טרנד של כל מיני הוליוודים שמאמצים ילדים שחורים. אנחנו הראשונים. עשו לנו בחינה - כשאתה מאמץ ילד אתה עושה בחינות כאלה של להיות הורים. ראו את התיאום בינינו וקיבלנו אישור מיד. אגב, אני חושב שכל הורה צריך לעבור את הבחינה הזאת, אבהות ואמהות זה דבר שראוי לזכות בו, לא מובן מאליו. חודש אחרי קיבלנו טלפון שיש ילד מחכה. בדיוק היינו באמצע טיפולי הפריה, אמרנו להם 'עוד לא', כי היה לנו כמעט. אבל אז הופ - נפל, לא הצליח, ואמרנו, יאללה, להתחיל להניע. שבוע־שבועיים אחרי זה הלכנו לקחת אותו מבית ילדים באזור המרכז".
זוכר את הרגע?
"בטח! יש לי צמרמורת, הרגע שראיתי את אייל היה אחד הרגעים הכי מדהימים שהיו לי בחיים. הוא היה בן חודש, חמוד, מדהים. כמו שהוא עכשיו, לא השתנה. ומסתכל עלינו. לקחנו אותו הביתה וזהו".
מה מרגישים?
"זה היה הכי טבעי בעולם. אתה מתחבר לזה ואחרי יום־יומיים זה הופך להיות דבר נורמלי לחלוטין. לי בשנייה הראשונה זה קרה, ברגע שראיתי אותו אמרתי - ברור שזה הילד שלי, יהיה טיפשי לחשוב אחרת. אגב, כשאתה אומר, 'אני מאמץ ילד', זה טעות, אתה יודע למה? אתה הרי לא אומר 'אני מוליד את הילד שלי', הולדת אותו פעם אחת. וכשאני אימצתי את אייל - בפעולה אחת הוא הפך להיות הילד שלי. הוא לא 'ילד מאומץ', אין מאמץ, זה ילד שאימצתי פעם אחת והוא הילד שלי".
* * *
את הילד הזה, עכשיו כבר בן 23, פרידמן היה צריך לשלוח לפני שלוש שנים - כמו עוד הרבה אמהות ואבות - להילחם ב"צוק איתן". "לא הייתה לי בעיה שהוא הלך לצבא, אבל הייתה לי בעיה מאוד גדולה כשהתחילה המלחמה. הוא היה בהנדסה קרבית וירד למנהרות בעזה. התחושה שלי הייתה שאני אוכל את האבק הזה, שאני קבור בתוך המנהרה, לא מסוגל לפתוח את הפה, יש לי חול בפה. אמרתי לעצמי, 'אני חייב ללכת לשם, לא יכול שהוא יהיה שם. קחו אותי, אל תבזבזו לי אותו'. זו תחושה של הרבה אבות ישראלים, יש תחושה שהחרב מונפת כל הזמן על הצוואר שלך".
את התחושה הזו, עם עוד כמה תובנות הוא לקח איתו לסדרה התיעודית 'להיות אבא' שהוא מוביל בשיתוף הבמאית יסמין קיני, ותשודר בערוץ 10 החל מיום שני הקרוב בשעה 21:00. "מה שייחודי לאבות הישראלים זה המושג של עקידת יצחק שעומד כל הזמן מולנו, שמקריבים את הבנים שלנו לצבא. כשאני הייתי בצבא אמרתי, 'יאללה, הולכים להרוג את כולם'. אז חשבתי שהמוות זה חלק מהחיים. ככל שהזמן עובר זה יותר מטריד ויותר לא פתיר. וזה עוד יותר מבלבל אותי, יש לי עוד ילד בן עשר, אני כבר לא יודע מה להגיד".
