כמפתח תוכנה, הוא בקלות יכול היה לקבל ג'וב טוב במקום אחר. הוא דיבר אנגלית שוטפת. אבל כששאלתי אותו מדוע הוא עדיין חי במלדיביים, הוא אמר: "נולדתי כאן, אני חי כאן, ולפעמים כשאתה חי אתה גם מביע את הדעה שלך. מי שמוזר כאן זה לא אני". ב־23 באפריל, בדרכו הביתה, יאמין ראשיד נדקר למוות. הוא היה בן 29.

הוא היה הבלוגר החילוני היחיד במלדיביים. הבלוגר השני הותקף לפני כמה שנים באור יום וראשו כמעט נערף. הוא בחר לעזוב למדינה אחרת. האיסלאם היא הדת הממלכתית במלדיביים. החוקה מגינה על חופש הביטוי, אבל רק בתנאי שהוא לא מפר את עקרונות הקוראן. רק למוסלמים מותר להיות אזרחי האיים המלדיביים. כפירה נחשבת פשע שדינו מוות.

היום, עם האינטרנט, אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את כל העולם. בסוף הרי הכל נמצא בגוגל, רק צריך לחפש קצת. אבל כמה מאיתנו יודעים שבאיים המלדיביים חלים חוקי השריעה, כולל הצלפות בציבור, איסור על שתיית אלכוהול וחוקים מחמירים בענייני מין? מה שמותר לתיירים, אסור למקומיים. מחוץ לאתרי הנופש חמישה כוכבים המלדיביים הם מדינה של אלימות, הירואין, עוני וחוסר צדק.

האוכלוסייה במלדיביים מונה כ־400 אלף איש, וההכנסות מתיירות מגיעות לכ־3.5 מיליארד דולר בשנה. המקום הזה יכול היה להיות כמו שווייץ. ועדיין, התושבים לא מקבלים מכל השפע הכלכלי הזה כלום. פשוט כלום. חבורה של אנשי עסקים עם קשרים טובים מחזיקה בכלכלת המדינה כולה, והשאר מכווצים כמעט כולם בעיר הבירה מאלה, בבתים של שני חדרים, עם עשר נפשות בכל בית. סקר שנערך העלה כי 63% מהנשאלים חוששים לביטחונם כשהם מסתובבים ברחוב לבד, ו־43% לא בטוחים אפילו בתוך בתיהם. רבים מבני ה־20 אומרים לי: כל מקום טוב יותר מאשר כאן.

לפני כמה חודשים פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים בעולם כתבה על התופעה המדהימה במלדיביים – המדינה הלא־ערבית עם מספר המתגייסים הגדול ביותר לדאעש יחסית לגודל האוכלוסייה. ראשיד סייע לי בכתיבת הכתבה ובכתיבת ספר בנושא, שיצא כעת לאור באיטליה. הוא היה נתון תחת איומים באופן עקבי וגלוי, אבל המשטרה לא ענתה לשיחות המצוקה שלו. אנשים כמוהו מואשמים שהם כותבים רק דברים רעים, שהם הורסים את תדמית המדינה, שהם עושים את זה רק עבור כסף ותהילה, או מתוך אהבה עצמית. ובכל מקרה, הכל שקר: הרי אם המלדיביים היו באמת כזה גיהינום, הם לא היו בחיים, נכון?

בחודשי החורף האחרון החל ראשיד לקבל יותר ויותר הודעות שנאה ואיומים. זה היה בדיוק אחרי פרסום הכתבה שלי על הג'יהדיסטים של המלדיביים ואחרי כתבה תיעודית באל־ג'זירה על האלימות והשחיתות שם. לא חשפנו שום דבר חדש על המלדיביים, פשוט סיפרנו את זה לעולם וגרמנו לרדיפה של כל מי שהיה בקשר איתנו. כל מי שעזר לנו.

אני כתבת מלחמות. תמיד הייתי, ואני עדיין מוכנה להיהרג. אבל לא הייתי מוכנה לראות מישהו אחר נהרג במקומי. ולמען מה, בסופו של דבר? כאילו שלעולם באמת אכפת מהמלדיביים. הכתבה שלי פורסמה בכמה מדינות, אך התגובה הנפוצה ביותר שאני מקבלת מקוראים היא: אבל המצב באתרי הנופש בסדר, נכון? כי כבר שילמתי לסוכן הנסיעות. √

פרנצ'סקה בורי היא עיתונאית איטלקייה שדיווחה וכתבה עבור "ידיעות אחרונות" מסוריה, עזה, חברון והמלדיביים. ספרה על המלדיביים יצא כעת לאור, באיטלקית