תערוכת הגמר של בוגרי התואר השני בבצלאל משתמשת בשפה מאוד אישית. אישית עד כדי כך שהיא כמעט מהווה דוגמה לכך שהאישי הוא לאו דווקא הפוליטי - ואם זה כן פוליטי, אז הסאבטקסט עמוק מכדי לחלצו. אולי זו הסיבה שהיה קשה לי להתחבר רגשית לעבודות ולהתרגש מההיצע של 20 תערוכות יחיד חדשות של אמנים שזה עתה סיימו את לימודיהם.
מלבד מאוורר התקרה המבריק של אסף אלקלעי, שמטיל את צילו המסתובב על מדרכת האספלט הרותחת והמלוכלכת של רח' סלמה בתל־אביב - היו עוד שתי עבודות שהמשכתי לחשוב עליהן גם אחרי התערוכה. שתיהן מעניינות באופן שבו הן נוגעות - גם אם בצורה בעייתית - בנושאים שרלוונטיים תמיד: מקומה של האישה בחברה, בעיקר בחברה הדתית, במיצב 'עזרת נשים' של אפרת רובינשטיין, והזקנה במיצב של אלה ברק.
רובינשטיין מנסה לייצר בעבודתה היפוך במושג הטעון שנתפס בעיני רובנו היום כהדרת נשים. במיצב שבו סדרת ציורים וקולאז'ים שעוסקים ביופי ובפתיינות באופן משעשע ומתיילד, היא מצהירה: "מעניין אותי האתר הזה כמקום שבו פעולת הצצה מצויה לחלוטין בשליטת אחוות הנשים". ואמנם לטקסט הזה אין שום עוגן ביצירה. בעבודת הווידיאו רובינשטיין מתעדת את עצמה עובדת כפקידת קבלה במגדל משרדים יוקרתי. אולי היא חושבת שהיא נמצאת בעמדת תצפית שמבטאת עמדת כוח, אולם תחילתו של הסרט היא בהכנת קפה לרפי, והמשכו בריצוי כל הסובבים.
אלה ברק עוסקת בזקנה דרך סדרת תצלומים המתעדת את חיי היום־יום של סבה וסבתה בבית אבות. יש בזה הרבה קרבה אבל גם מציצנות על גוף מזדקן, על ייאוש ואפילו סוג של אדישות בציפייה לסוף החיים. במיצב הווידיאו המוצלח, שבו היא משחזרת את סלון ביתם, ניצבות שתי הכורסאות שלהם מול טלוויזיה, שבה מוצג סרט המתעד אותם מתבוננים בסדרה. ההתמקדות בפניה של הסבתא ובמבט המשוטט, ספק נזכר ספק אבוד, מכילה את כל הטרגדיה של החיים - הנעורים, התקווה וההתפכחות.