במסע התיעודי שפרידמן יצא אליו הוא פגש אבות ישראלים עם סיפורים מגוונים - למשל אב הלום קרב שבנו הבכור מתגייס, אב שנאבק ברשויות לשמור על בתו התינוקת בחייו, ואב אלמן שלאחר מות אשתו גילה זווית שונה של אבהות. לצד הסיפורים הללו, פרידמן הבין משהו גם על האבהות שלו: בסדרה הוא מכניס את הצופים אליו הביתה וחושף למצלמה את הסיפור המורכב של המשפחה המיוחדת שלו - שלושה ילדים, אייל הבכור, תמר האמצעית וליאור. בשבילו, זאת כבר משפחה מאוד רגילה, זה מה שפרידמן מכיר. אבל היא בעצם גם מאוד יוצאת דופן.
"משפחה רב־צבעית, בנטון. דוגרי, אף פעם לא היה מוזר לנו הצבע, גם לאייל לא". פרידמן ממשיך בסיפור המשפחתי. "היינו מטיילים עם אייל בעגלה בתל־אביב, עברנו פה את הפיגועים של 95', אוטובוסים התפוצצו, רצח רבין. ב־98' עברנו לטבעון והתחלנו לחשוב על עוד ילד. עשינו עוד ניסיונות להיכנס להיריון, לא הצליח. ב־99' אני הייתי בתקופת 'חלומות בהקיציס'. אמרנו, 'יאללה, בוא נעשה סיבוב וניקח הפעם ילדה'. אמרו לנו, 'יש ילדה רגילה לגמרי, שחורה, בת חודש. בואו לקחת'. ואין מבחנים יותר, אנחנו כבר הורים לכל דבר ועניין".
ורציתם.
"כן, כי זה מהר! וכשהגענו לרווחה נדהמנו, כי זה היה הפוך מאייל. לא חשבנו על משבר התקליט השני. אנחנו מגיעים ורואים ילדה במצב גרוע, מצב של הזנחה, חשבנו שהזניחו אותה במשפחה האומנת. ילדה עם ראש שמוט, מבט בוהה, לא כבויה אבל משהו לא בסדר שם, משהו לא טוב, ילדה שאכלה אותה".
שואלים אם אתם רוצים?
"אומרים 'בואו תכירו', ואז שואלים, 'לוקחים או לא לוקחים?' אפשר גם לא לקחת. נו הארד פילינגס. זה בסדר, לגיטימי".
אמרת משהו?
"לא יכולתי. אבל אני ואיריס הבנו, לגמרי".
הבנתם שמשהו לא בסדר.
"שנינו אמרנו 'אוו־ווה, זה משהו לא בסדר לגמרי'. לא בקול רם, גם לא אחד לשנייה, כבר היינו נשואים עשר שנים, אנחנו כבר יודעים מה כל אחד חושב. לא בדיוק מדברים, זה הכל תחושות".
הבנתם מה קורה?
"הבנו שיש לנו בעיה, אבל אנחנו לא משאירים את הבעיה פה, אנחנו לוקחים אותה איתנו הביתה. אוכלים אותה. תבין, זה לא סיטואציה שבה אתה אומר את הדברים. בדיעבד אתה מבין את זה, לא באותו רגע. לא יכולנו להשאיר אותה שם, כוח עוצמתי שיותר חזק ממני שם את הידיים שלי עליה כדי לקחת אותה משם. אין לי הסבר לזה".
אז הולכים הביתה.
"כן. היו לה מלא בעיות, הלכנו לרופא לבדוק אותה. אמרנו, 'מה הבעיה?' בשנתיים הראשונות לחייה היא הייתה בוכה כל לילה, כל הלילה. לא בכי, צרחות שרק במטאל אתה שומע, שהשתלט עליה השטן, מפחיד. איריס הייתה סוחבת אותה שעות על שעות, מרגיעה אותה, והיא לא הייתה נרגעת. אני לא הייתי ניגש, לא יכולתי להכיל את זה. האוזן שלי נורא רגישה לרעשים, ובוא לא נשקר, אני גם לא בסדר. בעיקר בגלל החוסר אונים, לא יכולתי לתת מענה. זה לא משנה מה אני אעשה איתה - היא תמשיך לצרוח. זה הדבר הכי מתסכל וחסר אונים שיש. ואיריס כן יכלה להכיל את זה. אז אמרתי לה, 'אחריות שלך, תני לי להירדם'. והייתי נרדם".
בסדרה אתה מספר למה אתה חושב שהיא בוכה.
