חמישי 29 ביוני 2017
ידיעות אחרונות
דנה
7 ימים • 14.06.2017
לסנן את אמא
המטרה: להחזיר טלפון להורים ° האמצעי: עוגת שמנת פירורים ° בקרוב אגיע רחוק
דנה ספקטור | איור: הילית שפר

זה לא יפה לסנן את אמא שלך. יותר מזה, זו הזמנה פתוחה וכמעט ודאית לקארמה שתבוא. כל מה שאני מעוללת לאמא שלי עכשיו, הבת שלי בטוח תעשה לי בעתיד. ועדיין, כשהווטסאפ מנגן את הטינג היפני העדין שלו ואני רואה את השם של האישה שילדה אותי על המסך ‑ אני לא טורחת לענות לה מיד אלא מחליקה את המסך התובעני ומעורר האשמה בחזרה לפיז דה לוך שממנו הגיע.

 

התובענות הזאת היא אולי גם הדבר שהכי קשה לי בזוגיות שלי עם רן, שהוא כל הזמן רוצה לדעת עליי דברים. לאן אני הולכת? מה אני מתכננת לעשות היום עם מאיה אחרי הצהריים? האם אני מרגישה גרוע עם המייל הדי מגעיל שכתבתי כי בדיוק התעוררתי ולא היה לי שוב חשק לאנשים שרוצים ממני דין וחשבון על דברים?

 

"את שוב בורחת", הוא אומר בצער כשאני מנפנפת אותו מעליי כמו זבוב, פשוט שולקת את הארנק מהשולחן בזריזות של ספידי גונזלס, שולחת נשיקת בטי בופ שקרנית וחמודה עד גועל לאוויר ונעלמת לחדר המדרגות בקריאות "נדבר בערב, אני ממהרת". לכי תסבירי לאיש שאת אוהבת אותו יותר ויותר בכל שנה, אבל הקרבה הזו, האינטימיות המוחלטת הזו שהוא תובע ממני, ובכן, היא קשה לבן אדם מהסוג שלי.

 

רק שאמא שלי לא מחטטת ולא מתערבת. למעשה, אני די בטוחה שממנה ירשתי את אהבת החופש שלי. היא לא מהאמהות האלו שמקפידות להתקשר כל יום, יכול לעבור שבוע ואפילו שבועיים עד שהיא תשלח איזה איתות חיים לבדוק מה קורה איתי. וגם אז, היא לא תחקור אותי אם אני מתכוונת להסתפר מתישהו או שבכוונתי לגדל את תלתלי הבלהות שלי עד שייראו כמו הרעמה של סולן מגאדת'.

 

כן, אמא שלי לא תתערב בחיים שלי או תנזוף בי אם אני אענה לה לשיחה, המקסימום שהיא תשאל זה אם תיקנתי כבר את השיניים. לפני כמה חודשים נשר לי הכתר ועכשיו אני מסתובבת ברחובות בחיקוי לא רע של מישהי שכל מה שמעניין אותה זה כסף לסמים. אבל אפילו את זה אני לא רוצה שהיא תשאל, כי עצם השאלה תזכיר לי דברים שמכאיבים לי. כמו זה שרן הוא אהבת חיי ובכל זאת אני לא הולכת לרופא שיניים וטורחת לתת לו חיוך יותר יפה להסתכל עליו. "זאת הבעיה", אני חושבת עכשיו, "שכל שיחה עם כל בן אדם, לא משנה מי, יש לה פוטנציאל ענק להכאיב לי".

 

ואולי בגלל זה כבר חודש שלם שלא דיברתי עם ההורים שלי. כבר חודש שאני לא עונה לסמסים או לווטסאפים, לא שולחת את התמונות שאמא שלי ביקשה מהמסע שלנו באפריקה. כבר חודש אני מתנהלת ביקום כמו אצה מרחפת ונטולת שורשים, אין לי הורים, אין לי משפחה, אין לי חברות ואין לי אפילו כלים בכיור שמחכים לי בבית, כי אני בבריחה מהחיים, מהמטלות שלהם, ומכל הכאב האדיר שהם מביאים.

