שבת 19 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
נחום
המוסף לשבת • 15.06.2017
רגע לפני ששורפים את המכשפות
נחום ברנע

יותר מחמישה מיליון עותקים של "קיצור תולדות האנושות", רב־המכר הראשון שכתב יובל נח הררי, נמכרו עד היום בעולם. הוא תורגם ל־45 שפות — האחרונה, לפי שעה, אמהרית. המספרים האלה מרשימים בעיניי יותר מכל אקזיט של מיליארדים. מילים חכמות, לא רק אלגוריתמים, יכולות להגיע רחוק.

 

לא במפתיע, הררי, 41, פרופסור בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, מוצף בפניות מהעולם. אישים שמבקרים כאן מבקשים לפגוש אותו; עיתונאים מבקשים ראיונות. הם שואלים, בין השאר, על המצב כאן, והררי, בדרכו האנליטית, המפוכחת, מתאר את הצלחתו של הניסיון הישראלי. הוא לא עושה שקר בנפשו: כמו ישראלים רבים, הוא נקרע בין ההכרה שבינתיים הרוב בסדר, אולי יותר מבסדר, לבין החשש שלא לעולם חוסן. אנחנו בפתחו של מדרון מאיים, מדרון חלקלק.

 

לאחר שקראתי את המאמר הנוקב שכתב ל"מוסף לשבת" ומתפרסם כאן, משמאל, ביקשתי להרחיב את הדברים במסגרת של ראיון. הצירוף של מאמר וראיון בחבילה אחת הוא חריג. נדמה לי שהעניין בניתוחיו ההיסטוריים של הררי מצדיק זאת.

 

קראו עוד: מדוע הממשלה מפחדת מהאקדמיה | יובל נח הררי

 

 

תכריחו אותם להתאמץ

 

הכומר אמר שהאישה הזו היא לא בן אדם: משפט המכשפות מסיילם בסוף המאה ה־ 17 | ציור: הווארד פייל, 1893
הכומר אמר שהאישה הזו היא לא בן אדם: משפט המכשפות מסיילם בסוף המאה ה־ 17 | ציור: הווארד פייל, 1893

 

נפגשנו ביום שלישי בערב בבניין הסינמטק בירושלים. "אילו הייתי מציית לקוד האתי של השר בנט, הספר 'קיצור תולדות האנושות' לא היה נכתב", אמר הררי. "הספר צמח מתוך קורס שהעברתי באוניברסיטה העברית. בקורס הזה נאמרו לא מעט דברים שהקוד האתי מבקש לאסור. בלי קורס לא היה ספר".

 

אתה מדבר על מדרון חלקלק שאנחנו גולשים לתוכו, אמרתי. האם אתה יכול לצייר קווים לדמותו של המדרון הזה, לתת בו סימנים? האם לדעתך אנחנו נמצאים באמת בגרמניה של שנות ה־30 של המאה שעברה? האם ההשוואה הזאת הוגנת?

 

"אני לא הולך לדוגמאות קיצוניות כמו גרמניה של התקופה הנאצית", אמר. "בינתיים המצב יותר מזכיר לי את ארצות־הברית של שנות ה־50, את השנים שבהן המקארתיזם שלט בשיח הציבורי. גם אם הקוד האתי הזה לא יעבור, גם אם בנט יאמר שבסך הכל הפריח בלון ניסוי, הנזק נעשה. הכותרות יוצרות אווירה. טענה כאילו באוניברסיטאות עושים שטיפת מוח לסטודנטים, הפכה לנחלת הכלל. בפעם הבאה זה עלול לעבור".

 

התוצאה תהיה צנזורה עצמית, אמרתי.

 

 

"עוד לפני שהממשלה תקבל החלטה, לפני שהכנסת תחוקק חוק, האווירה הציבורית תכתיב לאקדמיה התנהגות אחרת. מרצה צעירה שאין לה קביעות, תתחיל להיזהר, אולי מוטב שלא אומר מה שאני חושבת. למה לי להסתבך.

 

"ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר, פרופסור באוניברסיטת ייל, חוקר את עלייתם של משטרים דכאניים. בשלבים הראשונים של עליית משטרים כאלה, הוא אומר, הם זקוקים לשיתוף פעולה של האזרחים. בלעדיו הם לא יכולים לפעול.

 

"לרוע המזל, אנשים מכוונים את עצמם לרוח המפקד. הם מצייתים למה שנדמה להם שהמשטר רוצה, עוד לפני שהמשטר מכריח אותם. הם בוחרים בצנזורה עצמית.

 

"סניידר ממליץ לכל מי שמרגיש שהוא חי במשטר כזה — מי שחי, למשל, ברוסיה של פוטין — לא לציית מראש; לא לעשות למשטר חיים קלים. לכל הפחות תכריחו אותם להתאמץ, הוא אומר".