"אני מספר שהיא בוכה את הפאשלה שעשו לה, זועקת את הגעתה לעולם. לאט־לאט זה היה פוחת כי היא קיבלה הרבה אהבה ותמיכה. מה שקצת הרגיע אותה זה הזמן, ככל שהיא גדלה היא קצת נרגעה יותר, אבל התקפי הזעם האלה המשיכו. זה להתמודד עם משהו שהוא כמו סופת טורנדו שמעיפה דברים, וכשזה נרגע זה נרגע, אתה לא צריך לחנך את זה, תן לזה. בגיל שלוש־ארבע, היא הבינה שההתקפים צריכים להיות ביום. זה קצת עזר. היא הייתה צורחת את הצרחות האלה ביום".
וחוץ מהתקפי מהזעם?
"מתחיל תהליך הפוך מוזר מאוד, עד גיל חמש־שש הילדה רגילה", אומר פרידמן. אבל כאן העסק מסתבך. הוא ואשתו לא חשבו שזה יהפוך להיות יותר קשה עם תמר, עד שהגיעה האבחנה: פיגור ואוטיזם. "ילדים עם פיגור ואוטיזם מהסוג של תמר אתה אף פעם לא יודע, כל ילד זה כמו טביעת אצבע, כל ילד שונה. במקרה שלה עד גיל שש ראו שיש בעיות אבל לא בעיות כאלה שאתה אומר, 'אוי אוי אוי'".
הלכתם למומחים.
"הלכנו, לא ראו כלום. כשהיא הייתה בת חמש המסכים בארץ לא היו שטוחים, הם היו עגולים, והיא הייתה מתקרבת אליהם, מדביקה את האף אל המסך. אמרתי, 'איזה ילדה שרוטה יש לי', אבל לא ידעתי עד כמה. יום אחד היא חטפה בום, נתק, איבדה את ההכרה. איריס לקחה אמבולנס, התקשרה אליי באמצע צילומים. ואז התחילו התקפים. זה התקפים אפילפטיים שנובעים מריצוד שיש במסכים עגולים, וגם מהשמש. היא רואה את השמש מרצדת, נמשכת לזה כמו יתוש, חוטפת מכה ונופלת. הבנו שיש לה בעיית אפילפסיה ותוך כדי זה, כשהיא הייתה בת שש, גילינו את הבעיה של האוטיזם.
"הגענו לפרופסור דיצה שאמרה, 'חבר'ה, גמרנו, אין שאלה'. היינו בכל השלבים של הורים לילד עם בעיה - הכחשה, אבל".
זו לא הילדה שחלמת.
"כן, בתור אבא אתה רוצה שיהיה ככה וככה, אבל בסופו של דבר העובדות בשטח אחרות. ברגע שמבשרים לך שהילדה שלך סובלת מפיגור ואוטיזם אתה מבין שזהו. זה השלב שבו הסתיימו לי השאלות כי אז הבנתי מה יש לי מול העיניים ובמה צריך לטפל. אתה מבין שאתה יוצא לוויה דולורוזה, שנים של עבודה, ולא יודע לאן זה מתפתח. קיבלנו את החבילה המורחבת. זה אומר שהיא תצטרך ליווי כל החיים בעצם. יש לה 126 אחוזי נכות, כי היא צריכה כל הזמן להיות בפיקוח ושמירה בגלל תופעות לוואי של האפילפסיה וגם בגלל שהיא לא כל כך יודעת להחליט החלטות כמו אדם בוגר אלא כמו ילדה קטנה".
התקפי הזעם המשיכו.