 

 

"בושה", אני חושבת לעצמי וסוקרת את נהג המונית שהזמנתי, הוא בן 30, יש לו קעקוע של פרחי היביסקוס שבוקע משרוול הטי־שירט השחורה, ועדיין, אני מוכנה להתערב שעם כל הפוזה של ילד רע גריי גוס שלו ‑ הוא מדבר עם אמא שלו לפחות שלוש פעמים בשבוע. אז מה לא בסדר בי? למה אני כזאת אשכנזיית־בלאי קרה שאני לא זקוקה לקשר ההורי הזה?

 

אני מדמיינת את עצמי עושה את מה שמפחיד אותי יותר מהכל, שולחת יד לסנד ומתקשרת לאמא שלי עכשיו. וזה ממלא אותי אימה, זה ממלא אותי חרדה אפילו יותר גדולה מלשמוע אותה שואלת מה עם השיניים. כי ברור לי שהיא תכעס, שהיא בטח תענה לי מין "הו, שלום לך" בקול צונן.

 

כן, דווקא אני, שהגרלתי אמא מהחלומות, אמא שלא מתערבת ולא כופה את דעתה, שגם כשעזבתי את בעלי לא ניצלה את ההזדמנות כדי לקונן על הבושה שהמטתי על הראש שלה, אלא פשוט אמרה ברוך "הנזק כבר נעשה, לפחות תיהני לך עם רן". דווקא אני לא טורחת לדבר איתה חודש למרות שכל כולה כבוד אליי, שמירה על פרטיות ומרחב. ולמה? כי אני חוששת שאולי משפט ג' 3 בתוך בליל השיחה שלנו יזכיר לי שאני מזמן כבר צריכה הייתי לכתוב ספר, ואז יכאב לי נורא בלב שלי, ואני אחזור ליום שלי אחרת, כשכל ההדחקה שלי פרומה ופתוחה לכל הרוחות והמחשבות הרעות.

 

הנהג פולט אותי כמו מזוודה ליד הסנטר. אני נעמדת על המדרכה המהבילה. מימין חנות ספרים עם שלט ירוק שמצהיר על הנחות לשבוע הספר, וזה גם מה שתכננתי לעשות, לקנות כמה ספרים שיאפשרו לי לברוח לעולם חסר העצב והאחריות שאני כל כך אוהבת, רק שעכשיו אין לי חשק. בכלל. "תראי מה עשית", אני חושבת, "כולה היית צריכה להתקשר אליה אחרי שבועיים והכל היה בסדר, אבל לא, היית חייבת למסמס גם את זה".

 

כי אני אלופת העולם ביצירת עששות, במיוחד עששות רגשיות, כלומר אני מזניחה ובורחת ממה שדורש טיפול עד שזה מתנפח למורסה כואבת. עכשיו אני כבר לא יכולה להתקשר להורים שלי ולהעמיד פנים שהכל טבעי, עכשיו זה כבר עששת, כלומר מורסה של כעס וטינה ועוד מיליון דברים מפחידים שגורמים לי להמשיך ולהתעלם מהם כי אני חוששת מדי להתעמת.

 

לא, באמת שמגיעות לי ברכות, איך הצלחתי להמיר התמודדות פשוטה אחת, ווטסאפ קצר של "אני עסוקה מעל הראש, מאיה קיבלה מאה במבחן בחשבון, רן קונה אוטו כי נגמר לו הליסינג", לשיחת טלפון מבעיתה שבה איאלץ לגמגם תירוצים לאקט ההיעלמות שלי, וזה אם אני אצליח לעבור קודם כל את שעריו של האריה הלוהב שאין לו שום בעיה לנתק לי בפנים, אבא שלי.

 

 

ממש כמו שלא דיברתי עם אמא שלי, ככה לא דיברתי עם נגה. בהתחלה היא עוד שלחה לי סמסים מצחיקים ותמונות של התינוק, עכשיו היא כבר שותקת. וכל רגע שאני לא שומעת ממנה הוא עוד רגע שבו ברור לי שאני זאת שצריכה להתקשר אליה, להתנצל על ההיעלמות, לנסות להסביר לה שלפעמים אני פשוט מעדיפה להיות לבד, לא כי אני רוצה, כי ההתחככות עם האמת שהיא מביאה איתה בכל שיחה מפחידה אותי.

