שבת 19 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
7 לילות • 14.06.2017
תיירות פנים
למרות הכוונות הטובות, קובץ העדויות 'חמישים' מלמד בעיקר על הסתיידות עורקים של ביקורת הכיבוש
עפרי אילני

בספטמבר 1982, בזמן הטבח בסברה ושתילה, היה הסופר והמחזאי הצרפתי ז'אן ז'נה בביירות. הוא התארח אצל ליילה שהיד, ממנהיגות אש"ף, והצליח להיכנס למחנה הפליטים כיומיים אחרי מרחץ הדמים. בעקבות כך כתב את הרשימה 'ארבע שעות בשתילה', שבה ביקש לתאר את ההליכה בין הגופות, שאותה, לדבריו, שידורי הטלוויזיה אינם יכולים להעביר. "אין לאל ידו של תצלום ללכוד את הזבובים או את ריחו הלבן והסמיך של המוות. כן אין בכוחו להסגיר את הדילוגים שיש לדלג בין גווייה לגווייה", כתב (מצרפתית: דורי מנור ויונתן תובל).

ז'נה אף התארח במחנות האימונים של פת"ח בירדן, וקיווה להיקבר בים המלח לאחר שחרורה של פלסטין. הוא היה רק אחד מהאינטלקטואלים האירופאים הבולטים שהתייצבו לצד הפלסטינים. גם זא'ן לוק גודאר, פייר פאולו פזוליני ואחרים סיכנו את עצמם והצטרפו לפלסטינים כדי לתעד את מאבקם, ולו רק לכמה שבועות או חודשים. במשך שנים, קיבץ המאבק הפלסטיני סולידריות בינלאומית, בין השאר מצד אינטלקטואלים ואמנים. מאמרים, סיפורים וסרטים היו בין האמצעים שהותירו את השאלה הפלסטינית על סדר היום הבינלאומי, ומעניין לבחון בהקשר הזה את אסופת המאמרים החדשה 'חמישים: סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש' (שבאנגלית יצאה תחת השם Kingdom of Olives and Ash, בהוצאת הרפר־קולינס היוקרתית).

 

גם כאן הצליח אסונם של הפלסטינים לקבץ כמה מגדולי הסופרים בני זמננו - ביניהם קולם טויבין האירי, מריו ורגס יוסה הפרואני, דייב אגרס האמריקאי ואווה מנסה האוסטרית - בעריכתם של איילת ולדמן ומייקל שייבון, הזוג המלכותי של הספרות האמריקאית. כמו סופרים רבים לפניהם, ולדמן ושייבון התפנו מעיסוקיהם הספרותיים השגרתיים (ולדמן בדיוק כתבה על חוויות האל־אס־די שלה) כדי לתעד את הכיבוש ועוולותיו. אבל קשה שלא להבחין בהבדל: בשונה מז'נה או גודאר, הספר הנוכחי לא נכתב בחסות ארגון פלסטיני אלא בחסות ארגון 'שוברים שתיקה' הישראלי. ולא פחות חשוב - הוא אינו מתעד התגייסות אישית של סופר מחויב שהחליט לנחות מעבר לקו החזית של המאבק הפלסטיני, אלא נסיעה שהופקה על ידי 'שוברים שתיקה'. כל זה הופך את 'חמישים' ליצירה מעניינת הרבה פחות, ומבטא גם את השינויים שחלו בסכסוך בעשרות השנים האחרונות: גם הכיבוש וגם ההתנגדות לו נעשו הרבה יותר מתוחכמים והרבה יותר ביורוקרטיים.

יש ב'חמישים' טקסטים חזקים. את הטקסט הראשון כתבה ג'רלדין ברוקס (מחברת 'אנשי הספר'), והוא מתאר בפשטות את המקרה המחריד של חסן ואחמד מנאסרה, שני הילדים ממזרח ירושלים שנכנסו באוקטובר 2015 לשכונת פסגת זאב כדי לדקור ישראלים. כזכור, חסן בן ה־17 נורה למוות במקום, ואחמד בן ה־13 נפצע ואחר כך נשפט ל־12 שנות מאסר. ברוקס מתארת את הסיפור מכמה נקודות מבט, ומלווה גם את המשפט. יש לסיפור הזה כוח, כיוון שגם הפלסטינים לא מוצגים בו כקורבנות פסיביים חסרי ישע. אבל למרבה הצער, לא ניתן לומר זאת על שאר הטקסטים, שבנויים ברובם לפי תבנית כמעט קבועה.

רוב הסיפורים הם פשוט דיווחים על "אתרי כיבוש" שאליהם הובאו המחברים בחסות הארגון המארח. רחוב א־שוהדא השומם בחברון מתואר שוב ושוב, וכך גם הכפר סוסיא בהר חברון. נראה שהעורכים התרשלו מעט בחלוקת הנושאים בין הכותבים. התוצאה לעיתים קרובות משעממת, וחמור מכך - יוצרת רושם שהכיבוש כולו מתמצה ברחוב שחנויותיו נסגרו ובכפר קטן המצוי תחת איום הריסה. זה כמובן אינו המצב; למצוקה הפלסטינית תחת עול הכיבוש יש אינספור פנים, וחלקן אף מתבטאות בטקסטים. אבל נראה שרבים מהסופרים התעצלו לסטות, ולו במעט, ממסלול תיירות הכיבוש שהותווה להם. רובם אינם עושים עבודה עיתונאית, אבל גם לא עבודה ספרותית יוצאת מגדר הרגיל.

"התחלנו שנינו להבין שעצם פעולת הסיפור - מסירת עדות בשפה בהירה וחיה על דברים שחווים באופן אישי ואירועים שלוקחים בהם חלק - יש בה כוח למקד אליה את תשומת הלב של בני אדם, שכמונו אנו, ויתרו מזמן על מתן תשומת לב, או פשוט ויתרו וזהו", כותבים העורכים בהקדמה לספר. ההתגייסות שלהם מעוררת הערכה, ונראה שהיא מבטאת התקוממות אותנטית, אבל קשה להסביר מדוע דמותו של יהודה שאול, המעביר סיורים של 'שוברים שתיקה' בחברון, מופיעה בארבעה טקסטים שונים (אצל יוסה, לורין אדמס, ארנון גרונברג ומדלן תיין). נראה שהספר - שהרווחים ממכירתו יחולקו בין 'שוברים שתיקה' לבין הארגון הפלסטיני 'צעירים נגד ההתנחלויות' - נכתב למען 'שוברים שתיקה' לפחות כמו שנכתב למען הפלסטינים.

 

ארגון 'שוברים שתיקה' מצוי בישראל תחת התקפה נבזית, בלתי מוצדקת, ומעטים בארץ מתייצבים להגנתו. בהיעדר תמיכה מישראל, טוב שהוא מגייס תמיכה מאישים בכירים בחו"ל (כמו שר החוץ של גרמניה) וגם מאינטלקטואלים ואמנים, ויש לקוות שהספר יימכר ויניב הכנסות. אבל כיצירה ספרותית, ואפילו כתיעוד של המצב בשטחים, אין לספר ערך רב. אף שהוא נכתב במטרה להתגבר על הייאוש, הוא מעיד דווקא על הסתיידות עורקים מסוימת של ביקורת הכיבוש, מייאשת כשלעצמה. 'חמישים' יצטרף מן הסתם לעוד כמה ספרים שהוציאו פעילי שמאל וארגונים לרגל 50 שנה לששת הימים, וייוותרו על המדף אל תוך השנה ה־67. אם תרצו, אפשר לכנות אותם אלבומי תבוסה.

 


פרסום ראשון: 14.06.17 , 04:26