"היום אני יודע שזה התקפים אפילפטיים, זה מה שמוביל לזה. גם את זה עברנו. היו כמה מצבים שכבר הצלנו אותה, ממש, אשכרה קורס חובשים עזר לי, היא איבדה את ההכרה כמה פעמים. כשהתקף זעם היה קורה הייתי אומר לה 'נרגעת?' והיא עונה 'עדיין לא!' וממשיכה לצעוק. הייתה יכולה להיות שעתיים בחדר, צרחות, ואני מחכה בחוץ. אתה אומר לה, 'אני סוגר את הדלת, הסתיים ההתקף?' 'לא'. בסדר. מחכה. אסור שהיא תצא כי הבית גם צריך לחיות. היא נשארת בחדר. אחרי כמה זמן היא אומרת, 'אבא'. אני שואל, 'סיימת את ההתקף?' היא עונה 'לא'. ואז 'אבא', אני שואל שוב, 'סיימת את ההתקף?' ושומע 'כן'. ואז היא רגועה כמו הים. למדתי אותה. ברגע שאתה מבין שהתקף זה לא שכר ועונש - זה התקף, יש כאוס גדול, ותן לה להירגע".
ואז מה?
"ממשיך את החיים. מחבק ומחבק אותה כל הזמן אם היא תרצה או לא. היא מאוד אוהבת ללכת מחובקים".
התביישת?
"שיתפתי, לא התביישתי, זה המצב, אם זו הסיטואציה בוא נתמודד איתה. ההתמודדות העיקרית של אנשים בסיטואציה כזאת היא נורא מצחיקה, מספרים שגם הם מכירים מישהו שסובל מזה. הם מרגישים צורך להגיד שלא רק אתה בבעיה הזאת.
"מה שמתעתע בזה הוא שכל ילד הוא שונה לגמרי. הכרתי הורים לילדים שהיו כבר מיואשים לגמרי ופתאום הסתבר שהילד מוצא את דרכו. בסופו של דבר צריך קצת להרפות, יש הרבה לחץ מסביב, הרבה קולות מבלבלים של מה יהיה. במקום זה צריך להתמקד ולנסות לגמרי להבין מי זה הבן אדם שעומד מולך, להקשיב לו ברמה הכי בסיסית. חשוב שהורים לא ייבהלו, שינסו לזהות מה יש מולם, להרגיש את הבן אדם. נורא פשוט".
והחיים ממשיכים.
"כן, תמר אובחנה ותוך כדי זה איריס נכנסה להיריון רגיל. נס, באמת נס, היא הייתה כבר בת 43, וכשתמר הייתה בת 8 נולד ליאור, ופתאום הולכת להיות עוד התמודדות של ילד ביולוגי. אז יש לנו אטומי, ביולוגי, כימי - אטומי זה אייל, כי הוא ילד אטומי. תמר זה כימי - על תרופות, וליאור זה הילד הביולוגי. שלושה ילדים שכל אחד מהם הוא ישות בפני עצמה, אין הבדל. לפעמים הילד הזה מעצבן יותר, לפעמים זה".
אתם מדברים על האימוץ בבית?
"אין עם מי. אייל כבר גדול, הוא יכול לפתוח את תיק האימוץ שלו, הוא לא פתח. מצידי שיפתח, אני פתוח להכל. תמר לא יכולה. אני יודע כמה דברים על ההורים הביולוגים של שניהם, דברים כלליים. זה תמיד עניין את אייל. אני מרגיש שדווקא מי שאני צריך עוד להשקיע בו ולהבין אותו יותר זה הקטנצ'יק, הוא כבר בן עשר, לא קטנצ'יק. זה לא פשוט, המון תשומת לב הולכת לילד המיוחד".
מה זה עושה לכם?
"תתפלא, משפחה נורמלית לגמרי. אני מסתכל עליה מבחוץ ואומר, 'לא יכול להיות שקרה כזה דבר'. עם תמר יש לנו את ההומור שלנו. יש את הקטע שהיא תוקעת גרעפס. זה לא מקרי, כשהיא תוקעת גרעפס כולנו נקרעים. היא בת 18, יפהפייה, ועדיין יכולה לתקוע גרעפס בארוחה. אגב, עשר דקות לפני שהגעת קיבלנו את האפוטרופוסות. כל ילד מיוחד, ילד שסובל מנכות - לא קשור אם אימצת או לא - חייב מגיל 18 לקבל אפוטרופוסות כי הילד לא יכול לדאוג לעצמו".
תצטרכו לדאוג לה תמיד.