 

אתה מדבר על קו אדום, אמרתי. הנייר של פרופ' אסא כשר הוא לדעתך קו אדום שאסור לחצות אותו. כששמעתי אותך, נזכרתי במפלס הכנרת — כל שנה חוצים את הקו האדום ומיד מציירים קו אדום חדש.

 

הררי חייך. "חשוב להציג קווים אדומים, כי בתוך הבלגן והערפול של התהליכים ההיסטוריים, הם מייצרים רגעים של בהירות. זה אחד הרגעים האלה. אם אוסרים לדבר על פוליטיקה באקדמיה, זה הסוף של החופש האקדמי ותחילת הסוף של חופש הביטוי במדינה כולה. הרי האקדמיה היא חוד החנית של החשיבה הביקורתית במדינה, ואם לאקדמיה אסור לחשוב באופן ביקורתי, אז מי בדיוק יעשה את זה?

 

"הסוגיה הזאת חשובה במאה ה־21 יותר מבכל תקופה קודמת בהיסטוריה, משום שהשינויים הגדולים במאה הזאת באים מתחום המדע והטכנולוגיה. אני מדבר על בינה מלאכותית, ביו־טכנולוגיה, אקולוגיה. אי־אפשר לקיים דיון בנושאים האלה בלי אנשי האקדמיה. קח למשל את הדיון על ההתחממות הגלובלית: הוא נפתח בשנות ה־70, באקדמיה. מדעני אקלים הקדימו את הפוליטיקאים בעשרות שנים.

 

"או הזיקה בין מדעי המחשב לסוגיה הפלסטינית. זה נושא שממעטים מאוד לדבר עליו, וחבל. ישראל עשויה להיות אחת המדינות הראשונות בעולם שתיצור מערכת לפיקוח טוטאלי על מיליוני בני אדם. יש מדינות כגון צפון־קוריאה שרוצות לעשות את זה, אבל אין להן את הטכנולוגיה. יש מדינות כגון קליפורניה, שיש להן את הטכנולוגיה לעשות את זה, אבל לא את הרצון. בישראל נפגשים הרצון והיכולת. מצלמות, מיקרופונים וחיישנים יש היום בכל מקום, ובקרוב יהיו לנו כוח המחשוב והבינה המלאכותית הדרושים כדי לאגור ולנתח מידע מפורט על כל נער בחברון ועל כל אישה בקלקיליה. ואחרי שישראל תיצור את החבילה הטכנולוגית הזו כדי לפקח על הפלסטינים, ייתכן שהיא תייצא אותה למשטרים כאלה ואחרים בכל רחבי העולם.

 

"אני לא רוצה להביע כאן דעה אם זה טוב או רע, אבל האם מדעני מחשב יכולים ללמד את מקצועם בלי להידרש לשאלה מה משמעותו של מעקב טוטאלי אחרי אוכלוסייה שלמה? האוניברסיטה היא המקום הראשון שבו צריך להתקיים דיון על משמעות המהלך הזה".

 

פה זה לא אירופה

 

דעת הקהל בישראל הולכת ימינה, אמרתי. השינוי הזה לא מיוחד לישראל — הוא מתרחש בחלק גדול מהדמוקרטיות המערביות. בחירתו של דונלד טראמפ היא אולי האירוע הבולט ביותר. באיזו מידה מסמן המעבר הזה אכזבה מהסדר הקיים, אולי אפילו התנערות מכללי המשחק הדמוקרטיים?

 

"צריך לעשות הבחנה", אמר, "בין עלייה של מפלגות ימין לבין התנערות מדמוקרטיה. אין שום סתירה בין משטרים ימניים לבין דמוקרטיה. במאה ה־20 היו דיקטטורות איומות שמאלניות ומשטרים ימניים דמוקרטיים".

 

כתבת, אמרתי, שב־50 השנים האחרונות העולם נהנה מתקופה של שגשוג וביטחון. מעולם לא נהרגו מעטים כל כך במלחמות, מעולם לא מתו מעטים כל כך במגיפות, מעולם לא נהנו רבים כל כך מרמה ואיכות חיים כזאת. אם כל כך טוב, מדוע כל כך רע? מדוע רבים כל כך חשים שהממשלות בגדו בהם?

 

הררי הצביע על הפער בין הטכנולוגיה לפוליטיקה. "המערכת הפוליטית בכל המשטרים, דמוקרטיים ולא דמוקרטיים, מאבדת את היכולת להבין את התהליכים הטכנולוגיים ואת מה שהם יעשו בעשורים הקרובים לכלכלה ולחברה. לא רק שקשה להבין — כמעט בלתי אפשרי לשלוט בתהליכים האלה ברמת המדינה. יש לנו מדע גלובלי, אקולוגיה גלובלית וכלכלה גלובלית — אך הפוליטיקה עדיין לאומית, ופשוט אין דרך לפתור בעיות גלובליות עם כלים של פוליטיקה לאומית. כתוצאה מזה, האזרחים מאבדים אמון במערכת הפוליטית. הם מאבדים אמון בצדק.

