באחד מרגעי השיא של ההתגוששות עם הצנזורה הצבאית, השב"כ והמלמ"ב בפרשת הראיון הגנוז עם תא"ל יצחק יעקב הציע בחוכמתו עו"ד מיבי מוזר, פרקליט העיתון, איש מתון ונעים הליכות, להפקיד בהסכמה את הראיון שבמחלוקת בכספת המבוטנת של משרדו עד לבירור העניין. "בשום פנים ואופן לא", הזדעקה הצנזורית הצבאית הראשית דאז, תא"ל רחל דולב, "המשרד שלכם סמוך לים וקיימת סכנה שאנשי קומנדו יבואו עם צוללת, יפרצו למשרד ויגנבו את המסמכים".

באותה תקופה התרחשה התנגשות נוספת: כתבה שעמדה להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" על הקשר בין פרשת נחום מנבר להיעלמותו של רון ארד עברה אומנם את הצנזורה, אך בשל מאבקים בינה ובין הפרקליטות והמוסד דרשו אלה למנוע את הפצת העיתון ופנו לבית־המשפט, אחרי שכבר הודפס. הסברנו לשופט שצייתנו בקפדנות לכל מה שהורתה הצנזורה, אבל ראש המוסד, אפרים הלוי, הסתגר עימו בחדרו לשעה ארוכה. כשהם יצאו מהחדר הורה לנו השופט "להגיע לפשרה" שתמנע את הפרסום. "אבל אדוני השופט", התחננו, "העיתון כבר בחוץ". "זה לא מעניין אותי", הגיב השופט, "אתם העיתונאים יש לכם את השיטות שלכם, עם הטיפקס". לילה שלם עמלו לגזור מהעיתונים את הכתבה.

חלפו שנים ושני הסיפורים האלה פורסמו. בשניהם הוכיח הפרסום כי נבואות הזעם היו מופרכות: לא קרה שום דבר.

לשני הסיפורים האלה, שניים מתוך רבים, יש מכנה משותף אחד: כשהמערכת רוצה להתנפל על מישהו, להוכיח שהוא מהווה סכנה נוראית לביטחון המדינה, שום דבר לא עוצר אותה. לא דין ולא דיין, ובעיקר — לא היגיון. אנשיה, כבולים בתוך הדינמיקה של עצמם, באובססיה להוכיח שמדובר בסיכון הרה גורל, לא יימנעו מלהמציא כל סיפור, כל תסריט אפוקליפטי ולו ההזוי והאידיוטי ביותר, כדי להוכיח את עמדתם.

אבל החלק החשוב, כפי שאירע אתמול במשרדי הוצאת "ידיעות ספרים", הוא ההתעמרות בעיתונאים ובכלי התקשורת. אם אולמרט עשה משהו שאינו כשורה — שיבואו איתו חשבון. מה הקשר בין זה לבין טיוטות הספר השמורות בהוצאת ספרים? הרי ההוצאה הייתה מגישה אותן לוועדת השרים ולצנזורה, כמו כל ספר, ורק מה שמאושר יפורסם.

סעיף 117ג', תחת הסימן ריגול, בחוק העונשין מרחף כאיום מתמשך של מערכת הביטחון מעל ראשי כולנו, העיתונאים המסקרים את קהילת המודיעין. הסעיף קובע עונש של שבע שנות מאסר לכל מי שמחזיק במידע סודי. במילים אחרות, אם אני אכתוב על פתק של"ישראל יש נשק גרעיני" מבלי להוסיף "על פי פרסומים זרים", אקפל ואכניס לכיס — אני כבר אשם בעבירת ריגול חמור.

לא קראתי את הספר של אולמרט, אבל אני מבין שהוא מתייחס לסודות שאפילו מנוע החיפוש האנטי־ציוני הנכלולי "גוגל" יודע לאתר מיליוני תשובות אודותיהם. בתקופתו של אולמרט כראש ממשלה התרחשו כמה אירועים שהתקשורת הזרה ייחסה לקהילת המודיעין של ישראל ולצה"ל. כך, למשל, תקיפת הכור הסורי בנובמבר 2007 וההתנקשות בעימאד מורנייה בפברואר 2008. לתפיסת הצנזורה, אם גורם ישראלי, גימלאי ביטחוניסט או עיתונאי כזה או אחר, יספר על האירועים הללו מפיו, בלי התוספת "על פי פרסומים זרים", הדבר ייחשב כהודאה ישראלית רשמית במעשה, כאילו בנימין נתניהו עצמו פרסם מודעה ב"ידיעות אחרונות", בין אם ישראל ביצעה אותו ובין אם לאו. החשיבה הזו היא מופרכת פעמיים: קודם כל כי אפילו שירותי המודיעין הערביים מבינים שמה שמתפרסם בעיתונות אינו בשם הממשלה. שנית, האם חיזבאללה באמת צריך את התקשורת כדי לדעת מי הרג את המנהיג הצבאי שלו?

ולמה דווקא אולמרט? הרי כל מקור, כל יוצא מערכת הביטחון שמתראיין לספר או לכתבה, מעביר לכותב מידע שחלקו מסווג. יש בישראל כמה עיתונאים שבידיהם סודות כמוסים ביותר וראה זה פלא — הם לא מתפרסמים. מדוע? משום שמדובר באנשים בעלי אחריות ציבורית ולאומית. לפי ההיגיון שמפעילה הפרקליטות בפרשה (ואיך ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה אישר את הפשיטה על הוצאת הספרים?), אפשר להרשיע כמעט כל פקיד ציבור בכיר בעבר וחלק גדול מאוד מאלה המכהנים כיום בתפקידים בעלי נגישות למידע מסווג, גם בפרקליטות.

העיתונות היא השומרת על השומרים, היא הגבול האחרון במלחמה על הדמוקרטיה. ההתנפלות על העיתונאים דרך סעיף הריגול היא ניסיון לנטרל אותה ממעט הכלים שעוד נותרו בידיה. סמואל ג'ונסון אמר פעם שהפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל. אתמול נזכרתי באמירה הזו.