שבת 19 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
ספורט • 16.06.2017
אליפות תוצרת חוץ
מליניאק

זו כבר עונה שלישית ברציפות שבגמר הפלייאוף שרים "מי שלא קופץ צהוב". אתמול זה בלט במיוחד כשהגמר נערך במנורה מבטחים, ובעלת הבית בכלל לא הייתה שם. במשחק על כל הקופה חשוב רק דבר אחד – התוצאה. כדי לכפר על פספוס האליפות בעונה שעברה, ירושלים הייתה חייבת לעשות הכל כדי לנצח. זה אומר לשחק חזק יותר, לחפש זריקות נוחות יותר, להסתדר טוב יותר בהגנה ולהקריב עבירות. את כל זה היא עשתה אתמול בצורה מושלמת.

 

סימונה פיאניג'אני סימן את ג'ון דיברתולומאו כמטרה, ובצדק. להיות שחקן עונה זה מחייב, אפילו כשאתה עולה מהספסל. אתמול הוא באמת הפך את המשחק, רק חבל עבורו שזה קרה מוקדם מדי. בפתיחת המשחק ירושלים קיבלה חמש דקות ראשונות במתנה מחיפה, שקלעה רק ארבע נקודות. עבירה של עוז בלייזר הקפיצה את דיברתולומאו מוקדם מדי לפרקט, ישר לריצת 3:15 ירוקה.

 

נגד ההגנה של חיפה נאלצה ירושלים לעבוד קשה במשך 10 דקות כדי לסגור את הפער לחלוטין ולרדת להפסקה בשוויון. למשחק הזה חיפה עלתה בדיוק כמו שאנדרדוג צריך לעלות: פיזית ותוקפנית. אבל פערי האיכות באו אתמול לידי ביטוי. קווין פינקני היה גדול בחצי הגמר, אבל ריצ'רד האוול ואמארה סטודמאייר היו יותר מדי בשבילו. אם לפני כמה שנים הייתם אומרים להאוול שסטודמאייר הגדול יהיה המחליף שלו, הוא היה מבקש שתלכו להסתכלות.

 

הקבוצה של פיאניג'אני עבדה אתמול היטב בהגנה. מתי בפעם האחרונה ראיתם אותם מונעים הכנסת כדור חוץ לתוך המגרש במשך חמש שניות שלמות? קבוצה איכותית נמדדת כשהיא בפיגור, וכשהיא נקלעה לכזה, היא שיחקה על השחקן החם שלה – ג'רום דייסון, שהופיע במלוא גדולתו. כשקבוצה משחקת ברוב שלבי המשחק ארבעה נגד חמישה (ליאור אליהו הוא הולוגרמה של עצמו), מישהו חייב להתעלות.

 

חיפה השאירה את כל מה שהיה לה ברבע וחצי הגמר, ולפעמים לתת הכל בשלבים האלו זה לא הדבר הנכון. המעמד היה קצת גדול על עמית שמחון ועוז בלייזר (חמש נקודות ביחד), אבל עם הנקודה הבודדת שתרמו יותם הלפרין, אליהו ובר טימור – אפשר לסכם עונה עצובה לישראלים. לירושלים יש הרבה סיבות לחגיגה, אבל גם הרבה מאוד חומר למחשבה.