 

"המערכת הפוליטית באמת איבדה את היכולת להתמודד עם הבעיות העיקריות של העולם ולייצר חזונות משמעותיים לעתיד שלנו. מה יקרה כשהבינה המלאכותית תדחק מאות מיליוני בני אדם משוק העבודה ותייצר מעמד חדש של אנשים חסרי תועלת? מה יקרה כשהביו־טכנולוגיה תאפשר לשדרג בני אדם ולפתוח פער חסר תקדים בין עשירים לעניים? האם יש מפלגה מימין או משמאל שיש לה תשובה על השאלות האלה? שבכלל שואלת את השאלות האלה?

 

"החשש מפני הלא־ידוע ומפני ההתקדמות הטכנולוגית המואצת מוליד בכל העולם נוסטלגיה לעבר. טראמפ רוצה לחזור אל אמריקה של שנות ה־50, פוטין רוצה לחזור לתקופת הצאר, דאעש רוצה לחזור לימי הח'ליפות, ומפלגת הבית היהודי לימי התנ"ך".

 

אתה אומר שהמשבר הזה מכה בכל המשטרים? שאלתי.

 

"כן", אמר. "הדמוקרטיה הליברלית כמובן חוותה משברים לאורך כל ההיסטוריה שלה. תקופת המשבר הגדולה האחרונה הייתה בשנות ה־60, עם העימותים על זכויות האזרח בארצות־הברית ועם גל המחאה ששטף ב־1968 כמעט את כל העולם המערבי. ברית־המועצות, לעומת זאת, נראתה אז הרבה יותר יציבה. ב־1968 הרושם היה שהמערב קורס ושהעתיד שייך לקומוניזם. התוצאה הייתה כמובן הפוכה: משבר שנות ה־60 הוליד סדר חדש וטוב יותר במערב, ואילו ברית־המועצות, שלא הייתה מסוגלת להשתנות, התנוונה וקרסה. זה היתרון הגדול של דמוקרטיות — הן גמישות ומסוגלות לצמוח ממשברים".

 

האם זה גם ההסבר שלך למה שקורה בישראל, שאלתי.

 

"מה שקורה היום בישראל איננו תופעה ייחודית", אמר. "עם כל ההסתייגות מהשוואות, אפשר לומר שיש קווי דמיון למקומות אחרים. אבל אנחנו דומים לטורקיה ולהודו יותר משאנחנו דומים לבריטניה של הברקזיט או לארצות־הברית של טראמפ".

 

נמק, ביקשתי.

 

"הדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר צעירה וחלשה מהדמוקרטיה הבריטית או האמריקאית", אמר, "וכמו ששרה מרגלית צנעני, 'פה זה לא אירופה'. כמו בישראל, גם בהודו ובטורקיה בחירות דמוקרטיות הביאו לעלייתן של תנועות ימין דתיות־לאומיות שמנסות להגביל את חופש הביטוי. בטורקיה פוטרו בשנה האחרונה אלפי מרצים בגלל עמדותיהם הפוליטיות, וחלקם נאסרו. גם שם וגם כאן אנשים חושבים בטעות שדמוקרטיה פירושה בחירות: עושים בחירות, ומי שמנצח יכול לעשות ככל העולה על רוחו. בעיניהם, דמוקרטיה היא דיקטטורה של הרוב. הם לא מפנימים את הרעיון שחלק מהותי מהמשטר הדמוקרטי הוא הגנה על זכויות המיעוטים ועל חופש הביטוי".

 

במה אנחנו שונים מהודו ומטורקיה, שאלתי.

 

"כאן יש שתי מערכות שונות, אחת ליהודים אזרחי ישראל ואחת לתושבי השטחים. זה משהו שאין בהודו או בטורקיה. מנגד, אם מסתכלים רק על היהודים, המצב פה עדיין טוב בהרבה מבטורקיה".

 

בגלל הבוגדים

 

אנחנו בעיצומו של מרד עולמי נגד האליטות הישנות, אמרתי. מהי אליטה ישנה ומדוע שונאים אותה?

 

"פופוליזם זקוק ליריב, לאויב", אמר. "הפופוליסטים אומרים שהם בעד העם ונגד איזושהי אליטה. לפעמים זה נכון — לפעמים יש אליטה קטנה שמרכזת בידה את כל הכוח והעושר, על חשבון העם. אבל הרבה פעמים זו בסך הכל שטיפת מוח פוליטית. תוקפים אנשים שהם חלק מהותי וחשוב מהחברה, בשר מבשרה של הקהילה, וטוענים שהם לא חלק מהעם. מרצים באוניברסיטה הם 'אליטה', אבל רבנים בישיבות, שרים בממשלה ומיליארדרים אמריקאים כמו שלדון אדלסון הם כמובן חלק מהעם. מי בדיוק קבע את זה?"