 

שתיהן נשים חובבות חופש מאוד, גם נגה וגם אמא שלי, לשתיהן לא מגיע שאתייחס אליהן כמו אל גובות זמן וצומי מנג'סות שרוצות לקחת ממני משהו. למעשה, החיים של שתיהן עשירים פי מיליון משלי, נגה עם עסק המיליונים שהיא מגלגלת ואמא שלי עם החוגים והברידג' והנסיעות הרומנטיות לאירופה. למעשה, אם מישהי פה היא פנסיונרית משועממת, זאת רק אני. תראו אותי, מסתגרת בבית לבדי. הולכת לעוד חדר בריחה ועוד חדר בריחה עם מאיה כדי לברוח משתיקות מביכות. לא עושה שום דבר אמיתי עם החיים שלי, כי כל דבר אמיתי מביא איתו פחדים וכאב.

 

 

אז נכון שאני תמיד שם כשצריך, אני מעולה בלבוא ברגעי משבר, אני זאת שהזמינה לנגה אמבולנס כשהיא נקעה את הקרסול ובילתה איתה לילה במיון. אני זאת שעוזרת לאמא שלי באירוחים גדולים, מחכה כל הזמן שהיא תגיד לי את המשפט שאני הכי אוהבת: "איזו בת טובה יש לי, תענוג". רק שעכשיו אני פתאום רואה כמה זה מעליב, כמה זה אכזרי אפילו, להסכים להיות עם אנשים רק כשהם צריכים אותי.

 

על פני השטח, זה נראה כאילו שאני טובת לב ונדיבה, מגיעה ברוח סערה ונותנת את כל מה שיש לי בזמן המשבר שלך. אבל בפועל המסר ברור: אני מוכנה להיות איתך רק כשאת חלשה. "ומה עם סתם יום רגיל?" אני חושבת: "כשאת על השטיח עם התינוק או אחרי בית קפה או מפהקת מול הנטפליקס? מה בעצם אני אומרת פה, שאת הרגילה, את של היומיום, האת הזאת לא מעניינת אותי".

 

פתאום אני מבינה כמה אכזרי מנגנון ההימנעות שלי. איך אני גורמת לשתי הנשים המדהימות האלו להרגיש כמו שתי נזקקות ונצרכות, אני אהיה שם כשתרצי אותי. אף פעם לא: את כיפית וטוב לי איתך ואני מתגעגעת. כמה ריקות מערכות היחסים שלי עם אנשים.

 

"האם אני בכלל יודעת להיות?" אני חושבת, "סתם לבוא לאמא שלי ולהיות איתה בלי לפחד? בלי להסתיר? בלי לטשטש כל שאלה שיש לה פוטנציאל הכאבה במין נפנוף זבובים משוגע, עזבי, בואי נאכל בראוני, ראית את הקרמיקות המשוגעות של השכנים?"

 

ופתאום זה מציף אותי, אני אוהבת אותה כל כך, את האישה הזאת שאופה עוגות שמנת פירורים אלוהיות ושלא יודעת לשקר ושרק נראית כמו בלונדינית־מטופחת־כרמל שחשוב לה מה יגידו השכנים, כי בפועל היא תמיד תיתן לך את התשובה הכי רוקנרול ולא צפויה שאפשר להעלות על הדעת. אני אוהבת אותה יותר מכל אדם אחר בעולם, ואני בורחת ממנה כאילו היא האויב. אז היא רואה אותי טוב מדי, אז אי־אפשר למסמס אותה, למה היא צריכה לשלם את המחיר על זה, למה היא צריכה להיענש? והאם גם מאיה תרחיק אותי ככה פעם, פשוט כי הייתי אמא טובה מספיק כדי להכיר אותה טוב מדי?

 

 

"הלו", הקול שלי חלוש, מפוחד. "דנה", היא נשמעת שמחה, כל הצבעים של האהבה מציפים את הברות שמי הקצר. וזאת כזאת הקלה, לשמוע את קולה צובע ככה את השם שלי, זאת כזאת הקלה, להתדפק על הדלת של מי שהכי פגעת בה, ולהתקבל בחיבוק.

 

"את לא כועסת", אני אומרת, אפילו בלי סימן שאלה. "למה לי לכעוס", היא אומרת" אני כבר מכירה אותך". ולרגע אחד, זה המשפט הכי יפה בעולם. אני כבר מכירה אותך. שום הצהרות אהבה בומבסטיות כמו אני מתה עליך, כפרה שלי, עיניים לא ישתוו לו. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן נאבקנו להבין זו את זו, היא מכירה אותי, והיא מקבלת אותי, ואיך יכולתי לשכוח, אין לי מה לפחד.

 


פרסום ראשון: 14.06.17 , 00:41