"כן, אנחנו חייבים להיות בחיים. זה כמו בקוקה־קולה, יש שלושה אנשים עם המתכון ואסור להם לטוס יחד, גם לי ולאיריס אסור לטוס באותה טיסה. אבל אנחנו טסים יחד, עשינו צוואה".
יש משהו נחמד בזה שאתה יודע שהיא תמיד תהיה אתכם?
"כן, נחמד לי לחשוב על זה כי אני מאוהב בה קצת. אבל העובדות הסוציאליות אומרות לנו שבגיל 21 צריך לנרמל לה את החיים כמה שיותר. הם לומדים כישורי חיים, עולים לאוטובוס, משלמים כרטיס, צריכים להיות בחברה. מצד שני אם אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל אנחנו לא יכולים לצאת לחופש. גם איתה לא טוב לצאת לחו"ל, היא לא אוהבת לעזוב את הבית. היא חייבת את הכלבה, את התרנגולות, הרבה פעמים אני מנסה להביא אותה לתל־אביב, היא לא רוצה. אומרת, 'אני עצובה'".
החלטות בקריירה שלך הושפעו מזה?
"מעולם לא. אני פשוט מנסה נורא שהמזל יחייך אליי, באמת מנסה לעשות מה שאני אוהב, אחרת אני לא אעמוד בזה".
מה אתה אוהב לעשות איתה?
"אני יכול לנסוע נורא־נורא לאט, לבדוק כמה לאט אני יכול לנסוע, והיא תזרום, לא תגיד כלום. כשהיא תולה כביסה זה יכול לקחת לה חצי שעה, פעולה שלוקחת עשר דקות. היא לוקחת את הזמן, אז אני לומד ממנה את זה, עושה דברים לאט כי איתה אני יכול. יש בה קצב אחר, קבלה של העולם, היא לימדה אותי לשחרר".
כעסת על מה שקרה?
"אף פעם לא היה לי כעס על זה. תמיד הסתכלתי על החיים ואמרתי, 'יש בעיה? אוקיי, בואו לא נכנס למסכנות, נראה איך מטפלים'. היום אני קוצר את הפירות עם תמר. היא אומרת לי עשר פעמים בדקה, 'אני אוהבת אותך', אני יודע שהעשר פעמים האלה זה בגלל חזרתיות, אבל אני יודע שהיא אוהבת אותי. היא מרגישה שאני נותן לה גב והיא זקופה מזה.
"ילד עם מוגבלות במשפחה נותן לך אהבה ללא תנאי. זה לא קיים במשפחות אחרות. אתה לא הישגי לגביו, הוא לא ישיג כלום - הוא יהיה הוא. האדם עצמו הופך להיות האהבה הזאת, מה שהיא תעשה זה טוב. הילד שלך לא צריך להשיג ציונים טובים, לא צריך להתגייס ולהיות חייל גיבור, הילד הזה חייב להיות ילד. גם עם האחרים למדנו שלא צריך להתרגש אם לא הולך כל כך, שיעשה מה שבא לו, החיים יביאו את זה".
* * *
שותפתו של פרידמן לסדרה, הבמאית הדוקומנטרית יסמין קיני, חשבה שפרידמן הוא עוד אבא גנרי. "רציתי לעשות סדרה על אבהות והשם הראשון שבא לי זה טל, היה לי ברור שהוא אבא כי כולם בישראל הם אבות, אין פה אופציה לא לעשות ילדים. קבענו פגישה, לא הכרתי את הרקע. לטל יש יכולת לקלוט את הבן אדם. הוא לא שיפוטי, לא נגעל מאנשים, לא מתנשא. הוא גם מנסה לייצר הרמוניה. לפעמים אדם היה מספר לו את החרא של החרא והוא ימצא את הזווית שבעצם טוב לו".