 

במקרים קיצוניים, אמרתי, זה מגיע לציד מכשפות.

 

"כן", אמר. "באה דמות סמכותית, מבודדת כמה מחברי הקהילה, גורמת להם להיראות יותר חזקים ויותר מסוכנים ממה שהם באמת, ואז מציעה להגן על הקהילה מפניהם. כך זה עבד בציד המכשפות המקורי לפני מאות שנים. בכפר קטן גרה אישה זקנה שאהבה חתולים. יום אחד בא הכומר המקומי וסיפר לאנשי הכפר שהאישה הזקנה הזו, שהם מכירים זה שנים, היא לא בן אדם כמוהם אלא מכשפה רבת־עוצמה. היא נמצאת בקשר עם שדים, והאסונות שפוקדים את הכפר — מחלות, בצורות, מקרי מוות פתאומיים — קורים בגלל שהמכשפה מפילה על הכפר את קללותיה. ואז, כשתושבי הכפר רעדו מפחד, הכומר הציע ברוב טובו להגן עליהם. התנאי הוא שייתנו לו את הסמכות לשפוט אותה ולשרוף אותה.

 

"ככה זה עבד גם בעשרות מקרים אחרים בהיסטוריה. רדיפת הקומוניסטים בארצות־הברית בשנות ה־50, למשל: קם סנאטור מקארתי וסיפר לאמריקאים שחלק מהשכנים ומהעמיתים שלהם הם לא בני אדם רגילים כמותם אלא בוגדים קומוניסטים. הם מוכרים לרוסים את סודותיה של ארצות־הברית וזוממים להרוס את החברה האמריקאית מבפנים. כל האסונות שפוקדים את ארצות־הברית — למשל אובדנה של סין למהפכה הקומוניסטית — קורים בגלל הבוגדים במשרד החוץ, בהוליווד ובתקשורת. ואז, כשהאמריקאים רעדו מפחד, מקארתי הבטיח שהוא יגן עליהם אם רק ייתנו לו את הסמכות לחשוף ולרדוף את האשמים. נשמע מוכר?"

 

איך אתה מציע לנו להתגונן, שאלתי.

 

"דבר ראשון", אמר, "לא לפחד ממכשפות. אם מישהו מציע לנו הגנה מפני מכשפות, נאמר לו, תודה, אבל שנסתדר לבד. נשים למדו על בשרן שכאשר מופיע אביר על סוס לבן ומציע להגן עליהן, הן עלולות לגמור עם בורקה שחורה על הפרצוף ובלי רשות לצאת מהבית לבד. בעלי חנויות יודעים היטב שכשבא איזה גברתן ומציע להגן עליהם — לפרוטקשן הזה יש מחיר יקר. אז אם באה שרת התרבות ומציעה להגן עלינו מפני הצגות תיאטרון המאיימות על הישרדותה של מדינת ישראל, או בא שר החינוך ומציע להגן עלינו מפני קנוניה של אקדמאים בוגדנים, כדאי שנגיד לא לפרוטקשן שלהם. האם הקמנו את חיל האוויר הטוב בעולם ואת הצבא החזק במזרח התיכון כדי לפחד מהצגות תיאטרון ומשיח פתוח באקדמיה?

 

"דבר שני, מול משהו שמטריד אותנו נשתמש בכוח שלנו. אם אנחנו מוטרדים מגזענות בחברה הישראלית, אז לכתוב פוסט בפייסבוק נגד גזענות זה לא רע, וללכת להפגנה בכיכר רבין זה טוב, אבל הרבה יותר יעיל לפעול איפה שאנחנו הכי חזקים. אם אני אחות בקופת חולים, ומישהו בתור מעיר הערה גזענית על אתיופים או ערבים או חרדים, לא אשתוק — אעיר לו בקול רם. במרפאה, האחות היא דמות רבת־עוצמה. ואם אין לי שום עמדת כוח — אשיג אחת. אפשר להצטרף לוועד ההורים של בית הספר, להתמודד על מקום בוועד העובדים של החברה, לרוץ לבחירות למועצת העירייה. הכוח נמצא בכל מקום".

 

ולכן אתה בחרת לתקוף דווקא את המסמך שנוגע למקום העבודה שלך? שאלתי.

 

"כן", אמר. "באוניברסיטה יש לי כוח. אני בחרתי להשתמש בו".

 

nahumb@yedioth.co.il

 

 


פרסום ראשון: 15.06.17 , 18:53