למרות שהנושא נפתח רק כשהחלו לדבר על הסדרה, פרידמן יודע שהחשיפה הזו היא סוג של יציאה מהארון עבור משפחתו. "אני לא אוהב שאנשים מקדמים פרויקט שלהם ויוצאים מהארון, לא חושב שזה נכון. יסמין לא ידעה שיש לי ילדה מיוחדת. היא אמרה, 'אולי נעשה פרק על הורות לילדים מיוחדים?' אמרתי, 'כן, נעשה'. פתאום הבנתי שזה בסדר, הילדים גדולים, אין בעיה. אני עושה את זה כי תמר בת 18, זהו, זה סמלי. בפעם הראשונה שצילמנו סצנה תיעודית עם תמר, היא פותחת את הדלת ואומרת, 'אבא, יש לי מחזור'. אתה מבין? גם במסעדה היא יכולה להגיד בקול רם, 'אבא, עשיתי קקי'. מקסים, הכי משוחרר שיש".
ואתה צוחק מזה.
"לדעתי זה נורא מצחיק. תמר היא מאגר קומי בלתי נדלה, מספקת לי מלא רעיונות. עוד לפני שידעתי שהיא סובלת מבעיה היא הייתה יכולה לחזור על 'בוקר טוב' עשר פעמים בשעה, גם בערב. אז לקחתי את ה'בוקר טוב' שלה לדמות של אומלטה. אני יכול לנסוע איתה באוטו ולהגיד לה, 'תמר, את יודעת מה אני חושב?' היא אומרת, 'שאני לא אוהבת אותך יותר? אז אני כן אוהבת אותך'. היא כבר יודעת שאני אגיד, 'תמר, אני מרגיש שאת לא אוהבת אותי יותר'. והיא עונה 'לא, אני אוהבת אותך באמת־באמת'. זו סתם שיחה של זוג נאהבים. אני יכול שעות לנסוע איתה שעות ולהגיד לה כל הזמן שאני אוהב אותה".
מה למדת בעבודה על הסדרה?
"יש לי נטייה לדבר הרבה, להפריע לבן אדם. יסמין כיוונה אותי, אמרה לי בעדינות, 'סתום את הפה'. ואני גם לא רוצה שהזמן יעבור בימי צילום. בימי צילום כקומיקאי עם דמות ובגדים אני תמיד שואל, מתי נגמר? אין את זה בתיעודי. וזה לא כתוב מראש, אתה לא יודע מה הוא יגיד. גם הגשמתי שם את החלום האמיתי שלי - להיות פסיכולוג. באוניברסיטה בהתחלה נרשמתי לפסיכולוגיה, גם הייתי בטיפול הרבה שנים, ב־94', ביום שנהייתי אבא, הלכתי לפסיכולוג בפעם הראשונה. רציתי להיות אבא טוב, לטפל בעצמי לעומק כדי לבוא נקי, להיות פחות חסר סבלנות, פחות עצבני, יותר מכיל, להיות אבא שכיף לחוות אותו. הייתי בן 30. הייתי ילד, לא ידעתי כלום. אחרי 20 שנה אני אבא הרבה יותר טוב משהייתי, עם המון בעיות עדיין".
זו הפעם הראשונה שפרידמן עוסק בפרויקט דוקומנטרי. "אני מאוהב בזה, לא זוכר שנהניתי ככה 20 שנה". איש מגוון, תמיד עם כמה פרויקטים באוויר. החל את דרכו עם 'עלילות משה בעיר הגדולה' ו'האח של דריקס', הפך מפורסם עם 'חלומות בהקיציס', וקפץ למחלקה הראשונה של הבידור הישראלי ב'ארץ נהדרת', שם הופיע מ־2003. לפני שלוש שנים פרש מהתוכנית. "לא התאים לי להיות שם יותר ולעשות דמויות, לא יכולתי יותר. פיזית. 11 עונות, בסוף הרגשתי שאני חוזר על עצמי. אני עובד קשה כדי לעשות מה שאני אוהב, לא כדי להתפרנס".
נכנסו גם כישרונות צעירים, הרגשת שאתה זז הצידה?
"זה תהליך טבעי. אם הייתי נהנה מזה הייתי ממשיך אבל הרגשתי שהחיקויים הם לאט־לאט יותר חיקויים ופחות דמויות, ואני לא מוצא דמויות חדשות שלי".
פרידמן עלה על במה לבדו עם מופע הסטנד־אפ שכתב, 'ברגוע', שהוא הכל חוץ מרגוע, ומאז הריץ כ־200 הצגות. במקביל כיכב בסדרת הדרמה 'אטלנטיקה', בתוכנית הבידור 'הכל הולך', הקליט אלבום עם להקת הרוק שלו 'החתולים השמנים', הגיש את 'גיבורי גיטרה' בערוץ 8, והופ - הנה הוא פתאום חוזר לארץ נהדרת בתפקיד דונלד טראמפ.
מה קרה?
"אני אוהב לחפש כיוונים כל הזמן, ודווקא עכשיו פתאום מולי שגב (עורך התוכנית) אמר, 'בוא תעשה את טראמפ', ופתאום זה מתאים, לא יודע למה. דווקא כיף לחזור".
מבחוץ לא ברור למה עזבת את התוכנית הכי גדולה בטלוויזיה.
"כי בתוך תוכך אתה עושה דברים שאתה לא אוהב. לא סתם עזבתי ולא סתם חזרתי. זה גם מאוד החמיא לי שהם רוצים שאני אבוא. עשיתי את טראמפ פעמיים, עשיתי גם חיים יבין. אם שלי הייתה זוכה היינו עושים גם אותה, בגלל שהיא לא זכתה זה לא נעים, רוצים לצחוק עליה כשהיא חזקה, לא כשהיא מפסידה".
הייתה לך גם תוכנית אירוח בערוץ 10, 'הכל אבוד', שלא ממש עבדה. זוכר?
"כן, היא לא המשיכה מכל מיני סיבות ובסופו של דבר הצטערו על זה. העניין הוא שזה היה בתשע בערב - שעה לא מתאימה להומור הזה, שבה אני צריך להקשיב לאנשים שמצחיקים אותי אבל להיות קצת יותר רשמי. אולי יום אחד זה יתאפשר. תוכנית אירוח במדינת ישראל זה דבר שעוד לא פיצחו אותו. אני באמת לא יודע למה זה לא עובד. פעם היה אפשר".
מה הבעיה?
"האנשים בארץ הם בונקר. אתה מביא אנשים שרוצים לקדם משהו ואז מנסה להגיע איתם למשהו אחר. האורחים באים ולא בא להם. היחידים שכן פיצחו את זה הם יאיר לפיד ודן שילון, אנשים חמורי סבר ורציניים שצוחקים מהאנשים שבאים. אולי זה לא תפקיד לקומיקאי. אני לא רואה את עצמי עושה עוד תוכנית אירוח. כן הייתי רואה את עצמי אחד על אחד, יושב מול בן אדם ומדבר איתו לעומק. דווקא אז הקומיקאי שלי התהפך כמו שאתה רואה בסדרה, שוכחים את זה שם. תחשוב על הרבה דמויות שאני אדבר איתן ואני חושב שזה יכול לצאת מאוד מעניין".
מי למשל?
"נגיד בוגי. זה מצחיק אבל אתה תשכח את זה אחרי דקה כי אנחנו ניכנס לעניינים. הדבר החדש שלי זה באמת להביא את הבן אדם שמולך למקומות שלא ידענו עליו, זה מאד מסקרן אותי, אני חושב שאני אוכל לעשות את זה בגלגול הזה".
מה עם תוכניות טבע? אני יכול לדמיין אותך יוצא לגלות זוחלים וחיות.
"כל יום עושה את זה, יום בלי חזיר בר זה לא יום מוצלח בשבילי. אם אני בטבעון אין יום בלי שאני רואה חיה בטבע".
אגב טבעון, אתה טבעוני?
"לא, להפך! אין יום שאני לא אוכל בשר כמה פעמים ביום".
כמה פעמים?
"כן. בבוקר את הביצים של התרנגולות שלי, בצהריים בשר, אחרי זה בשר ועוד בשר. אני לא יכול בלי בשר. אני צמחוני וטבעוני לגמרי כשאני רואה חיות, אבל כשאני רואה את הצלחת אם אין בה סטייק אז... מצטער".
לסיכום - אם היית שייק, איזה שייק היית?
"קוקוס, בננה, כוסברה, ו... תמר!"
